חלוקת דירת מגורים בזמן גירושין: האם מי שהשקיע יותר יקבל יותר?

איך תחולק דירת המגורים של זוג מתגרש ביחס להשקעה שלהם בה?

האם שווה בשווה או באופן יחסי להשקעות המקוריות של כל אחד מבני הזוג ו/או הוריו?

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! 

בעל ואישה שנישאו, ואחד מהם השקיע יותר ברכישת דירת המגורים, האם זכאי הוא להשבה של החלק היחסי שהושקע על ידו?  התשובה לשאלה זו הינה שלילית, אלא אם כן, ערכו הצדדים ביניהם הסכם ממון הקובע אחרת, או רשמו את הדירה בלשכת רישום המקרקעין, באורח יחסי להשקעותיהם, כלומר לא שווה בשווה.

לא אחת קורה כי כאשר בני זוג נישאים ורוכשים דירה, אחד הצדדים ו/או הורי אחד הצדדים מביא עמו לנישואין ו/או לרכישת הדירה – כספים בסכום נכבד יותר באורח משמעותי, מן הצד השני. לא מעטים הם המקרים בהם הורי צד אחד אינם יכולים לסייע במאומה לרכישת הדירה והם אף מתקשים לממן חתונה, ומנגד הורי הצד השני משופעים בכספים, ומעניקים לזוג הצעיר, סכום כסף מכובד שמשמש לרכישת דירה. במרבית המקרים צדדים נישאים ו/או הוריהם אינם שווים ביכולותיהם הכספיות.

האם בעת הגירושין, זכאי הצד שהביא כספים ביתר, להחזר היחסי? ככל התשובה לכך הינה שלילית. איזון המשאבים עם הגירושין יעשה מחצה במחצה, בלא כל קשר להשקעות המקוריות.

בע”א 66/88 דקר נ’ דקר פ”ד מג (1) 122, 127 פסק כב’ השופט שמגר: “כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני-הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד אחר”

בע”א 343/87 פרי נ’ פרי פ”ד מד (2) 154, 164 הוסיף כב’ השופט שמגר בעניין זה: “אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן, וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות. מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או בתנאי מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה, אשר אותה העניק צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי”.

בע”א 1548/96 בנק איגוד נ’ לופו פ”ד נד (2) 559 אמרה השופטת דורנר: “אכן חוק יחסי ממון בין בני-זוג תשל”ג – 1973יצר הסדר שיתוף התקף רק בפקיעת הנישואין, ואילו במהלך הנישואין הותיר הוא את הסדר הרכוש לדיני הקניין הכלליים”.

נתינת הכספים העודפים ע”י מי מבני הזוג לצורך רכישת הדירה, שנרשמה בחלקים שווים ע”ש שני בני הזוג, נשלטת ע”י דיני המתנה. כמתנה היא הושלמה עם נתינת הכספים, ולא ניתן לחזור ממנה שנים לאחר ביצוע העסקה.

גם הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המסמיכה את בית המשפט לקבוע איזון החורג ממחצית, לא תוכל לסייע במקרה כזה, מקום שדיני המתנה אינם מעניקים תרופה למקרה כגון זה ובמרבית המקרים אנשים הנישאים זה לזו אינם מביאים לנישואין סכומי כסף זהים.

הסעד של סעיף 8 לחוק יחסי ממון מדבר במקרים קיצוניים שמיועדים למנוע אי צדק ועוול.  מקרה בו אחד הצדדים השקיע יותר כסף ברכישת הדירה ולא גיבה את זכותו לדרוש את היתרה שבעודף – בהסכם ממון – אינו נופל לגדר המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל של חלוקה שוויונית.

יש שופטים הסבורים כי דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8לחוק יחסי ממון. הכספים העודפים של המימון, לפני הינתנם למי מבני הזוג, היו בגדר מתנה שהעניק צד למשנהו. כמתנה הנכס אינו בר-איזון מכוח הוראת סעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון, ועל נכס, שאינו בר-איזון, אין תחולה להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

יתר על כן גם אם הייתה תחולה להוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, לא היה מקום להפעיל שיקול דעת מתקן, באשר הצדדים – כזוג שנישא – גמרו בדעתם, שדירת המגורים תהיה נכס משותף, ונתנו לכך ביטוי ברישום הזכויות. אין להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהורות עם פקיעת הנישואין, דהיינו במעמד הגירושין, על חלוקה לפי ההשקעות המקוריות בדירה.

זו אינה מדיניות שיפוטית נכונה, ואם אפשר יהיה לפתוח ולהתחשבן בנוגע להשקעות המקוריות של כל אחד מבני הזוג – לא יהיה לדבר סוף וקץ, והדבר גם יהיה מנוגד לכוונת צדדים שמתחתנים ומקימים תא משפחתי אחד ומאוחד.

הדבר יגרום לעומס יתר על בתי המשפט. לא סביר לערוך דיונים על השקעות מקוריות של אנשים, בני זוג, ברכישת דירה למגורי המשפחה, שנים לאחר עריכת העסקה. גישה כזאת חותרת תחת אושיות חיי הנישואין וההתחשבנות תהיה בלא קץ.  על פי הגיון זה יוכל צד שהשתכר יותר משמעותית לטעון להחזר כספים, והרי ברור שאין בכך הגיון או טעם.  אנשים אינם יכולים לנהל חיי נישואין תוך התחשבנות מתמדת ביניהם באשר לתרומה הכספית של כל אחד מהם.

מה גם שבדרך כלל האישה מוותרת כאשר הילדים קטנים על התפתחות מקצועית ועל פיתוח קריירה, ומסכימה לעבוד פחות ולהשתכר פחות מתוך הבנה שכך ייטב לילדים. לא יעלה על הדעת שבעת משבר של התא המשפחתי – יטען הבעל כי תרומתה הכספית נמוכה יותר ולפיכך מגיע לה פחות בחלוקת הרכוש.

זוגות שנישאים, אם הם רואים את הדברים באורח שונה – צריכים לערוך הסכם ממון, אם הם חפצים להחזיר את ההשקעות המקוריות ולהתחשבן ביניהם על גובה ההשקעה הראשונית ו/או על מתנות כספיות שניתנות לבני הזוג על ידי ההורים.

בהעדר הסכם ממון אין להחזיר הגלגל אחורנית ואין אפשרות להתחשבן על השקעות מקוריות של כל צד ברכישת דירת המגורים ששימשה למגורי המשפחה כולה.

דוגמא מעשית: כיצד תחולק דירה כאשר אחד מבני הזוג השקיע יותר?

נניח שבני זוג רכשו דירה בסכום של 2 מיליון ש”ח. הבעל הביא לרכישה 1.4 מיליון ש”ח מחסכונותיו האישיים, בעוד שהאישה השקיעה 600 אלף ש”ח בלבד. למרות ההבדל המשמעותי בהשקעות, בני הזוג החליטו לרשום את הדירה בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים.

לאחר מספר שנות נישואין החליטו להתגרש, ובמועד הפרידה שווי הדירה כבר הגיע ל-3 מיליון ש”ח. הבעל דורש לקבל 70% משווי הדירה, בהתאם לחלקו במימון המקורי, ואילו האישה דורשת מחצית מהשווי, בהתאם לרישום הזכויות.

בהיעדר הסכם ממון הקובע אחרת או נסיבות משפטיות חריגות המצדיקות תוצאה שונה, נקודת המוצא תהיה חלוקה שווה של הדירה. לפיכך, אם הדירה תימכר תמורת 3 מיליון ש”ח, וכל התמורה פנויה לחלוקה ללא חובות והוצאות, יקבל כל אחד מבני הזוג 1.5 מיליון ש”ח. הבעל לא יקבל באופן אוטומטי החזר בגין השקעתו הגבוהה יותר, וגם עליית ערך הדירה תחולק ביניהם בחלקים שווים.

דוגמא זו ממחישה את המשמעות הכלכלית של רישום דירה בבעלות משותפת. ההחלטה לרשום את הנכס בחלקים שווים עשויה להשפיע על זכויות הצדדים שנים רבות לאחר הרכישה, גם כאשר קיים פער גדול בין סכומי הכסף שהשקיע כל אחד מהם.

פסיקה עדכנית: בית הדין הרבני הגדול העדיף את הרישום המשותף על פני גובה ההשקעה

העיקרון שלפיו יש להעניק משקל מכריע לרישום המשותף של דירת המגורים קיבל ביטוי גם בפסיקה מאוחרת. בשנת 2024 דן בית הדין הרבני הגדול, במסגרת תיק 1449359/1, בערעור שעסק בדירה שנרכשה במהלך הנישואין ונרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, אף שהבעל השקיע ברכישתה כספי פיצויים שקיבל באופן אישי.

בית הדין הרבני האזורי קבע בתחילה כי יש לחלק את הדירה בהתאם להשקעות הכספיות של הצדדים, כך שחלקו של הבעל יהיה גדול יותר. האישה ערערה על ההחלטה, ובית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה וקבע כי הדירה תחולק בין בני הזוג בחלקים שווים, בהתאם לרישום הזכויות בטאבו.

בפסק הדין ניתן משקל לכך שהבעל בחר לרשום את הדירה בבעלות משותפת, אף שיכול היה לפעול להסדרת זכויותיו בהתאם לסכום שהשקיע. בית הדין התייחס לרישום המשותף כביטוי לכוונת הצדדים להקנות זה לזה זכויות שוות, והדגיש כי עצם העובדה שאחד מהם מימן חלק גדול יותר מהרכישה אינה מצדיקה כשלעצמה חלוקה שונה.

חשיבותו של פסק הדין בכך שהוא ממחיש כיצד רישום הזכויות עשוי להכריע גם כאשר ניתן להוכיח בבירור שמקור חלק משמעותי מכספי הרכישה הוא ברכוש אישי של אחד מבני הזוג.

האם כספים שהעניקו ההורים לרכישת הדירה נחשבים למתנה או להלוואה?

כאשר הורי אחד מבני הזוג מעבירים סכום כסף משמעותי לצורך רכישת דירת המגורים, עשויה להתעורר בגירושין מחלוקת נוספת: האם הכספים ניתנו כמתנה לבני הזוג, או שמדובר בהלוואה שעליהם להחזיר להורים? להבחנה זו יש משמעות כלכלית רבה, שכן הלוואה שהוכחה עשויה לחייב את בני הזוג בהשבת הכספים, גם כאשר הדירה רשומה על שם שניהם בחלקים שווים.

בפסיקה קיימת חזקה הניתנת לסתירה שלפיה כספים שהורים מעניקים לילדיהם ולבני זוגם במסגרת היחסים המשפחתיים ניתנים כמתנה. לכן, כאשר ההורים טוענים בדיעבד שמדובר בהלוואה, מוטל עליהם להוכיח את טענתם. בית המשפט עשוי לבחון אם נערך הסכם הלוואה, האם נקבעו מועדי החזר, האם בני הזוג החזירו בפועל חלק מהכספים, ומה ניתן ללמוד מהתכתבויות ומהתנהלות הצדדים. אפשר להוכיח הלוואה גם ללא הסכם כתוב, אך היעדרו עלול להקשות על ההוכחה.

חשוב להבחין בין הבעלות בדירה לבין החובה להחזיר הלוואה. גם אם הדירה שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים, ניתן בנסיבות המתאימות לקבוע שקיים חוב להורים שיש לפרוע. מנגד, אם הכספים ניתנו כמתנה שהושלמה, עצם פירוק הנישואין אינו מקנה להורים זכות אוטומטית לקבלם בחזרה.

הלוואה בתוך המשפחה – מתנה כספית מבן משפחה: הסבר משפטי מלא

מה קורה כאשר ההשקעה בדירה מקורה בירושה או במתנה אישית?

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון קובע כי נכסים שקיבל אחד מבני הזוג בירושה או במתנה במהלך הנישואין מוחרגים, ככלל, מאיזון המשאבים. אולם כאשר בן זוג משתמש בכספים שקיבל בירושה או במתנה לצורך רכישת דירת מגורים הנרשמת בבעלות משותפת, עשויה להיווצר תוצאה משפטית שונה. רישום הדירה בחלקים שווים יכול ללמד על כוונה להעניק לבן הזוג השני מחצית מהזכויות, גם כאשר מרבית המימון הגיע ממקור אישי של אחד הצדדים.

נניח שאישה קיבלה בירושה מיליון ש”ח מהוריה והשתמשה בכסף כהון עצמי לרכישת דירה משותפת. הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, וכעבור שנים הם החליטו להתגרש. אף שמקור הכספים בירושה אישית, האישה עשויה להתקשות לדרוש את השבת מיליון השקלים לפני חלוקת התמורה, משום שרישום הזכויות המשותף מעיד על הסכמת הצדדים לבעלות שווה בדירה.

עם זאת, יש לבחון את מכלול הנסיבות, ובפרט אם נערכו הסכמות בכתב לגבי שמירת ההשקעה האישית, כיצד נרשמו הזכויות ומה הייתה כוונת הצדדים במועד הרכישה. עצם היכולת להוכיח שהכסף הגיע מירושה או ממתנה אישית אינה מבטיחה את השבתו, כאשר הכסף כבר שימש לרכישת נכס שנרשם במשותף.

*ראו עוד:

חלוקת רכוש בגירושין – האם רישום שווה בדירה גובר על השקעה לא שוויונית?