מי שחותם על צוואה אמור להיות מודע לתוכן הצוואה ולהשלכות הצוואה על היורשים
על פי חוק הירושה, על מנת שצוואה תיחשב תקינה וברת תוקף נדרש כי מי שחתם על הצוואה יש יכולת להבחין בטיבה של הצוואה. כלומר, נדרשת מודעות של מי שחתם על הצוואה שנערכה לכאורה על פי רצונו, לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה לעניין זה: ע”א 851/79 בעניין בנדל, לעיל; ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, פד”י מט (1) 318; שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית, עמ’ 98).
ניקח לדוגמא מצווה שאינו מודע להיקף הרכוש שיש לו. האם יכול הוא לחתום על צוואה? התשובה לכך הינה שלילית ככל הנראה, שכן הדבר מצביע על העדר מודעות לטיב הצוואה ולתוכנה.
נטל ההוכחה של טענה על חוסר יכולת להבחין בטיב צוואה
מי שטוען לכך שהמנוח או המנוחה לא ידעו להבחין בטיב הצוואה הוא זה שצריך להרים את הנטל לטענה כזו. יחד עם זאת כאשר יש ספק האם המנוח או המנוחה היו מסוגלים לקרוא את האמור בה – הנטל יכול לעבור לצד השני. וראה לעניין זה את.עמ”ש (תל אביב-יפו) 63080-01-24 ז’ נ’ י’.
לאור קביעה זו, עולה השאלה האם כשמתעורר ספק ביחס ליכולתה של המצווה לקרוא את צוואתו, על מי מוטל הנטל להוכיח שהמנוח קרא את הצוואה או שהיא הוקראה לו ומה היקף הנטל המוטל לצורך הוכחת רכיב זה?
על המצווה להיות מסוגל לקרוא את השפה בה נכתבה הצוואה ואם אין הוא יודע את השפה יש להוכיח כי הצוואה הוקראה לו
נקבע כי המדובר ברכיב מהותי ביותר ותנאי מוקדם לתוקפה – הבנה של תוכן הצוואה שנחתמה. אין מדובר בפגם צורני הניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה. שהרי, על מנת לקיים את הצוואה “בחינת פשיטא שבפשיטא שעל בית המשפט להשתכנע כי המצווה הבין את הצוואה והיא משקפת את רצונו” דברי כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 6309/14 פלונית נ’ פלונית.
כך גם נקבע בבע”מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז”ל נ’ פלוני:
“העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה, עובר נטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחויב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי“.
לעניין זה ראו גם עמ”ש 60706-05-21 פלונית נ’ פלוני [נבו] (1.7.22); עמ”ש 38138-09-11 א’ נ’ ש’ נ’ א’ מ’ ק’ [נבו] (14.4.2013); עמ”ש 55758-05-23 א’ מ’ נ’ פ’ ש’ [נבו] (23.3.2024).
בע”א 2119/94 לנדאו נ’ ויין, פ”ד מט(2) 77, 84-86 (1995) נקבע כי:
“אשר-על-כן, מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה – אם בשל אי-ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו – נושא בחובה להבטיח: ראשית – כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו, לפני שיחתום עליה, על-ידי אדם המהימן עליו; ושנית כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו.
אי-עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה “לא ידע” על מה הוא חותם, בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה; ונטל השכנוע כי ידע – מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה…
סיכומם של דברים:
חובה פורמאלית מפורשת לציין על גבי “צוואה בעדים” כי זו הוקראה – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת; ועל-כן, אין בהיעדרו של רישום כזה כשלעצמו – במקום שבו המצווה אינו יודע קרוא וכתוב – כדי להביא לבטלותה של הצוואה. ברם, לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה “בעדים”, ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו בלשון שהוא שומע ומבין הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה;
וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה לפני עדי האימות “זו צוואתי” אינה שלמה ואינה ממלאה אחר תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור, יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש”זו צוואתו”, הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט הענייני, כפי שמתחייב מהצהרתו“.
במקרה שבו קיים ספק האם המצווה ידע לקרוא את הצוואה, הנטל על מבקש הקיום להוכיח שמישהו הקריא למצווה את תוכנה והוא הבין אותה.
על בית המשפט היושב בדין לבחון האם הוכח שהצוואה הוקראה למנוח, האם הוכח שתוכן הצוואה הובן על ידי המצווה? והאם הצוואה תורגמה על ידי עורך הדין או מתרגם מקצועי הבקיא בשפת המנוח
כפי שקבע כב’ השופט קדמי בע”א 2119/94 צפורה לנדאו נ’ ברוך וין, פ”ד מט(2) 77, 86 (1995) בנוגע לדרישת תרגום הצוואה למי שאינו שולט בשפתה:
“במצב דברים כזה חייב המצווה להיעזר, לצורך עמידה בחובת ההצהרה האמורה, באדם מהימן המסוגל לקרוא באוזניו את הכתוב במסמך ולהסביר לו את תוכנו במידת הצורך“. (ראו גם: שאול שוחט פגמים בצוואות 122-124)
עוד לעניין זה יש להזכיר את בע”מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז”ל נ’ פלוני (28.9.2010) לעניין תרגום לשפת המנוח/ה:
“העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצאות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה, עובר הטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי”.
חובתו של עורך הדין העורך את הצוואה בהקשר זה
על עורך דין העורך צוואה עבור אדם אשר אינו שולט בשפה שבה נכתבה הצוואה, לוודא שהמתורגמן שולט בשתי השפות על בוריין.
עוד נקבע כי יש לוודא שהיבטים משפטיים או סעיפים מורכבים יוסברו בשפה ברורה למתורגמן על מנת שיוכל לתרגם למצווה את הצוואה כראוי.
עוד חשוב לוודא שהמתורגמן הוא אדם אובייקטיבי שאינו “נוגע בדבר” וניתן לסמוך עליו שיתרגם את הצוואה כראוי. שהרי, אם עורך הדין אינו יודע את שפת המצווה, הוא חייב לוודא שהמתרגם יהא אמין וניתן יהיה לסמוך עליו שיתרגם כראוי את הצוואה וראו לעניין זה את בע”מ 8484/10.
מעורך הדין המטפל בעריכת הצוואה לוודא כי המנוח או המנוחה אכן הבינו את תוכנה ואת השלכותיה, בין בעצמו ואם השפה אינה שגורה על פיו – באמצעות מתורגמן נייטרלי שיעשה את מלאכתו נאמנה בעניין זה.
מי שנהנה מן הצוואה אינו יכול להיות מתרגם הצוואה לשפת המנוח
סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ”ה–1965, קובע כי: “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה”. בע”א 576/72 שפיר נ’ שפיר, נקבע כי:
“ניתן להוסיף, כי גם מי שמתרגם את הצוואה, רואים אותו כנוטל חלק בעריכתה, ובעיקר כאשר המצווה אינו יודע על בוריה את הלשון בה נכתבה הצוואה“.
משכך, אם מי מהיורשים התנדב לתרגם למנוח את צוואתו כדי לוודא שהוא מבין את הנאמר בה, מאחר ואין זו שפת המקור שלו ואין הוא שולט בעברית – הרי שהדבר מביא לפסלות הצוואה מאחר ומי שמתרגם נחשב כמי שנטל חלק פעיל ביותר בעריכת הצוואה, מה שמביא לפסלותה הדי מיידית. על כן מי שעיניו בראשו לא יחסוך כסף קטן בדמות תשלום למתרגם וימצא עצמו לאחר מכן עם צוואה שאינה מקויימת ונפסלת על ידי בית המשפט.
האם יש חובה לציין בצוואה כי הצוואה תורגמה לשפת המצווה והאם בכלל חובה להתייחס לסוגית התרגום בגוף הצוואה
אם עסקינן בצוואה בפני רשות, עצם הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תבוא לידי ביטוי ברישום על פני הצוואה הינה דרישה צורנית הנוגעת להליך עריכת הצוואה. רוצה לומר – מקום שהצוואה נעשתה בשפה שהמצווה “אינו שומע”, תקרא בפניו בתרגום לשפה שהוא שומע “והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה” (ס’ 22(ג) לחוק הירושה). אם לא הופיע האישור על פני הצוואה הרי לך פגם צורני המעביר את נטל השכנוע.
יש להבחין בין העדר אישור דבר התרגום על פני הצוואה לבין העדר תרגום בכלל. העדר תרגום מהווה פגם מהותי, שאינו ניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה’ מאחר ויש יסוד להנחה כי המנוח שציווה את צוואתו כלל לא הבין את תוכנה מאחר וזו לא תורגמה לו.
שונים הדברים אם הצוואה תורגמה בפועל למצווה, אך הדבר לא צויין בגוף הצוואה
מקום שנעשתה הצוואה בשפה שהמצווה אינו שומע ולא תורגמה לו – עניין לנו בפגם מהותי.. “היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך אף בגמירת דעתו ביחס אליה” (בע”מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית נ’ פלוני).
במצב דברים זה עובר נטל השכנוע על מבקש הקיום להוכיח כי המצווה הבין את הוראות הצוואה, חרף העובדה שלא תורגמה לו, וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי (בע”מ 3779/10, שם).
בפרשת לנדאו נ’ וין (שם) הבהיר בית המשפט העליון, מפורשות כי בצוואה בעדים לא קיימת חובה פורמלית לציין עליה כי הוקראה ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו (או שנעשתה בשפה שאינו “שומע”) ולכן אין בהעדרו של רישום כזה, כשלעצמו, כדי להביא לבטלותה.
בית המשפט העליון גם לא קובע כי העדר רישום התרגום כאמור, בצוואה בעדים, מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע. כל שביהמ”ש קובע הוא שהעדר אישור על התרגום, בצוואה בעדים שנעשתה בשפה שהמצווה אינו שומע, פותח פתח להתנגדות משום שהצהרת המצווה “זו צוואתי” אינה שלמה במובנה הענייני-מהותי להבדיל מההיבט הטכני-פורמלי.
במצב דברים זה, משום הכשל בהיבט הענייני-מהותי (להבדיל מכשל צורני-פורמלי), יעבור נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש”זו צוואתו” – שהבין את הוראותיה – כפי שמתחייב מהצהרתו.
גם כאן יש להפנות לפסיקתו של כב’ הש’ קדמי בע”א 681/77 מרק נ’ שאבי, פ”ד לג(ו), שם הוא קובע כי העדר רישום על גבי הצוואה המעיד על כך שהיא תורגמה למצווה אין בה כדי להצביע על פגם פורמלי בצוואה, שכן החוק אינו דורש בצוואה בעדים (להבדיל מצוואה בפני רשות* – כי דבר התרגום יאושר על פני הצוואה ומצייין כי :
“…..עד כמה שמטרת טענה זו להצביע על פגם ענייני דהיינו שהמנוחה – שלא שלטה בעברית – לא הבינה את תוכן הדברים שעליהם חתמה הרי אין לטענה זו בסיס בחומר הראיות,,,,, ,ואילו הצוואה שלפנינו היא צוואה בעדים, שלעניינה אין צורך שדבר תרגום הצוואה יצויין על פניה.
משמע החובה שיהיה תרגום הינה חובה מהותית בצוואה בעדים אך יחד עם זאת כאשר מבוצע בפועל תרגום אך אין הדבר מצויין על פני הצוואה – אין בכך כדי להעביר את הנטל על כתבי מבקש הקיום.
סיכום
על מי שעורך צוואה עבור מצווה שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו, בשל אי-ידיעת השפה או מכל סיבה אחרת, מוטלת החובה לוודא שתוכן הצוואה יובא לידיעתו על ידי אדם מהימן, וכי עובדה זו תבוא לידי ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה. אי-עמידה בחובה זו פותחת פתח להתנגדות לקיום הצוואה ויכולה להעביר את נטל השכנוע להוכחת הבנת המצווה את הצוואה אל מבקש הקיום.
העדר תרגום כלל של הצוואה לשפתו של המצווה מהווה פגם מהותי שאינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.
משמע יש הבדל גדול בין מצב בו לא נעשה תרגום כלל, לבין מצב בו היה תרגום אך עצם התרגום של הצוואה לשפת המצווה – לא צוין על גבי הצוואה.
אלינור ליבוביץ’, עורכת דין לענייני משפחה, גירושין, גישור וירושה
