עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, ירושה ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה!
הוראת יורש אחר יורש נראית במבט ראשון פשוטה מאוד: אדם אחד יורש ראשון, ואחריו אדם אחר יורש את מה שיישאר. בפועל, זהו אחד המנגנונים המורכבים יותר בדיני הירושה, משום שהוא יוצר תקופת ביניים רגישה שבה היורש הראשון מחזיק ברכוש, משתמש בו, ולעיתים גם מבצע בו פעולות משמעותיות, בעוד היורש השני ממתין לזכות עתידית שתתגבש רק בהמשך.
המורכבות גדלה עוד יותר כאשר מדובר ב-יורש אחר יורש בצוואה הדדית, שכן אז נכנסים לתמונה גם אינטרס ההסתמכות בין בני הזוג, גם שאלת חופש הפעולה של בן הזוג שנותר בחיים, וגם החשש מפני ריקון ההוראה מתוכן. לכן, כדי להבין באמת מה מותר, מה אסור, מתי מותר למכור נכס, מתי מתעוררת חובת תום לב, ואיך נכון לנסח צוואה שתמנע סכסוכים – חשוב לפרק את ההסדר הזה בצורה ברורה, מעשית ומדויקת.
מה זה בדיוק יורש אחר יורש בצוואה
יורש אחר יורש הוא מנגנון ירושה שבו המצווה קובע מי יהיה היורש הראשון שיקבל את העיזבון, ומי יהיה היורש השני שיקבל בעתיד את מה שיישאר מן העיזבון לאחר פטירתו של היורש הראשון. המשמעות היא שהיורש השני אינו יורש יחד עם היורש הראשון, ואינו מקבל זכות מיידית ברכוש עם פטירת המצווה.
הזכות שלו נדחית לשלב מאוחר יותר, ורק לאחר מותו של היורש הראשון, וביחס לנכסים שנותרו באותו שלב.
זהו הסדר נפוץ מאוד כאשר אדם מבקש להגן תחילה על בן זוגו שנותר בחיים, ולאחר מכן להעביר את הרכוש לילדים.
דוגמא שכיחה היא מצב שבו בעל ואישה קובעים כי לאחר מות הראשון, כל הרכוש יעבור לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר פטירתו יעבור מה שיישאר לילדיהם. מבחינה מעשית, זהו פתרון שמאפשר לבן הזוג שנותר בחיים ביטחון כלכלי ושקט תפעולי, אך יוצר גם מתח מובנה בין שליטתו של היורש הראשון ברכוש לבין הציפייה של היורש השני לקבל אותו בעתיד.
לכן, כבר בשלב הזה חשוב להבין נקודה יסודית: היורש השני אינו מקבל הבטחה לנכס מסוים כשהוא קיים בצורתו המקורית, אלא זכות שיורית במה שנותר מן העיזבון. כאן בדיוק מתחילות רבות מן המחלוקות המשפטיות בהסדר של יורש אחר יורש.
יורש אחר יורש בצוואה הדדית – למה המצב מורכב יותר?
כאשר הוראת יורש אחר יורש מופיעה בתוך צוואה הדדית, התמונה המשפטית נעשית רגישה ומורכבת יותר. הסיבה לכך היא שצוואה הדדית נשענת בדרך כלל על הסתמכות הדדית בין שני בני הזוג.
כל אחד מהם קובע את הוראות צוואתו מתוך ידיעה שגם בן הזוג השני קובע הוראות מקבילות, ולעיתים מתוך ציפייה ברורה שהרכוש יישמר, לפחות במידה מסוימת, לטובת היורשים הבאים שנקבעו במשותף.
כאן נולד המתח המרכזי: מצד אחד, סעיף 42 לחוק הירושה מעניק ליורש הראשון מעמד של בעלים, עם חופש פעולה רחב מאוד ברכוש שקיבל. מצד שני, כאשר מדובר בצוואה הדדית, קשה להתעלם מן ההיגיון שלפיו בן הזוג שנפטר הסתמך על כך שהיורשים השניים אכן יזכו בעתיד במה שיישאר מן העיזבון.
לכן, במצבים כאלה, השאלה כבר אינה רק מה אומר סעיף החוק, אלא גם כיצד מאזנים בין זכות הקניין של היורש הראשון לבין חובת תום הלב, ההגינות, ואומד דעתם המשותף של שני המצווים.
זו בדיוק הנקודה שבה נוצרים בחיים האמיתיים סכסוכים קשים: האם בן הזוג שנותר בחיים רשאי למכור דירה שקיבל, להעביר נכס לילד אחד בלבד, לרוקן חשבונות, או לשנות את התוצאה הכלכלית בפועל כך שהיורש השני יקבל הרבה פחות מכפי שנראה היה בעת עריכת הצוואה. ככל שהצוואה כתובה בצורה עמומה יותר, כך גדל הסיכון להתדיינות משפטית ארוכה סביב השאלה מה באמת התכוונו בני הזוג להשיג באמצעות ההסדר של יורש אחר יורש בצוואה הדדית.
צריכים להתייעץ? עו”ד עם 38 שנות ניסיון לשירותכם – השאירו פרטים:
יורש אחר יורש בצוואה הדדית – כך נראית המחלוקת בבית המשפט
השאלה המשפטית שעלתה לדיון בתמ”ש (ראשל”צ) 4111-03-12 א.ס נ’ ת.ס, אשר נדון בפני כב’ השופטת ורדה בן שחר היא האם רשאית הנתבעת, אלמנתו של המוריש, בעלה אשר נפטר לפניה, לבצע דיספוזיציה במקרקעין וביתרת הזכויות אשר ירשה מבעלה המנוח, בעקבות הצוואה ההדדית שערכו בני הזוג.
סעיף 54(א) לחוק הירושה התשכ”ה 1965 קובע כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה. נקודת המוצא של דיני הירושה היא כיבוד רצון המצווה וקיומו.
איך מפרשים צוואה?
בדנ”א 7818/00 יוסף אהרון נ’ אמנון אהרוני, נט (6) 653 נדונה הדרך הננקטת הנכונה והראויה לפירוש צוואה, שם נקבע כי פרשנות לשון הטקסט היא תחילת הדרך, אך בכך לא די, מאחר ועל מפרש הצוואה להתחקות גם אחר הנסיבות,הראיות החיצוניות, במידה ויש כאלה, כדי להגיע לתוצאה המשפטית הרצויה.
בפסק דין זה אומצה הגישה הפרשנית המרחיבה והגמישה יותר המגשימה את אומד דעתו של המצווה שאיננה מתבססת רק על לשון הטקסט והמילה הכתובה, אלא גם על הנסיבות החיצוניות.
בע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817 שהינו פסק דין מוביל בכל הנושא לפרשנות צוואה התווה כב’ הנשיא ברק (כתוארו אז) יריעה רחבה וכוללת ביחס לאופן בו יש לפרש צוואה.
הנשיא ברק התייחס הן לפרשנות במובנה הצר והן לפרשנות במובנה הרחב. באשר למובן הצר נקבע כי בפרשנות צוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה, שהוא “הגוף“, והשני הינו אומד דעת המצווה, שהוא “הנשמה“.
הנשיא ברק קובע כי במתח הפנימי בין שני יסודות אלו יש ליתן משקל מיוחד ל”נשמה“, משום שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה.
בכך שונה הצוואה מכל טקסט משפטי אחר. בשונה מחוזה, צוואה היא פעולה משפטית חד צדדית בניגוד לחוזה שהוא דו צדדי.
נקודת המוצא איפה היא שרצון המצווה הוא האינטרס היחיד הראוי להגנה ואילו ליורשים או לכל אדם אחר אין כל אינטרס הסתמכות הראוי להגנה (ע”א 1212/91 קרן לב”י נ’ בינשטוק, פ”ד מח(3) 705).
המסקנה היא שכאשר בית המשפט לענייני משפחה מפרש צוואה עליו לתת משקל מכריע לכוונת המצווה, בין אם זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה ובין אם היא משתמעת מתוך הצוואה, זאת בהיעדר הוראות דין המורות אחרת (ע”א 1182/90 שחם נ’ רוטמן, פ”ד מו(4) 330).
הסדר יורש אחר יורש:
הצדדים ניסחו את הצוואה כך שהירושה תהייה על פי הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה דהיינו מנוח יכול לצוות לשניים במטרה שהשני יזכה במות הראשון במה שיוותר מהעיזבון לאחר מות הראשון כשהכלל הוא שהראשון יכול לעשות בעיזבון כבתוך שלו עד להגעת הרכוש ליורש השני.
וכפי שקבע כב’ הנשיא ברק (כתוארו אז) בע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817 מלמד- התקופה שהעיזבון נמצא אצל היורש הראשון זוהי “תקופת ביניים” במהלכה יורש א’ הוא הבעלים של הרכוש. יורש א’, בתקופה זו, רשאי “לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” (סעיף 42(ב)). יורש ב’ יירש רק “מה ששייר” יורש א’ (שם) ואולם, על יורש א’ מוטלת מגבלה: הוא איננו רשאי לגרוע מחלקו של יורש ב’ על ידי צוואה משלו.
עולה אם כן כי בהסדר “יורש אחר יורש” לא קיים איסור דיספוזיציה של הנכסים הנמצאים בידי היורש הראשון אך מצופה ממנו לשמור על הנכסים במידת האפשר עבור היורש שבא אחריו למרות שחובה זו איננה משפטית אלא חובה מוסרית בלבד (ע”א 598/75 רזניק נ’ רזניק, פ”ד ל (1) 749 (וכן ע”א 1182/90 שחם נ’ רוטמן, פ”ד מו (4) 330).
באפשרות היורש הראשון לעשות בירושה שקיבל כבתוך שלו, כלומר ככל העולה על רוחו ועל פי שיקול דעתו והבנתו, וזאת מתוך פרשנות ברורה של סעיף 42 לחוק הירושה הקובע שהיורש ראשון הוא בעלים לכל דבר ועניין ויכול להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה” (ע”א 749/82 מוסטון נ’ וידרמן, פ”ד מג (1) 278).
קביעה שונה מן המקובל באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתמ”ש (טב’) 2830/99 פלוני נ’ אלמונית ואח‘ כאשר בפסק דין זה שניתן בתקופה שקדמה לחקיקת תיקון מס’ 12, קבע בית המשפט כי קיימת החובה לשמר ולהותיר את הנכסים וזו חלה על בן הזוג שנותר בחיים וירש את עיזבונו של בן הזוג.
שם נקבע כי אכן הוראת “יורש אחר יורש” לפי סעיף 42 לחוק הירושה, איננה מטילה על היורש הראשון מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, אלא, כאשר נערכו צוואות הדדיות, מעשה אשר יצר אינטרס הסתמכות, ואזי יש ליורשת הראשונה חובה משפטית לשייר את הרכוש. בית המשפט לענייני משפחה קבע שם כי אפשר לראות ביורשת הראשונה כמי שמחזיקה בנכסים בנאמנות וקבע שמעמד היורש השני הוא מעין קנייני.
קביעה זו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, לא נבחנה בערכאה גבוהה יותר ואין היא התוצאה המקובלת והשגרתית במרבית פסקי הדין המותירים ליורש הראשון את החירות לעשות ברכוש כבתוך שלו, בהסתייגות שאין הוא יכול להורישו לאחרים, אך כל עוד הוא בחיים יכול הוא לעשות ברכוש שירש מבן הזוג שנפטר ראשון ככל העולה על רוחו.
האם היורש הראשון יכול למכור, לבזבז או להעביר את הרכוש?
אחת השאלות המעשיות החשובות ביותר בהסדר של יורש אחר יורש היא עד כמה היורש הראשון חופשי לעשות ברכוש שקיבל כרצונו. התשובה הבסיסית שעולה מחוק הירושה ומהפסיקה היא רחבה למדי: בתקופת הביניים, היורש הראשון נחשב לבעלים של הרכוש, והוא רשאי להשתמש בו, ליהנות מפירותיו, ולעיתים גם למכור אותו או לכלות אותו. היורש השני יקבל בעתיד רק את מה שיישאר בפועל.
יחד עם זאת, כאשר מדובר בצוואה הדדית, וכאשר מתברר שהפעולה שביצע היורש הראשון נועדה בעיקר לרוקן את חלקו של היורש השני או לפגוע בו בזדון, עשויה להתעורר טענה של חוסר תום לב. במילים אחרות, עצם האפשרות לבצע פעולה ברכוש עדיין אינה סוגרת תמיד את הדיון.
יש הבדל בין שימוש סביר ברכוש לצורכי מחיה, טיפול רפואי, בית אבות או ביטחון כלכלי, לבין פעולה שכל תכליתה היא לעקוף את רצון המצווים ולסכל את ההסדר שנקבע בצוואה.
לכן, כאשר בוחנים מקרה של מכירת נכס, העברת זכויות, משיכת כספים או העדפת יורש אחד על פני אחר, צריך לבדוק היטב את מטרת הפעולה, את נסיבותיה, את מבנה הצוואה, ואת השאלה אם מדובר במימוש לגיטימי של זכויות היורש הראשון או במהלך שפוגע בצורה חסרת הגינות ביורש השני.
עיקרון תום הלב:
בע”א 4402/98 מלמד עמד הנשיא ברק (כתוארו אז) על עקרון תום הלב בדיני ירושות הצביע על כך שביטול צוואה על ידי היורש הראשון כאשר היורש השני מסתמך עליה הינה פעולה מחוסרת תום לב הנוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973 והחלה גם על פעולה משפטית (כגון צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
אפשר להבין מהאמור לעיל כי כאשר המטרה היחידה של הפעולה היא לפגוע ביורש השני- יש למנוע מהיורש לעשות כן.
ישנם מלומדים הסבורים כי הדרה של היורש השני מן הירושה אינה עולה בקנה אחד עם עקרון ההסתמכות שעליו מבוסס רעיון הצוואות ההדדיות וכי זוהי חתירה תחת אומד דעתם המשותף של המצווים, שקבעו בצוואותיהם ההדדיות הסדר של “יורש אחר יורש”.
על כן לדעתם של מלומדים בהסדר של “יורש אחר יורש” בצוואות הדדיות, להבדיל מהסדר דומה בצוואות שאינן הדדיות, ראוי להחיל כלל, לפיו אין המצווה שנותר בחיים (היורש הראשון) לאחר שירש את עזבונו של המצווה שנפטר, רשאי להתנהג ברכוש כמנהג בעלים, אלא שומה על בית המשפט להניח כי אומד דעתם של המצווים הינה שהמצווה שנותר בחיים יותיר את הרכוש שיש ליורש השני שנקבע בצוואות הדדיות של המצווים, אלא אם כן צוין אחרת בצוואות ההדדיות.
גישה זו מעוררת בעיה שכן היא עומדת בניגוד לזכות הקניין, אותה זכות הקיימת ליורש הראשון, ואשר יכולה להגביל אותו בפעולותיו ואף לגרור ביקורת אחר שיקול הדעת שמפעיל היורש הראשון בפעולותיו ברכוש שירש עד כדי מניעה ממנו לעשות ככל העולה על רוחו ברכוש שהוא בעצם קניינו.
זאת ועוד, ישנם מקרים בהם נזקק היורש הראשון לממש את כל הרכוש על מנת לממן בית אבות ברמה גבוהה או טיפול רפואי מציל חיים. האם גם אז אפשר יהיה לטעון כי היורש הראשון נהג שלא כדין? ככל הנראה התשובה לכך תהא שלילית.
המסקנה איפוא שהגישה השרירה וקיימת כיום שהיורש הראשון במתווה של צוואה הדדית שחל בה הסדר של “יורש אחר יורש” רשאי להתנהל כפי הבנתו ושיקול דעתו ורשאי לנהוג מנהג בעלים ברכוש שירש מבן הזוג שנפטר, אך יחד עם זאת – מוטלת עליו חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש.
במקרה הנדון בתיק זה, עסקינן בצוואה שנערכה במסמך אחד על ידי המנוח והנתבעת. הצוואה הוכתרה בכותרת “צוואה הדדית” ולא רק הכותרת שלה אלא גם ההוראות המהותיות שבה קובעות הסדר מקביל בין המנוח לנתבעת בעת פטירתו של כל אחד מהם לגבי רכושם המשותף ועל כן ברור שבצוואה הדדית עסקינן.
בית המשפט דוחה את טענת הנתבעת לפיה לא מדובר בצוואה הדדית מתוך כך שקיימת הוראה בצוואה הדנה בזכות המנוח ובזכותה לשנות את הצוואה בכל עת.
ההוראה הנטענת ובייחוד הסיפא שלה עוסקת באפשרות לביטול צוואה בעוד היא והמנוח היו בחיים. מאחר והצוואה נערכה ונחתמה לאחר תיקון 12 לחוק הירושה הרי שסעיף זה הוסף לצוואה בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 8א(ב)(1) לחוק הדן באפשרות זו ובדרישה להודיעה על השינוי לצד שכנגד בעוד בני הזוג בחיים. לא נקבעה כל הוראה דומה ביחס לשינוי הצוואה לאחר מות אחד מבני הזוג ומכאן שיש לדחות את הטיעון המשפטי של התובעת בנקודה זו.
לאור האמור לעיל ומאחר ובצוואה הדדית עסקינן הרי שיש להגן על הסתמכות המנוח על כך שהנתבעת תקיים את רצונם המשותף והוא להוריש לשלושת ילדיהם בצורה שווה 80% מהנותר מעיזבונם ואת 20% הנותרים לגמ”ח.
ההסדר של “יורש אחר יורש” המופיע בסעיף ה’ לצוואה נכתב ביחס ליורש השני לאחר מותו של בן הזוג היורש.
בהתאם לפסיקה שצוטטה לעיל הנתבעת ירשה את כל עיזבונו של המנוח ולא ניתן להגביל אותה לעשות בעיזבון אלא על פי הבנתה ושיקוליה אך קיימת לגביה לפחות חובה מוסרית לפעול עם הרכוש שקיבלה בהגינות ובתום לב ולא לפגוע בצורה מכוונת מתוך הרצון לפגוע בזכויות התובע – בנה עמו הסתכסכה – פגיעה בזדון .
הנתבעת הבהירה בתחילת עדותה כי המטרה של מכירת הרכוש לבתה ולבעלה נבעה מביטחון לעתידה וזאת בידיעה שהבת תטפל בה ותשמור עליה עד אריכות ימים. מנגד הבן הגיש תביעה כנגד האם בעוד אביו-בעלה בין החיים ודרש כי הוא עצמו ימונה לאפוטרופוס לאב וגרם לה לתחושת פגיעה קשה, ולגישתה ולדידה פעל בחוסר תום כלפיה כשביקש להתמנות לאפוטרופוס על רכוש אביו וגופו למרות שהיא הייתה האדם הראוי, המתאים והטבעי לקבל על עצמו את התפקיד, מה שבסופו של דבר קרה בפועל, לאחר מאבקים משפטיים.
לגישתה של הנתבעת התובע עמד על רצונו לשמש כאפוטרופוס של אביו במטרה לגזול את רכושו וזוהי טענה שלא נסתרה על ידי התובע-הבן.
אם כך הם פני הדברים, קובע בית המשפט כי מדובר בתובע חסר תום לב ואולי ניתן להבין מכך גם את עמדתה של האם שרצתה להבטיח את עצמה ואת עתידה על ידי כך שתתגורר בסמוך לבתה ובכספי התמורה ממכירת הדירה לבתה תוכל להשתמש עד אחרית ימיה. החלק השיורי יעבור לאחר לכתה ליורשיה וביניהם לתובע ולגמ”ח, בהתאם לצוואה ההדדית.
לאור התנהגותו של הבן תביעתו נדחתה, ואולם ניתן להבין מפסק הדין כי לו הבן היה מתנהג אחרת כלפי אמו – יתכן ותוצאת פסק הדין הייתה אחרת, ובית המשפט היה עשוי במקרים מסוימים למנוע מהיורשת הראשונה – בת הזוג – לאיין את חלקו של בעלה בנכסי הירושה.
צריכים להתייעץ? עו”ד עם 38 שנות ניסיון לשירותכם – השאירו פרטים:
פסיקה עדכנית של בית המשפט בעניין יורש אחר יורש
פסק הדין הבולט ביותר הוא בע”מ 130/24 פלוני נ’ פלונית, שניתן בבית המשפט העליון בנובמבר 2024. בני זוג ערכו צוואות הדדיות שבהן הורישו את רכושם זה לזה, ולאחר פטירת בן הזוג השני קבעו חלוקה לא שוויונית בין הילדים. לאחר פטירת אחד מהם, בן הזוג שנותר בחיים ביקש לשנות את צוואתו ולכן הסתלק מעיזבון בן הזוג שנפטר.
השאלה הייתה האם לאחר ההסתלקות יש לחלק את עיזבון בן הזוג הראשון לפי מנגנון יורש אחר יורש שנקבע בצוואה, או לפי כללי הירושה על פי דין. בית המשפט העליון קבע כי בהיעדר הוראת יורש במקום יורש, ההסתלקות גורמת לכך שבן הזוג המסתלק נחשב כאילו לא היה יורש מלכתחילה, ולכן העיזבון יחולק לפי דין. המשמעות הפרקטית היא שיורש אחר יורש אינו תחליף ליורש חלופי במקרה של הסתלקות.
פסק הדין אישר את גישת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין עמ”ש 41825-10-22, שניתן ב 2023. באותו מקרה נקבע כי כאשר הצוואה כוללת הוראת יורש אחר יורש בלבד, אין לקרוא לתוכה באופן אוטומטי גם הוראת יורש במקום יורש. בני הזוג קבעו בצוואותיהם חלוקה של 80% לילד אחד ו־10% לכל אחת משתי הבנות, אך לאחר הסתלקות האם מעיזבון האב התעוררה השאלה האם החלוקה המקורית עדיין חלה. הערכאה המחוזית, ובהמשך גם העליון, הדגישו כי אין להניח שהמצווים רצו ליצור מנגנון כפול אם הדבר לא נכתב במפורש.
פסק דין חשוב נוסף הוא בע”מ 7884/23 פלוני נ’ פלונית, שניתן ב- 2024. כאן דן בית המשפט העליון בצוואות הדדיות שנערכו לפני תיקון 12 לחוק הירושה, כלומר לפני ההסדרה הסטטוטורית של צוואות הדדיות בסעיף 8א. בית המשפט חזר על עקרון חופש הציווי, וקבע שאין להשתמש בעקרון תום הלב כדרך עקיפה להגבלת זכותו של מצווה לשנות צוואה, כאשר אין בצוואה הוראה מגבילה ברורה ותקפה.
במקביל, בית המשפט חידד את כוחו של סעיף 42 לחוק הירושה: כאשר קיימת הוראת יורש אחר יורש, היורש הראשון רשאי להשתמש ברכוש שקיבל, אך אינו רשאי לגרוע מזכות היורש השני באמצעות צוואה הסותרת את הוראות המצווה הראשון.
עוד פסק דין מרכזי הוא בע”מ 1857/24 פלונית נ’ פלונית. בפסק דין זה נעשתה הבחנה חשובה בין מנגנון הסתמכות בין בני זוג בצוואה הדדית, לבין מנגנון קנייני שמקורו בהוראות יורש אחר יורש ובהגבלות מפורשות על היורש הראשון. בית המשפט קבע כי צוואה יכולה לכלול הוראות שמחייבות את היורש הראשון לשמור על נכסים מסוימים, וכאשר הוראות אלה מנוסחות במפורש, הן עשויות להגביל את יכולתו להעביר את הרכוש בניגוד לתוכנית ההורשה שקבע המצווה הראשון.
הלקח המעשי מהפסיקה הוא שסעיף יורש אחר יורש חייב להיות מנוסח בזהירות. מי שרוצה להבטיח שהילדים יירשו לאחר פטירת בן הזוג שנותר בחיים, צריך להגדיר במפורש מה מותר לבן הזוג לעשות ברכוש, האם הוא רשאי למכור נכסים או לתת מתנות, מה קורה במקרה של הסתלקות, ומה הדין אם אחד היורשים נפטר לפני מועד החלוקה. במקרים מתאימים רצוי לשלב בצוואה גם הוראת יורש במקום יורש, גם הוראת יורש אחר יורש, וגם הוראות ספציפיות לגבי דירת מגורים, חשבונות בנק, נכסים חלופיים ומתנות בחיים.
**זקוקים לייעוץ פרטני בצוואות וירושות? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את כל שנות ניסיוני בתחום למענכם. אשמח לסייע!
