המונח משמורת או חזקה מתייחס לאחריות יומיומית לגידולו ולהתפתחותו הנפשית והגופנית של ילד, להתוויית דרך חינוכו, ולדאגה לעתידו. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, מציב הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקת אמו (משמורת) לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים.
בגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם. בעבר היה נהוג שאם עובדת שעות מועטות יותר ויש לה יותר פנאי להקדיש לילדים, אם כי זוהי הכללה גסה ההולכת ומשתנה.
כיום לאור ועדת שניט, יש המלצה לבטל את חזקת הגיל הרך ולדבר ב"אחריות הורית משותפת". נושא משמורת משותפת הולך ותופס מקום של כבוד בהסכמים ולעיתים גם בפסקי דין.
כיום יותר מאשר בעבר נתקלים אנו באבות אשר מגדלים את ילדיהם למופת, בעוד האם ויתרה עליהם כדי לפתוח בחיים חדשים, או שניתן פסק דין המעדיף את משמורתם אצל האב בשל הימצאותו ראוי יותר לכך. עדיין המקרים אינם רבים אבל המספר הולך וגדל נפיץ יותר ויותר למצוא הסכמים ופס"ד הדנים במשמורת משותפת.
במקרה בו בית המשפט אינו יכול להכריע בין שני הורים, עוברים ההורים מבחני מסוגלות הורית, ובאמצעות מבדקים נקבע מיהו ההורה המשמורן הראוי יותר. כאשר סוטים מהעיקרון שעל הילד להיות במשמורת אמו נובע הדבר ממצב בו טובת הילד מחייבת זאת.
עקרון הגג הוא טובת הילד אותה יש להעדיף על פני כל שיקול אחר, לרבות רצון או טובת ההורה או ההורים.
התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו של הילד וברצונו תעשה רק לגבי ילד בגילאים 13-14 ואילך. בגיל נמוך יותר ניתן משקל כמעט אפסי לרצונו של הילד.
הסכמים בין הורים בנוגע להחזקת הילדים (משמורת)
הסכמים בין הורים בנוגע לסדרי ראיית הילדים ובמיוחד בנוגע למשמורתם אינם מחייבים את הילדים, ובית המשפט יכול לבחון ולבדוק באמצעות אנשי מקצוע ומומחים (כמו פקידות סעד או פסיכולוגים) האם ההסכם שעשו ההורים הינו לטובת הילדים.
הסכם בדבר החזקת ילד דן בזכות של הילד, ולא בזכות של ההורה ולפיכך הסכמים בין הורים הנוגדים את טובת הילד לא יחייבו, ובית המשפט רשאי לשקול שיקולים משלו על מנת להבטיח את טובת הילדים ולדאוג להם כי בית המשפט "הינו אביהם של קטינים".
ישנם מקרים בהם אם ויתרה על משמורת הילדים כדי לזכות בגט. הסכם כזה אינו מחייב את הילדים כי הם לא היו צד לו, וטובתם לא הובאה בחשבון כשההסכם נעשה. האם ראתה את האינטרסים שלה בלבד למול עיניה בעת שויתרה על המשמורת כדי להשיג חופש ושחרור מבעל שלא אהבה, והמצב שנוצר אינו הולם בהכרח את טובת הילדים.
נושא משמורת הילדים לעולם אינו נושא סגור, ופסק דין למשמורת לעולם אינו סופי, וניתן לפתוח אותו מחדש בכל עת, עם היווצר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של טובת הילד.
משמורת משותפת
בארץ לא מקובל לצדד במשמורת משותפת. בית המשפט יקבע לעיתים נדירות משמורת משותפת לשני ההורים. במרבית המקרים תקבל האם את המשמורת אלא אם נמצאה לא ראויה מחמת מחלת נפש או במקרה בו אבחון פסיכו-דיאגנוסטי קבע כי האב הינו הורה משמורן טוב יותר.
דווקא בהסכמים הנעשים מרצון חופשי וללא פסק דין של בית משפט ניתן לסכם אחרת מהמקובל והורים שיש ביניהם תקשורת טוב, המתגוררים בקרבת מקום, ואשר מסוגלים לראות ביחד את טובת הילדים – יכולים לשתף פעולה ביניהם ולהגיע להסכם בדבר משמורת משותפת.
חשוב לציין כי גם כאשר מגיעים לבית המשפט עם הסכם הקובע משמורת משותפת (בין היתר) – הרי שלבית המשפט יש שיקול דעת בנדון ואם אינו משוכנע שהדבר לטובת הילדים או הילד – הוא יבקש חוות דעת של עו"ס (תסקיר סעד) או חוות דעת של פסיכולוג מומחה.
