חלוקת דירה בגירושין: מהו הדין כשצד אחד מימן את רוב הרכישה?

דירה נרכשה במימון של אחד הצדדים ונרשמה על שניהם בצורה שווה

בני זוג נישאו זה לזו מאהבה ובחלוף הזמן רכשו גם דירה. במקרה שמתואר במספר פסקי דין מובילים, ובהרבה מאד פסקי דין בכלל, אחד מבני הזוג הביא ממקורותיו שלו או מבני המשפחה את מרבית הכספים לרכישת הדירה והיתרה שולמה באמצעות משכנתא. לעיתים המימון לדירה נבע מפיצוי בגין נזקי גוף כמו תאונת דרכים שבגינה קיבל הצד הנפגע סכום נכבד.

מאחר שלא כל פעולה נעשית עם מחשבה או תכנון עתידי, והרבה אנשים מאמינים שהם יישארו נשואים לכל החיים – נוצר לא פעם מצב בו צד אחד מממן את מרבית הדירה אך זו נרשמת בחלקים שווים בטאבו על שם שניהם, ואף אחד מהם לא חושב לערוך הסכם ממון, כדי להגן על הצד שהביא יותר כספים לרכישת הדירה.

רבים אינם רואים בנישואין עניין עסקי או כלכלי ולא מביאים בחשבון שהנישואין יכולים לעלות על שרטון ולהגיע למקומות מכוערים.  במצבים כאלו ברור שמי שהשקיע כספים ביתר, מרגיש מפסיד ונפסד, וברוב המקרים אין אפשרות לסובב את הגלגל אחורה והכספים יישארו משותפים.

מקרה בוחן

מקרה חריג ועצוב המטופל במשרדי בו גבר העביר את כל ירושתו על שם אשתו ומצא עצמו מתגרש ממנה כאשר נאלץ הוא להיאבק מאבק קשה מאד על זכויותיו הקנייניות.

במקרה שבו אני מטפלת כרגע במשרדי – ואין לגביו עדיין הכרעה משפטית – גבר ירש 80% מהדירה מאמו המנוחה, ואת יתרת ה- 20% ירשו אחיו.  הגבר אשר היה נשוי לאהובתו מגיל 14 שנים, לקח משכנתא כדי לשלם לאחיו את ה- 20% שהיה צריך לפדות מהם, ובו זמנית העביר את מחצית הדירה על שם אשתו.

בחלוף הזמן הסתבך אותו גבר בחובות לנושים מסוגים שונים, ונאלץ על מנת להציג עצמו כחסר כל – להעביר את חלקו בדירה על שם אשתו, כך שהיא תהיה בעלים של 100% של דירה שהגבר כאמור ירש מאמו ברובה  80%.   נוצר מצב בו הגבר הוא חסר כל וכך הציג עצמו לנושים אשר הגיעו עמו להסדרי חוב מקלים נוכח העובדה שאין לו מאומה..

רצה גם הגורל שהנישואין עלו על שרטון, והאישה מחזיקה ב- 100% מהדירה, ומתריסה כלפי הגבר שאין לו מאומה בבית ושהוא יצא חסר כל.

כאמור ההליך המשפטי עדיין בעיצומו ואין לדעת כיצד יסתיים, אבל מכל מקום אנו רואים שיש פה מקרה קורע לב של אדם שירש חלק גדול מהדירה ובסופו של דבר, כרגע לפחות הוא חסר כל, ובמקרה הטוב הוא יקבל את מחצית הדירה, על אף היות הדירה ירושה.

וירושה, כאמור, אינה ברת שיתוף והיא שייכת אך ורק למי שירש אותה ולא לבן הזוג האחר.

מהי ההלכה המשפטית המתייחסת למקרה בו אחד הצדדים הביא את כל/רוב הכספים לרכישת הדירה?

ההלכה קובעת, כי גם אם המימון ממקורות עצמיים של הגבר או האישה היה מצומצם מזה של הצד השני וגם אם העביר אחד מבני הזוג לטובת רכישת הדירה בכספים שחסך טרם הנישואין, הדבר אינו מספיק כדי לפגוע בזכויות בן הזוג האחר בדירה.

דיני המתנה והממשק לדיני המשפחה

השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. כמתנה היא הושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה ולא ניתן לחזור ממנה  (תמ”ש (י-ם) 16622/06 ו.א. נ’ כ.מ. ; תמ”ש (י-ם) 21230/07 נ. ק. נ’ ל. ק.   תמ”ש (חי’) 14560/01 ז.כ. נ’ ג.כ.  תמ”ש (ת”א) 15271/96 שלף נ’ שלף .

כך ובעקביות נפסק לא פעם כי משנרשמה הדירה על שם שני הצדדים, ההנחה היא כי כל תרומת יתר הינה בגדר ויתור (ע”א 343/87 פרי נ’ פרי, פ”ד מד(2) 154, 164; ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205).

נמצא, כי ככל שצד א השקיע בדירה יותר מהשקעת צד ב, הרי בשעה שהצדדים לא רשמו הבעלות בדירה ביחס שמבטא את ההשקעות השונות ונוכח העובדה כי הדירה רשומה על שם שניהם בחלקים שווים, מדובר במתנה שהעניק צד אחד למשנהו ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה. הוא הדין ביחס לכספים שהשקיע צד א או צד ב בשיפוצים ושיפורים בדירה.

האם המדובר במתנה על תנאי שבני הזוג יחיו יחד לכל החיים ולאורך שנים?

גם טענה שאינה מגובה במסמך כתוב ומאושר כי צד אחד הסכים לשתף את  זולתו ברכושו מתוך הבנה כי קיים רצון כנה לקשור את גורלה בגורלו לאורך שנים אינה יכולה לסייע.

גם אם צד יטען ואפילו יוכיח כי הוטעה לחשוב שכוונת בן הזוג האחר היתה הונאה והאמון שניתן התבסס על מצגי שווא ומרמה לא תסייע.

הזכויות בדירה רשומות על שם צדדים מכוח היותם צד להסכם רכישה ורישום הזכויות על שם כל אחד מהם ולא מכוח הנישואין.

בעלות משותפת בנכסים הינה בעלת משמעות וקשה לסתור אותה

לעניין בעלות משותפת בנכסים נקבע כי “כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר.

תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה.” (ר’ דברי כב’ השופט שמגר בע”א 66/88 תמר דקר נ’ פליקס דקר, מג(1) 122.

נטל ההוכחה לסטייה מהחזקה של חלוקה שוויונית מוטל על המבקש לעשות זאת (תמ”ש (ב”ש) 25512-03-10 ו.ז נ’ ר.ז); בג”צ 6037/18 פלונית נ’ ביה”ד הרבני האזורי בת”א שכן:

” כדי לסתור את הנחת השיתוף אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות, המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה” (ע”א 66/88 תמר דקר נ’ פליקס דקר, מג(1) 122.

אין ענישה על בגידה, פירוק התא המשפחתי ופגיעה בנישואין עד כדי גירושין

בהלכה הפסוקה הושרש העיקרון לפיו אין מענישים בן זוג על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. יפים לכאן דברי כב’ השופטת נאור בבג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים :

“כזכור, טען המשיב 2 כי בנסיבות העניין שבפנינו היה מקום להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון כפי שעשה בית הדין הרבני הגדול ולסטות מכלל האיזון השווה, שכן הנישואין פורקו אך ורק בשל בגידתה של העותרת. דין טענה זו להידחות. ב-ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829 (1978) (להלן: עניין דרור) נקבע (ברוב דעות) כי “נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף” [ההדגשה הוספה, מ.נ.]. ב-ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205 (1989) (להלן: עניין זיסרמן) נקבע כי “לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף”. ב-ע”א 819/94 לוי נ’ לוי, פ”ד נ(1) 300, 304 (1996) וב-בג”ץ 1135/02 וזגיאל נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נו(6) 14 (2002) חזר בית משפט זה על הקביעות האמורות. הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע”.

כב’ המשנה לנשיאה ריבלין הוסיף וציין באותו פסק דין:

“בבסיס ההכרעה במקרים אלו ניצבה העמדה כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של ‘אשמה’. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי”.

 עינינו הרואות אם כן, כי בית המשפט העליון לא הסכין עם קביעת בית הדין הרבני הגדול בכל הנוגע לבגידה ולשלילת זכויות בעקבותיה.

 האם יש משמעות לאשם בגירושין?

האשם בגירושין לא ייענש ואין אשם בין בני זוג בשיטת המשפט שלנו, לא על בגידה, לא על עצלנות או חוסר מוטיבציה לעבוד וגם לא על התנהגות כזו או אחרת (למעט אלימות קשה או מעילה בכספים משותפים)

כך גם יש לראות את  בג”ץ 8214/07 פלונית נ’ פלוני החוזר על אותם עקרונות ומושכלות יסוד.

דברים אלה, שנאמרו בהקשר לזכויות מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ומכוח משטר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, נכונים ביתר שאת לעניין זכויות קניין רשומות של בן הזוג. “אשם” בפירוק הנישואין, בהנחה כי ניתן לזהות “אשם” כזה, אינו מוביל לשלילת זכויות קניין.

עקרון תום הלב גם הוא אינו יכול לסייע בזכויות הקניין

גם אם היקף תרומתו של צד זה או אחר קטן מהיקף התרומה של בן או בת הזוג וגם אם יש לצד שהביא פחות כספים או בכלל לא חלק לא מבוטל בפירוק הנישואין, אין הדברים מגיעים כדי חוסר תום לב שיש בו כדי לשלול זכויות קניין.

בשיטת המשפט שלנו אין תקדימים המצביעים על מקרה בו נשללו זכויות מסוג זה על בסיס עקרון תום הלב בלבד, ללא שנלווה לכך קיומו של הסכם, מפורש או משתמע.

תום הלב אינו תחליף להסכמות או להסדרה נורמטיבית אחרת. מי שרוצה להבטיח חזרת הכספים שנתן ביתר אם הנישואין יכשלו והצדדים יתגרשו – צריך לעגן הסכמות אלו בצורה מסודרת ועל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג כאשר ההסכמות יעלו על הכתב ויקבלו גם אישור בית המשפט.

על כן – אם דירה נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, בית המשפט לא יתחשב בכך שרק צד אחד מימן אותה או שצד אחד תרם הרבה יותר כספים לרכישת הדירה

ככלל, כאשר דירת מגורים רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, בית המשפט לא יתחשב בפערים במימון הרכישה, שכן תרומת יתר של צד אחד נחשבת כמתנה שהושלמה ואינה ניתנת להשבה.

חזקת השיתוף והוויתור הנובעים מהרישום

על פי ההלכה הפסוקה, רישום נכס מקרקעין על שם שני בני הזוג בחלקים שווים מהווה ראיה חותכת לכוונתם לחלק את הזכויות ביניהם בשווה, ללא קשר למקור הכספים. כל תרומת יתר של אחד הצדדים במועד הרכישה נתפסת כוויתור מדעת או כמתנה לצד השני, ואין מקום לחקור שנים לאחר מכן מה היה מקור ההון שהושקע, עמ”ש (מחוזי חיפה) 61008-06-13 נ’ מ’ א’ נ’ י’ א’), ע”א 525/89 דוד גולדשטיין נ’ שהם גולדשטיין.

סיווג השקעת היתר כמתנה שהושלמה

השקעה בלתי שוויונית בדירה שנרשמה בשווה נשלטת על ידי דיני המתנה. מרגע שהרישום הושלם, מדובר במתנה שהוקנתה ואינה ניתנת לביטול או לדרישה חוזרת בעת פירוד, גם אם תקופת המגורים המשותפת הייתה קצרה יחסית, תלה”מ (משפחה טבריה) 44176-01-17 ב’ ש’ ע’ נ’ , תלה”מ (משפחה ראשון לציון) 50996-05-20 י’ א’ נ’ י’ א’ .  פגיעה או גריעה מזכויות קנייניות רשומות הינה דבר חריג ונדיר ובפועל לא קורה אם הרישום הוא על שם בני הזוג יחדיו ובחלקים שווים.  בית משפט לא יעניק לצד אחד חלק גדול יותר.

היעדר התחשבנות בהיעדר הסכם ממון ומכאן החשיבות הגדולה של הסכם ממון

במקום בו לא נערך הסכם ממון הקובע אחרת, הרישום משקף את הבעלות הקניינית הסופית. בתי המשפט קבעו כי אין מקום לעריכת “התחשבנות” רטרואקטיבית על שיפוצים, השבחות או הון עצמי עודף שהביא אחד הצדדים, שכן אלו נטמעו בנכס המשותף, תמ”ש (משפחה תל אביב-יפו) 63762-12-15 א.ב נ’ מ.ב .

לבית המשפט יש סמכות עקרונית לסטות מחלוקה שוויונית, אך בפועל זה לא קורה אלא במקרים מיוחדים וחריגים, ובית המשפט עצמו מקביל עצמו משימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

למרות שסעיף 8(2) מאפשר חלוקה לא שוויונית בנסיבות מיוחדות, הפסיקה נוטה שלא להשתמש בו כדי לסתור רישום קנייני קיים המבוסס על השקעה כספית שונה. הרישום נחשב כהסכמה מפורשת לשיתוף, וסטייה ממנו תיעשה רק במקרים חריגים ביותר (כגון אלימות קשה או הברחת נכסים), ולא בשל פערים במימון בלבד.

לרישום יש חשיבות בהיותו נותן וודאות קניינית, תלה”מ (משפחה קריות) 37530-01-19 פלונית נ’ פלוני (, תלה”מ (משפחה פתח תקוה) 24104-03-19 מ’ מ’ נ’ פלונית)

עד כמה חשוב לערוך הסכם ממון בין בני זוג

מכאן ניתן להסיק כי הדרך היחידה להבטיח חלוקה לפי יחס ההשקעה היא באמצעות עריכת הסכם ממון בכתב ואישורו כדין, שכן ללא הסכם כזה, הרישום גובר על כל טענה בדבר מקור הכספים.

בית המשפט לא יתחשב בפערי המימון ברכישת דירה הרשומה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג. הרישום המשותף יוצר חזקה חלוטה כמעט לשיתוף מלא, וכל השקעה עודפת של אחד הצדדים נחשבת כמתנה שהושלמה במועד הרישום, אשר לא ניתן לחזור ממנה בעת הגירושין.

מתי כן ישתמש בית המשפט בסעיף 8 (2) על מנת לבצע חלוקה בלתי שוויונית?

בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לביצוע חלוקה בלתי שוויונית רק בנסיבות מיוחדות וחריגות, כגון פערי השתכרות משמעותיים, אלימות חמורה, “אשם כלכלי” (בזבוז או הברחת נכסים) או כאשר חלוקה שווה תוביל לעיוות צדק משווע.

עקרון השימוש במשורה ובמקרים חריגים

הכלל הבסיסי בחוק יחסי ממון הוא חלוקה שווה של הנכסים (“מחצה על מחצה”). סעיף 8(2) מהווה “כביש עוקף” המיועד למקרים יוצאי דופן שבהם יישום דווקני של החלוקה השוויונית יוביל לתוצאה בלתי צודקת בעליל.

בתי המשפט מדגישים כי יש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה כדי לא לפגוע בוודאות המשפטית ובזכויות הקניין של הצדדים., תלה”מ (משפחה חדרה) 37931-12-21 ש’ כ’ נ’ צ’ כ’ (, בע”מ 4699/08 פלונית נ’ פלוני .

 פערי השתכרות ויכולת שיקום כלכלית (“מבט צופה פני עתיד”)

אחת העילות המרכזיות לסטייה מחלוקה שווה היא קיומם של פערים משמעותיים בכושר ההשתכרות ובנכסי קריירה (מוניטין, תארים, ניסיון). בית המשפט בוחן את מצבם של בני הזוג ביום שאחרי הפירוד ושואף להעניק לבן הזוג “החלש” נקודת זינוק שתאפשר לו שוויון הזדמנויות מהותי בבניית עתידו. בג”ץ 2533/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26.10.2011).

אלימות חמורה ופגיעה באוטונומיה הכלכלית

אלימות פיזית קשה (כגון ניסיון רצח) או אלימות כלכלית מתמשכת עשויות להצדיק חלוקה לא שוויונית. הרציונל אינו “ענישת” הצד האלים, אלא הכרה בכך שהאלימות פגעה ביכולתו של הצד הנפגע להתפתח כלכלית ולממש את האוטונומיה שלו במהלך הנישואין (בע”מ 7272/10 פלונית נ’ פלוני).

“אשם כלכלי” והתנהלות חסרת תום לב

מקרים של “אשם כלכלי” – כגון הימורים, הברחת נכסים, בזבוז כספי המשפחה על מערכות יחסים מחוץ לנישואין או הסתרת מידע רלוונטי – מהווים עילה לסטייה מהאיזון השוויוני. במקרים אלו, תחושת הצדק מתקוממת נגד חלוקה שווה של המשאבים שנותרו. עמ”ש (מחוזי מרכז) 55308-09-22 ד. ח נ’ א. ח12.07.2023) תלה”מ (משפחה חיפה) 52721-10-22 פלוני נ’ אלמונית (27.11.2025) אך אלו הם מקרים קיצוניים וחריגים.

השימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון נועד להגשים “צדק חלוקתי” ולמנוע תוצאות בלתי שוויוניות בעליל. בית המשפט יפעיל סמכות זו בעיקר כאשר קיימים פערי השתכרות משמעותיים המותירים צד אחד “מוחלש” לאחר הגירושין, או כאשר התנהלות חריגה (אלימות או מרמה כלכלית) הופכת את החלוקה השוויונית לבלתי מוסרית בנסיבות העניין.

השבת זכויות במקרה של מרמה והפרת חובת נאמנות

הפסיקה מכירה במקרים נדירים של “זעקת הגינות” המאפשרת לבטל עסקאות או להורות על השבת זכויות במקרקעין גם בהיעדר מסמך בכתב, כאשר צד אחד פעל בחוסר תום לב קיצוני העולה כדי מרמה ממש. במקרים אלו, אם הוכח כי רישום הנכס או העברת הזכויות הושגו במצג שווא או תוך ניצול טעות, עשוי בית המשפט להורות על השבת המצב לקדמותו או על פיצוי בשווי הזכויות. בע”מ 1270/23 פלונית נ’ פלוני (06.09.2023)

 הגנה על זכויות בן זוג מפני הברחת נכסים וסיכול זכויות

חוק יחסי ממון מעניק לבית המשפט סמכות לנקוט אמצעים לשמירת זכויות כאשר קיים חשש שבן זוג פועל לסכל את זכותו של השני בדירה או בנכסים אחרים.

במקרים שבהם נכס הוצא מרשות בן הזוג בכוונה לסכל זכויות, רשאי בית המשפט לראות את הנכס כאילו הוא עדיין קיים לצורך האיזון, מה שמוביל בפועל לחיוב הצד המבריח בתשלום שווי מחצית הנכס לבן הזוג הנפגע.

בית המשפט עשוי לחייב בן זוג להשיב את שווי מחצית הדירה או להפחית את חלקו ברכוש המשותף במקרים של מרמה, הברחת נכסים או חוסר תום לב קיצוני.

סמכות זו מופעלת בעיקר דרך סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (במקרים של “אשם כלכלי”) או באמצעות דוקטרינת “זעקת הגינות” ודיני החוזים, כדי למנוע מצב שבו צד יוצא נשכר מהתנהלותו הבלתי הוגנת. מקרים כאלו נדירים ביותר ויש בודדים מהם בפסיקה.

סעיף 125 לחוק המקרקעין

על חשיבותו של הרישום בפנקסי המקרקעין מבחינה קניינית נפסק לא אחת, ולמעשה נקודת המוצא היא שהרישום משקף נכונה את מצב הדברים [ע”א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ’ הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ”ד נג (3) 49, 60 (מדובר בנקודת מוצא שהיא בבחינת חזקה ניתנת לסתירה באמצעות הוכחות חד משמעיות שיצביעו על אפשרות אחרת [ע”א 371/85 פיליפ נ’ רוזנברג, פ”ד מב (1) 584, 596 .

הפסיקה קובעת כי הנטל הרובץ על הטוען כי רישום הזכויות אינו משקף את מצב הדברים האמיתי הוא נטל כבד מאוד [ע”א 2576/03 וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

מקרים חריגים המתייחסים לזעקת ההגינות יכולים לקבוע אחרת מן הרישום אך כאמור הם מיוחדים ונדירים.

לסיכום:

מצאתי לנכון מצאתי להפנות לדבריו של כבוד השופט ג’יוסי בעמ”ש 61008-06-13  שם קבע:

“סבורני, כי הן לפי דוקטרינת עירוב ומיזוג נכסים והן לפי דוקטרינת דיני המתנה, מקום שנרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, אין זה משנה כיצד נרכשה ו/או מומנה והיא שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים“.