שיתוף בנכסים לאחר גירושין: הדין והפסיקה

שיתוף בנכסים לאחר גירושין אינו מסתכם רק בשאלה מה רשום על שם מי, אלא בשאלה רחבה יותר: אילו נכסים ייחשבו משותפים עם סיום הנישואין, ואילו נכסים יישארו אישיים – למרות החיים המשותפים.

במקרים רבים התשובה פשוטה יחסית – נכסים שנצברו במהלך הנישואין ייכנסו לאיזון המשאבים, בעוד שנכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, או התקבל בירושה או במתנה, יישאר מחוץ לחלוקת הרכוש.

עם זאת, כאן בדיוק מתחילה אחת הסוגיות המורכבות והמסקרנות בדיני המשפחה: האם אפשר להוכיח שגם נכס חיצוני, ובמיוחד דירת מגורים, הפך במהלך החיים המשותפים לנכס שיש בו שיתוף. הפסיקה הישראלית הכירה באפשרות הזו, אך קבעה רף הוכחה ממשי, וביחס לדירת מגורים גם פיתחה כללים גמישים יותר בשל מעמדה המיוחד בתוך התא המשפחתי.

על הרקע הזה, חשוב להבין מהו שיתוף בנכסים לאחר גירושין, מהו שיתוף ספציפי, ואילו נסיבות עשויות להטות את הכף לכיוון של חלוקה גם בנכס שמלכתחילה היה שייך רק לאחד הצדדים.

מהו שיתוף בנכסים לאחר גירושין?

שיתוף בנכסים לאחר גירושין הוא השם המעשי לשאלה אילו נכסים ייכללו בחלוקה בין בני הזוג עם סיום הנישואין, ואילו נכסים יישארו שייכים רק לאחד מהם. ברוב המקרים, נכסים, זכויות וחסכונות שנצברו במהלך החיים המשותפים ייכנסו למסגרת איזון המשאבים.

לעומת זאת, נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין, וכן ירושה ומתנה, ייחשבו בדרך כלל לנכסים אישיים.

יחד עם זאת, הפסיקה קובעת שבנסיבות מסוימות אפשר להכיר בשיתוף גם בנכס חיצוני, כאשר מוכחת כוונת שיתוף ספציפית. מכאן נובעת חשיבותה של ההבחנה בין כלל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין לבין נכס מסוים שהובא לתוך הנישואין מבחוץ, ושביחס אליו נדרשת בחינה מעמיקה יותר.

אילו נכסים מתחלקים בגירושין ואילו נכסים נשארים אישיים?

בדרך כלל, שיתוף בנכסים לאחר גירושין חל על נכסים שנצברו בתקופת הנישואין: כספים בחשבונות, זכויות סוציאליות, חסכונות, רכבים, ולעיתים גם זכויות נוספות שנבנו במהלך הקשר. מנגד, נכס שהיה שייך לאחד הצדדים ערב הנישואין, או התקבל על ידו בירושה או במתנה, לא ייכנס אוטומטית למסת הנכסים לאיזון.

יחד עם זאת, עצם הסיווג הראשוני של הנכס כנכס אישי עדיין אינו סוף הסיפור. אם במהלך השנים נוצרה לגביו התנהלות שמלמדת על שיתוף, אם הוזרמו אליו כספים משותפים, אם נבנה סביבו מצג ברור של שייכות זוגית, או אם מדובר בדירת מגורים ששימשה את התא המשפחתי לאורך זמן, עשויה להתעורר טענה לשיתוף ספציפי. לכן, לצד ההבחנה בין נכס משותף לנכס אישי, יש חשיבות רבה לשאלה איך הצדדים נהגו בפועל באותו נכס לאורך חיי הנישואין.

העיקרון הוא כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין אינו נחשב כנכס משותף

כאמור, נקודת המוצא בדרך כלל העולה מחוק יחסי ממון בין בני זוג הינה כי נכס המצוי בבעלות של אחד מבני הזוג ערב הנישואין, נותר בבעלותו ואינו נכלל במסת הנכסים שיש לאזן כאשר מתגרשים. משמע, לא מדובר בנכס משותף אשר יחולק בין הצדדים שווה בשווה או באופן אחר, אלא בנכס השייך אך ורק לבן הזוג אשר הרכוש היה ברשותו בטרם הנישואין.

תיתכן עם זאת האפשרות להוכיח שיתוף ספציפי בנכס שהיה שייך לאחד מהצדדים קודם לנישואין

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי וזאת מכוח הדין הכללי כלומר על פי דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וחוקים נוספים.  (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי , פ”ד מט (3) 529  , רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו (6) 175 , ע”א ששון נ’ ששון , פ”ד נט  ( 5) 596).  אביא בסוף המאמר סיכום של פסקי הדין בנושא לאורך השנים.

מהו אותו דבר מה נוסף שבית המשפט מחפש?

כאשר בן זוג טוען לשיתוף בנכס שהיה שייך לצד השני עוד לפני הנישואין, בית המשפט מחפש יותר מחיי נישואין רגילים וממושכים. הפסיקה דורשת להראות דבר מה נוסף – כלומר נתון עובדתי ממשי שמלמד על כוונת שיתוף קונקרטית באותו נכס.

הדבר הזה יכול לבוא לידי ביטוי בהשתתפות משותפת במשכנתא, השקעה משמעותית בשיפוץ, שילוב כספים של שני הצדדים בנכס, מצגים מפורשים בין בני הזוג, או נסיבות אחרות שמעידות שהנכס חדל להיתפס כרכוש פרטי גרידא.

ביחס לדירת מגורים, הפסיקה מוכנה לעיתים להקל מעט יותר בדרישת הראיות, משום שמדובר בנכס משפחתי מובהק ובעל מעמד מיוחד. יחד עם זאת, גם שם נדרשת תשתית עובדתית חיובית, והנישואין כשלעצמם אינם מספיקים כדי להפוך דירה מלפני הנישואין לנכס משותף.

נטל ההוכחה הוא על הטוען לשיתוף

נטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס חיצוני קודם לפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה, כאשר בן זוג הטוען כי נכס שהיה בידי בן זוגו טרם הנישואין והרשום על שמו הוא נכס משותף, עליו להביא ראיות חד משמעיות ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בראיות פוזיטיביות של ממש.

הנטל המוטל על הטוען לקיומה של כוונת השיתוף הספציפית מקורו, בין היתר, בכלל אשר מקורו בדין העברי לפיו “המוציא מחברו עליו הראיה”.  כמו כן נובע עקרון זה מחוק יחסי ממון, לפיו אם בני זוג לא עשו ביניהם הסכם ממון – יחול עליהם ההסדר בחוק יחסי הממון, אשר לפיו רכוש שמקורו חיצוני או לפני הנישואין – הוא רכוש אישי ועקרונות השיתוף לא יחולו עליו.

לדירת מגורים דין אחר ושונה ולגבי דירת מגורים יש מעמד מיוחד בהיותה גולת הכותרת של נכסי התא המשפחתי

ביחס לדירת מגורים, הפסיקה נתנה מעמד מיוחד בכל הקשור לדוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפי”, וניתן דגש לאופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר, ולעיתים אף היחיד, של בני הזוג. על כן, מכונה דירת המגורים בפסיקה כ- “גולת הכותרת” של התא המשפחתי.

נוכח המעמד המיוחד שנתנה הפסיקה לדירת המגורים  נטל הראיה קל יותר אך אין די בעצם הנישואין כדי לקבוע שיתוף בנכס שהיה שייך לבן זוג לפני הנישואין.

פסיקה התומכת במגמה זו

וכך קבעה כב’ השופטת שטרסברג –כהן ב רע”א 8672/00 (פס”ד אבו רומי ) :

“לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ….. לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין הכללי. שאם תאמר כן, …מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון….

על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה של שם בן זוג אחד לבן זוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצמם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק- מכוח הדין הכללי- הקניית זכויות בדירת המגורים”.

 מהם המקרים שיכולים להביא את בית המשפט למסקנה כי נכס כזה יהיה משותף על אף שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בטרם הנישואין?

כבוד השופט י. עמית מציין מספר פרמטרים לבחינת המקרה ולצורך מסקנות בדבר קיום או העדר קיום של כוונת שיתוף ספציפי:

1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
2. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
3. האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו.
4. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה.
5. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
6. ושיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
7. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

כבוד השופט דנציגר בפסק הדין שלעיל מציע שלא לקבוע פרמטרים נוקשים ומקובעים, ולהותיר את הפרמטרים השונים בצריך עיון ולהשאיר את ההכרעה בהם למקרים שעתידים לבוא, בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה.

הגישה הינה שונה כאשר הנכס נרכש במהלך חיי הנישואין ולא לפניהם ואז גם נטל הראיה מונח על כתפי בן הזוג הטוען שאין שיתוף, משמע נטל הראיה מתהפך

לעומת זאת ובניגוד לאמור לעיל, כאשר נכס נרכש במהלך חיי הנישואין ונרשם ע”ש אחד מבני הזוג בלבד ולא על שם שניהם מתקיימת חזקה כי זהו נכס משותף והכל נוכח הוראות סעיף 5(א) לחוק לפיהן שווים של נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין – יאוזן בין הצדדים, בין בני הזוג בחלקים שווים ללא קשר לרישום.

דווקא על בן הזוג הטוען כי יש להוציא הנכס ממסת הרכוש בר האיזון, כלומר על מי שטוען שאין שיתוף בנוגע לנכסים שנרכשו במהלך הנישואין – מוטל נטל ההוכחה.

ההלכה מתייחסת גם לתחלוף של נכס כלומר לנכס שנרכש במקום הנכס המקורי

הפסיקה הכירה בהלכת התחלוף, וכאשר הנכס נרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס, כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין”.

יחד עם זאת, “אם רק חלקו של הנכס מומן ממקורות שנצברו עובר לנישואין, הרי שנכס זה עשוי אף הוא להיכלל בנכסים המשותפים לבני הזוג, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה” (בגץ 8214/07 פלונית נ’ ע”א 686/85 מערבי נ’ מערבי פ”ד מ(2)634).

ראינו אם כן שכדי ליצור וודאות ולמנוע מחלוקות והליכים משפטיים אגב גירושין רצוי להבהיר את הדברים מראש לפני הנישואין ולחתום על הסכם יחסי ממון בין בני זוג.

סיכום פסקי דין מרכזיים בנושא שיתוף בנכסים לאחר גירושין:

הקו העולה מן הפסיקה עקבי: נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין יוצא מנקודת פתיחה של רכוש אישי, ובנסיבות מתאימות ניתן להכיר בו כנכס משותף מכוח כוונת שיתוף ספציפית. סביב דירת מגורים נוצרה בפסיקה גישה גמישה יותר, בשל המעמד המיוחד של הבית המשפחתי.

ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי
זהו אחד מפסקי היסוד שעליהם נשענת ההכרה באפשרות להוכיח זכויות מכוח הדין הכללי גם ביחס לנכס חיצוני, כלומר נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג ערב הנישואין. החשיבות של פסק הדין למאמר שלכם נעוצה בנקודת המוצא: חוק יחסי ממון אינו סוגר את הדלת בפני טענת שיתוף ספציפי, כאשר קיימת תשתית עובדתית מתאימה.

רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי
כאמור, פסק הדין הזה נחשב לאבן דרך בכל הנוגע לשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפסיקה חידדה שם כי חיי נישואין ממושכים כשלעצמם אינם מספיקים, ויש צורך בנסיבות עובדתיות נוספות שמלמדות על כוונת שיתוף בדירה שהייתה שייכת לאחד מבני הזוג. מתוך הפסיקה הזו נולד בפועל המונח המוכר “דבר מה נוסף”.

בע”מ 1398/11
בפסק דין זה הוצעה רשימה מנחה, פתוחה וגמישה של שיקולים שיכולים לסייע בבחינת שיתוף ספציפי בדירת מגורים. בין היתר הודגשו משך החיים המשותפים, מקור המימון, קיומה של משכנתא ששולמה במשותף, השקעות משמעותיות בנכס, קיומו של נכס חיצוני אחר אצל בן הזוג השני, ואורך התקופה שבה שימשה הדירה את התא המשפחתי. זהו פסק דין חשוב מאוד, ונותן תמונה ברורה של מה שבית המשפט באמת מחפש.

דנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול
פסק הדין חיזק את מעמדה של הלכת השיתוף הספציפי בדירת מגורים והבהיר כי גם כאשר מדובר בנכס שנרכש לפני הנישואין ונרשם על שם אחד הצדדים בלבד, אפשר במקרים מתאימים להסיק כוונת שיתוף מתוך מכלול הנסיבות. מנגד, ההכרעה נשארת תלוית ראיות, והפסיקה בודקת בקפידה אם אכן הונחה תשתית ממשית לשיתוף.

תמ”ש/תלה”מ 1075557-3 – דחיית בקשת תובעת לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם הנתבע
זהו פסק דין טוב מאוד כדי להמחיש את הצד השני של המטבע. בית המשפט דחה את התביעה, והדגיש שהשקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס עשויה ללמד על שיתוף רק כאשר מדובר בהשקעה כספית משמעותית, כזו שמצביעה בהתנהגות על כוונת שיתוף ממשית.

תלה”מ 65447-12-18
בפסק דין זה התקבלה טענה לשיתוף ספציפי בבית המגורים. בית המשפט מצא כי הוכח שיתוף בדירה, תוך הישענות על המעמד המיוחד של דירת המגורים במשפט המשפחתי. זהו מקרה חשוב למאמר, משום שהוא ממחיש שבתי המשפט אכן מכירים בשיתוף ספציפי גם בנכס חיצוני, כאשר הראיות תומכות בכך.

תלה”מ 22552-04-23
גם בשנת 2023 המשיכו בתי המשפט להדגיש את המעמד המיוחד של דירת מגורים כ”נכס משפחתי מהותי”. יחד עם זאת, גם כאן ההכרעה נותרת תלוית נסיבות, ובית המשפט בוחן אם התנהלות הצדדים מצדיקה הסקת שיתוף בדירה מסוימת. פסק הדין הזה מסייע להראות שההלכה אינה שייכת לעבר בלבד, והיא חיה מאוד גם בפסיקה החדשה.

תלה”מ 18893-01-24
זהו פסק דין עדכני נוסף, בית המשפט נתן משקל לעובדה שהדירה נרכשה סמוך מאוד לנישואין ונרשמה על שם צד אחד בלבד, אף שבאותה עת כבר התקיים קשר משפחתי עמוק בין הצדדים. זהו סוג מקרה שממחיש עד כמה שאלת העיתוי, הרישום, וההתנהלות בפועל יכולה להיות מכרעת בסוגיית השיתוף.

תלה”מ 64366-12-20
בית המשפט בחן האם חרף מקור מימון חיצוני הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בנכס. פסק הדין חשוב במיוחד בהקשר של ערבוב מקורות מימון ושל תחלוף נכסים, משום שהוא מדגים שבית המשפט אינו עוצר במקור הכסף בלבד, אלא בוחן גם את ההתנהלות הכוללת סביב הנכס.

מהי רוח הפסיקה שעולה מכל פסקי הדין האלה?

התמונה המצטברת ברורה: שיתוף בנכסים לאחר גירושין נשען בדרך כלל על ההבחנה בין נכסים שנצברו במהלך הנישואין לבין נכסים חיצוניים. ביחס לנכס חיצוני, ובמיוחד דירת מגורים, בית המשפט בודק אם נוצרה כוונת שיתוף ספציפית מתוך החיים המשותפים, ההתנהלות הכלכלית, ההשקעות בנכס והמצגים שבין בני הזוג. סביב דירת מגורים הרף גמיש יותר, אך עדיין דרוש בסיס ראייתי חיובי. זה המסר המרכזי שצריך לקחת מהפסיקה: רישום פורמלי חשוב מאוד, אך הוא אינו סוף הדיון, והכרעה בתיק כזה נבנית מתוך מכלול נסיבות החיים.

**זקוקים לייעוץ פרטני? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את כל שנות ניסיוני בתחום למענכם. אשמח לסייע!

עוד הקשור לנושא:

פירוק שיתוף