עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה!
הסתה של ילדים בגירושין היא אחת התופעות ההרסניות ביותר בתוך סכסוך משפחתי, משום שהיא פוגעת בעת ובעונה אחת בילד, בהורה המודר, וביכולת של המשפחה להתייצב לאחר הפרידה. לעיתים ההסתה גלויה ובוטה, ולעיתים היא לובשת צורה שקטה ומתוחכמת יותר – הערות קטנות, יצירת פחד, הצגת ההורה האחר כאשם, או שיתוף הילד בפרטים שאינם מותאמים לגילו.
כך נוצרת בהדרגה הסתת ילדים נגד הורה, שלעתים מתחילה באמירות יומיומיות ונגמרת בפגיעה ממשית בקשר ההורי. לכן, כדי להבין מהי הסתה הורית, איך מזהים אותה, מתי היא חוצה את הגבול והופכת גם לבעיה משפטית, ומה אפשר לעשות כדי להגן על הילד ועל הקשר עמו – חשוב לבחון את התופעה גם במישור הרגשי, גם במישור ההורי וגם במישור המשפטי.
תופעה מיותרת אך לא בלתי שכיחה בגירושין הינה כשאחד ההורים מסית את הילדים נגד ההורה השני. זכותו של כל הורה להחזיק בכל דעה על ההורה השני, וזכותו לחלוק אותה בנפרד עם חבריו או קרוביו, אך לא עם הילדים.
גם בתי המשפט רואים בחומרה הסתה כזו, ואם בית המשפט ישתכנע שההורה מסית את הילדים ומשחיר את דמותו של ההורה השני, הדבר לא יוסיף להורה המסית נקודות. בכל הסדר של גירושים בהסכמה נהוג לכלול בהסכם הגירושין הסופי סעיף האוסר על הסתה. שוב, הדרך הנכונה לחזק את הקשר עם הילדים היא לטפח ולחזק אותו בסבלנות, להכיל את הרגעים המתסכלים ולפעמים המייאשים, לא באמצעות התקפה על ההורה השני.
מה מוגדר הסתה הורית ומה נחשב הסתת ילדים נגד הורה?
הסתה הורית היא מצב שבו אחד ההורים משפיע על הילד באופן שפוגע בתפיסתו את ההורה האחר, מחליש את הקשר עמו, או יוצר אצלו דחייה, כעס, פחד או בוז כלפי אותו הורה. ההסתה יכולה להיות ישירה, למשל כאשר הורה אומר לילד שההורה השני הרס את המשפחה, שיקר, נטש או אינו אוהב אותו. היא יכולה להיות גם סמויה יותר: רמיזות, פרצופים, שתיקות טעונות, העברת מסרים דרך שאלות מכוונות, חשיפת הילד לחומרים משפטיים, או יצירת תחושה שהילד צריך “לבחור צד”.
הסתת ילדים נגד הורה אינה נמדדת רק לפי חומרת המשפט שנאמר, אלא לפי הדפוס המצטבר ולפי ההשפעה בפועל על עולמו הרגשי של הילד ועל הקשר עם ההורה האחר. זו גם הסיבה לכך שלא כל אמירה פוגענית בודדת תיחשב מיד להסתה הורית, אך רצף עקבי של מסרים שליליים, שיתוף יתר והפעלת לחץ רגשי בהחלט עשוי להוביל למסקנה כזו.
איך מזהים הסתה של ילדים בגירושין?
אחד הקשיים הגדולים הוא שהסתה של ילדים בגירושין אינה תמיד נראית דרמטית בתחילתה. פעמים רבות היא מתגלה דרך סימנים עקיפים: הילד מתחיל להשתמש בשפה שאינה תואמת את גילו, חוזר על טענות משפטיות או מוסריות שנשמעות כמו ניסוח של מבוגר, מביע דחייה חריפה כלפי אחד ההורים בלי סיבה קונקרטית ברורה, או משנה באופן חד את יחסו לאחר שהות אצל ההורה השני.
לעיתים הילד מפגין נאמנות קיצונית להורה אחד, מאמץ את עמדתו כמעט מילה במילה, או מתקשה להחזיק תמונה מורכבת של שני הוריו. במקרים אחרים הוא מפתח חרדה, אשמה, בלבול או צורך לרצות את ההורה הדומיננטי. הסימנים הללו אינם מוכיחים תמיד הסתה, אך הם בהחלט מצדיקים בדיקה רצינית וזהירה, במיוחד כשהם מצטרפים לדפוס של פגיעה בקשר עם ההורה האחר.
כיצד להגיב להסתה?
אם נמצאים בתוך הליך משפטי וההסתה מתרחשת בנוכחותך, אפשר להוציא סמארטפון ולהקליט. עורך הדין יחליט כיצד להשתמש בהקלטה. לפעמים עצם שליפת המכשיר, גם אם אין הליך משפטי ברקע, תספיק כדי שהצד השני יפסיק.
לא תמיד ההסתה מתרחשת בנוכחותך. לפעמים הדברים נאמרים לילדים בלבד. לפעמים זו הסתה סמויה ומוסווית. הילדים נאלצים לשמוע “הסברים” ו”עובדות“. הם נחשפים להאשמות מצד בן הזוג השני, לעיתים קרובות ההורה מואשם שהוא זה שגרם לגירושין, וכן נאמרות הכפשות אודות אופיו ומעשיו. כמו כן, ישנם מצבים למרות ששני ההורים חיו באותו בית והיו נשואים זה לזה, לכל אחד מהם כנראה יהיה הסבר שונה לגמרי למניעים ולסיבות לגירושין.
במידה ומדובר בהסתה עקבית וחוזרת, הדרך הנכונה להגיב הינה לדרוש מבן הזוג השני להפסיק. לא לאיים, אלא לדרוש באסרטיביות להפסיק. במקרה שההסתה נמשכת אפשר להתייעץ עם עורך דין ואולי גם להוציא אזהרה בכתב.
אם אפשר רצוי לתעד את ההסתה לגבי הילדים, בד”כ אין טעם להכניסם לפרטים ולענות להורה השני דרכם. הילדים לא מסוגלים, לא רוצים, ולא צריכים להיות צד לסכסוך מסובך ומורכב, בין שני ההורים הגרושים שלהם או בין ההורים המצויים בהליך הגירושין. כמו כן, הילדים לא צריכים לשלם את המחיר על טעיותיהם של הורים ורצוי ככל הניתן להוציאם מחוץ לסכסוך.
ודאי שזוהי טעות חמורה לשתף אותם בפרטי הסכסוך, ל”הסביר” להם מי מההורים אשם וכמה “משוגע” הצד השני. הילדים רוצים לאהוב ולחשוב טובות גם על אבא וגם על אמא. לכן לילדים אפשר לומר שכל אחד רשאי לחשוב מה שהוא רוצה, שלכל אחד דעה משלו וזכותו להחזיק בה. אפשר לחדד את יכולת האבחנה בין עמדה אובייקטיבית, לבין עמדה סובייקטיבית. הילדים כבר יבינו לבד שעמדת ההורה המסית היא שלו בלבד, ומשקפת את דעתו האישית. לכן הדעה הזו אינה מחייבת את הילדים, או כל אדם אחר.
בהתאם לגיל ולנסיבות, אפשר להסביר לילדים כי זכותם לבקש להפסיק לשמוע אמירות שליליות על ההורה השני.
במקרים קיצוניים בהם ההסתה אינה נפסקת ואינה ממוקדת לתקופת התהליך עצמו, אפשר להתייעץ עם בעל מקצוע בתחום הטיפולי ולקבל הדרכה מה לעשות ואיך להגיב.
מה אני לא ממליצה לעשות כשיש הסתה של הילד ע”י אחד ההורים
גם כאשר ברור להורה שהוא מתמודד עם הסתה, חשוב מאוד שלא להגיב באותו מטבע. תגובה של הסתה נגדית רק מעמיקה את הפגיעה בילד ומחזקת את המאבק במקום לעצור אותו. רצוי גם להימנע מהפיכת הילד לחוקר, שליח או מקור מידע קבוע על מה שנאמר בבית השני. אין טעם להציף את הילד בהוכחות, במסמכים, בגרסאות או בניסיון לשכנע אותו מי מהוריו “צודק”.
הדרך הנכונה יותר היא לשמור על יציבות, להציב גבולות, לתעד באופן שקול את מה שקורה, לפנות להדרכה מקצועית כשצריך, ובמקרה הצורך גם לקבל ליווי משפטי. היעד המרכזי בעיניי צריך להישאר הגנה על הילד ועל הקשר עמו, ולא ניצחון על ההורה האחר.
איך בית המשפט מתערב בפועל במקרי הסתה של ילדים בגירושין?
אפשר גם לפעול בדרך המשפטית, ובמקרים קיצוניים לבקש העברת משמורת באמצעות תביעה לבית המשפט ואו להתנות את המשך המפגשים של ההורה המסית עם הילד בקבלת טיפול והדרכה הורית או במפגשים במרכז קשר, כדי שההסתה תיפסק והילד לא ייאלץ לנקוט עמדה ולמצוא עצמו בין הפטיש לסדן.
בחלק גדול מן המקרים בסיום הליך הגירושין הרוחות נרגעות ומרבית ההורים מתחילים לחשוב קדימה ומפסיקים להסית את הילד כנגד ההורה השני מתוך השלמה עם המצב וכאשר הפנים לעתיד.
במקרים קיצוניים בהם יש ניכור הורי או הסתה חמורה והורה צריך להתמודד עם אמירות פוגעניות ושוללות את דמותו של ההורה השני – אפשר כאמור לפנות לפסיכולוג כדי לקבל הדרכה ודרכי פעולה ואפשר לפנות לעורך דין לגירושין גם לאותה מטרה. אך בבית המשפט, יש לבקש התערבות גורמים מקצועיים כגון, פקידת סעד, או פסיכולוג/פסיכיאטר שיערוך בדיקת מסוגלות הורית להורה המסית ומחרחר הריב.
פסיקת בית המשפט
מן הפסיקה של השנים האחרונות עולה שבית המשפט מתערב במקרי הסתה הורית באופן מדורג, אך כשהפגיעה בקשר בין הילד להורה האחר מתבססת – ההתערבות נעשית חדה בהרבה. תחילה נבחנת השאלה אם מדובר באמת בהסתה או בניכור הורי, או שמא בקושי אחר בקשר. כך, ב-תלה”מ 1101-04-23 הודגש כי יש להבחין בין סרבנות קשר לבין ניכור הורי, וכי לא כל סירוב של ילד לפגוש הורה נובע מהסתה מצד ההורה האחר. גם ב-תלה”מ 974-07-20 חזר בית המשפט על הצורך לבדוק את מקור הנתק בזהירות ובאופן פרטני.
כאשר מתברר שקיים דפוס ממשי של פגיעה בקשר, בית המשפט פונה תחילה לכלים טיפוליים: תסקיר, מינוי עו”ס לסדרי דין, הדרכה הורית, טיפול רגשי, ולעיתים גם מרכז קשר. ב-תנ”ז 58802-04-24 הודגש כי במצבים של ניכור הורי לממד הזמן יש חשיבות מכרעת, ולכן נדרשת פעולה מהירה ונחושה כדי למנוע קיבוע של הנזק. ב-ענ”א 30194-05-24 תוארו סממנים מובהקים של ניכור כלפי האם, ואף הודגש כי עוצמת הפגיעה יכולה להיות שונה בין ילד לילד באותה משפחה.
במקרים חמורים יותר, ההתערבות כבר אינה טיפולית בלבד. ב-תלה”מ 49399-07-21 קבע בית המשפט כי ניכור הורי הוא התנהלות חמורה הפוגעת פגיעה קשה בקטין. בהתאם לכך, בתי המשפט עשויים לקבוע הוראות אופרטיביות מחייבות, לשנות זמני שהות, לצמצם את שליטת ההורה המסית במערך ההורי, ובמקרים מסוימים גם לשקול שינוי משמורת. מנגד, ב-38293-10-23 נדחתה טענה לניכור הורי, דבר שממחיש כי בתי המשפט דורשים תשתית ראייתית ממשית, ואינם מקבלים כל טענה להסתה באופן אוטומטי.
התפתחות חשובה נוספת היא ההכרה בכך שהסתה הורית עשויה להצמיח גם עילת תביעה נזיקית. ב-תלה”מ 974-07-20 נפסק פיצוי משמעותי בגין נזק שנגרם לקשר בין אב לילדיו, וב-תלה”מ 1101-04-23 הודגשה שוב האפשרות לראות בהתנהלות כזו בסיס לאחריות כספית במקרים המתאימים. התמונה המצטברת ברורה: בית המשפט שואף תחילה לשקם את הקשר, אך כאשר הורה פועל באופן שיטתי לפגיעה בקשר של הילד עם ההורה האחר – ההתערבות עשויה לכלול גם סנקציות כבדות יותר.
התמונה המעשית שעולה מן הפסיקה:
כשפורסים את פסקי הדין האלה יחד, מתקבלת תמונה די ברורה. בית המשפט מתחיל בדרך כלל בכלים טיפוליים ומקצועיים: עו”ס לסדרי דין, תסקיר, טיפול, הדרכה הורית, ולעיתים מרכז קשר. כאשר זה לא עוזר, הוא עובר למסגרת מחייבת יותר: הוראות אופרטיביות ברורות, פיקוח, שינוי זמני שהות, ולעיתים שינוי הסדרים הוריים.
כאשר מוכח דפוס חמור ומתמשך של פגיעה בקשר, חלק מן הפסיקה מוכן גם לפסוק פיצוי כספי משמעותי. במקביל, בית המשפט בודק בזהירות אם מדובר באמת בהסתה הורית או בניכור הורי, או שמדובר בסרבנות קשר ממקור אחר. כלומר, ההתערבות השיפוטית בישראל היא גם מדורגת, גם זהירה, וגם תקיפה כאשר הנזק לקטין ולקשר עם ההורה האחר כבר ברור.
לסיכום
הסתה של ילדים בגירושין היא פגיעה עמוקה ומתמשכת בילד עצמו, משום שהיא דוחפת אותו לתוך סכסוך שאינו שלו, מערערת את תחושת הביטחון שלו, ופוגעת ביכולתו לשמור קשר בריא עם שני הוריו. מן הזווית המשפטית, בתי המשפט כבר אינם מתייחסים להסתה הורית כאל “התנהגות לא יפה” בלבד, אלא כאל דפוס שעלול להצדיק התערבות טיפולית, פיקוח, שינוי הסדרי שהות, ולעיתים גם סנקציות משמעותיות יותר כאשר הקשר עם ההורה האחר נשחק באופן ממשי.
מן הזווית המעשית, התגובה הנכונה להסתת ילדים נגד הורה דורשת איפוק, תיעוד חכם, קבלת הדרכה מקצועית ופנייה משפטית בזמן, בלי להיגרר להסלמה נגדית שפוגעת בילד עוד יותר. בסופו של דבר, המבחן החשוב ביותר בעיניי הוא לא מי מההורים “ינצח” במאבק, אלא מי יצליח לשמור על הילד מחוץ לשדה הקרב, ולהגן על זכותו לגדול עם תמונה יציבה, בטוחה ומאוזנת ככל האפשר של שני הוריו.