פרוצדורה במזונות זמניים

הפרוצדורה למזונות זמניים

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

ידוע כי אין די בהגשת כתב תביעה למזונות, כדי שיפסקו מזונות זמניים, וכי לעורך דין העוסק בדיני משפחה, עבודה רבה ונוספת עד שיגיע לפסיקה מיוחלת של מזונות זמניים, כאשר מחובתו להבהיר לבית המשפט את הדחיפות שיש בקביעת סכום מסוים למזונות זמניים עוד בטרם מתקיים דיון.

במקרים רבים, נקבע הדיון מספר חודשים (משתנה משופט לשופט על פי העומס) לאחר הגשת התביעות הראשוניות, ולעיתים אישה וילדים אינם יכולים להמתין לדיון. ישנם גברים רבים הממשיכים לפרנס את הילדים והאישה גם ללא פסיקת מזונות והם נוהגים היטב ואולם ישנם גם אחרים הנוהגים אחרת, ולמקרים אלו נועד סעד זמני זה של מזונות זמניים.

על כן, תפקידו של עורך הדין בשלב זה הוא קריטי, ואין הוא יכול להסתפק בהגשת התביעות העיקריות (מזונות, משמורת, רכוש וכיוצ"ב) ואין הוא יכול להרפות מן התיק אלא מחויב הוא בעבודה רבה קודם ש"ינוח" על זרי הדפנה.

המזונות הזמניים אינם אלא אחת מצורותיו של סעד זמני. טיבו של כל סעד זמני, שהוא ניתן למי שלפי סברת בית-המשפט זקוק לו (רע"א 2923/92 פורת נ' פורת, תק-על 92(2) 2934; ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 105; ע"א 37/68 גינז נ' גינז (מאירי), פ"ד כב(1) 525].

תכלית המזונות הזמניים הינם בבחינת סעד שמטרתו לשמור על המצב הקיים (טרם פרוץ הסכסוך בין בני הזוג), קל וחומר במצב דברים בו תלויים קטינים בחסדי האב. ההלכה קבעה, כי על האב להתאמץ עד קצה גבול יכולתו ואף להשכיר עצמו כפועל פשוט, כדי שיוכל לזון את ילדיו הקטינים (וראה, למשל: ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1) 329, ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד יז 1989,בר"ע (ת"א) 95/97 כדורי נ' כדורי (לא פורסם) וכן תמ"ש (י-) 24051/03 ת' ק' נ' י' ק' (מאגר "נבו") מפי כבוד השופט סגן הנשיא, פיליפ מרכוס).

תקנה 265 לתקנות, שכותרתה "בקשה לפסיקת מזונות זמניים" קובעת כי בקשה כזו תוגש לאחר הגשת כתב ההגנה, ובמסגרתה יפרט בעל הדין את טיעוניו ויצרף אסמכתאות (ראה תקנת משנה (א))

בקשה למזונות זמניים תוגש כבקשה לסעד ביניים (בעבר היה הדבר נעשה כבקשה בדרך המרצה ו/או בבש"א), כאמור בתקנה 258ד(ד), כאשר משמעות הדבר היא שבקשה כזו נחשבת כבקשת ביניים, והיא מצורפת לתיק העיקרי הרלוונטי. תקנת משנה 265 (ג) קובעת כי "המשיב יגיש את תשובתו, לרבות אסמכתאות, בעניין הבקשה לפסיקת מזונות זמניים תוך עשרה ימים מיום שהבקשה הומצאה אליו".

תקנה 266(א) לתקנות סד"א קובעת כי "בית המשפט רשאי לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתבי הטענות, הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם". אם בית משפט בוחר את החלופה השנייה, עליו לקבוע מועד לדיון "שיהיה לא יאוחר מ-30 ימים מיום קבלת תשובת המשיב לבקשה", כלשון תקנה 266(ב) לתקנות.

ביחס לבקשה "רגילה", כלומר בקשה שאינה עוסקת במזונות זמניים עליה חל סימן א לפרק כ של התקנות, קובעות התקנות סדר זה: המבקש מגיש את הבקשה ומוסר אותה לצד השני (תקנה 241 (ב) לתקנות); המשיב מגיש תשובה תוך 20 יום מיום שהומצאה לו הבקשה (תקנה 241(ג) לתקנות); המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך 10 ימים (תקנה 241 (ג1) לתקנות).

רואים אנו כי התקנות הבדילו בין שני סוגי בקשות: ככל שמדובר בבקשות הרגילות בכתב, על פי תקנה 241, נקבע "סיבוב משולש": בקשת המבקש; תשובת המשיב; תשובת המבקש לתשובת המשיב.

מאידך גיסא, תקנה 265 – הדנה במזונות זמניים – היא בבחינת "דין מיוחד", ובה נקבעה דרך דו-שלבית בלבד: הגשת הבקשה (תקנת משנה (א)); תשובת המשיב (תקנת משנה (ג))

המחוקק המשנה גילה דעתו כי אלה הן השלבים היחידים, בכך שבתקנה 266, קבע, פעמיים, כי המסמך האחרון הנמצא בתיק הוא תשובת המשיב: כך בתקנת משנה (א), מוסמך בית משפט לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתבי הטענות הבקשה והתשובה בלבד; מכאן, שאין מסמך שלישי שהוא תגובת המבקש. גם תקנה 266 (ב), המסמיכה את בית משפט לקבוע דיון במזונות הזמניים, מגבילה אותו בכך שהדיון יהיה לא יאוחר משלושים ימים מיום קבלת תשובת המשיב לבקשה; מכאן משמע כי מסמך זה הוא האחרון בתיק, ואין אחריו מסמך נוסף של תגובת המבקש לתשובת המשיב.

יש היגיון רב בקביעה זו בתקנות המתייחסות למזונות זמניים, וזאת עקב הרצון לצמצם את לוח הזמנים ולאפשר החלטה מהירה בנושא זה. ראינו, כי משך התגובה הניתן למשיב הוא עשרה ימים, כך שביום ה – 11 כבר ניתן לפסוק את המזונות הזמניים. לעומת זאת, בבקשה "רגילה" משך הזמן הניתן למשיב להגיב לבקשה הוא עשרים יום, ולכך יש להוסיף עשרה ימים לזכות התגובה של המבקש, כך שהזמן המינימאלי שבו ניתן לתת החלטה לבקשה "רגילה" הוא רק לאחר היום השלושים ואחד מיום הגשתה.

אכן, תקנה 241(ד) קובעת כי בית המשפט "רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו- (ג1) בלבד", לעומת תקנה 266(א) המקנה סמכות לבית המשפט לפסוק מזונות זמניים "על יסוד כתבי הטענות, הבקשה והתשובה בלבד". ההבדל בניסוח בין שתי התקנות, מצביע בעליל על כך שביחס לתקנה רגילה יש זכות למבקש להגיב על תשובת המשיב, ולכן סמכות בית משפט להחליט על יסוד החומר בכתב מתחילה רק לאחר שהוגשו הן תשובת המשיב והן תגובת המבקש על פי תקנה 241(ג1); ואילו ביחס למזונות זמניים, רשאי בית המשפט להחליט עליהן לאחר התשובה של המשיב. מכאן, שאין למבקש זכות להגיב על תשובה זו.

בנוסף להבדל המילולי, עליו הצבענו זה עתה, בין התקנה המסדירה בקשה בכתב "רגילה" (תקנה 241) לבין התקנות המיועדות לקבוע את סדרי הדין בבקשות לפסיקת מזונות זמניים (תקנות 265 ו-266), גם התכלית החקיקתית תומכת בפירוש שהבאנו לעיל.

בתקנות משנת תשמ"ד, נקבע כי בקשה למזונות זמניים תוגש בנפרד, ולא כחלק מכתב התביעה (כפי שהיה על פי תקנה 363טו(3) לתקנות מתשכ"ג, כפי שהוספו בתשל"ה; ראה הציטוט לעיל). על כל פנים, הרעיון כי יש לתת קדימות לדיון והכרעה במזונות זמניים (ראה מאמרי הנ"ל, עמ' 325-324), משותף הן לתקנות הקודמות והן לתקנות משנת תשמ"ד, ועל כן, הפרשנות התכליתית מחייבת כי בית משפט יהיה מוסמך לדון בבקשה למזונות זמניים על פי הבקשה והתשובה. אם המבקש רוצה להגיב על התשובה, עליו להגיש בקשת רשות מיוחדת.

יתירה מזו, כאשר מגיש המבקש (בדרך כלל זו המבקשת – האישה, או המבקשים – הילדים) בקשה למזונות זמניים, הוא יודע כבר את עמדת המשיב ביחס למזונות, וזאת על פי כתב ההגנה שהוגש על ידי המשיב, שכן על-פי התקנות, כפי שהוסבר לעיל, המועד להגיש בקשה למזונות זמניים (ארבעת מסמכים אלה נתמכים בתצהירים) הוא רק לאחר הגשת כתב ההגנה של המשיב/הנתבע.

מכאן, שבפני בית משפט, בעת פוסקו את סכום המזונות הזמניים, יש ארבעה מסמכים: כתב תביעה; כתב הגנה; בקשה למזונות זמניים; תגובת המשיב לבקשה למזונות זמניים. לפיכך, אין צורך, בדרך כלל, במסמך חמישי של תגובת המבקש על תגובת המשיב למזונות זמניים.

לעומת זאת, בבקשה רגילה, יש רק בקשה ותגובה, ולכן מקנות התקנות למבקש זכות להגיב על התשובה, וכך יהיו בפני בית משפט, עת דן הוא בבקשה, שלושה מסמכים: בקשה; תשובה; תגובת המבקש לתשובת המשיב.

הפרוצדורה הנהוגה היא כי בית המשפט עושה את מלאכתו במהירות על מנת שלא להותיר ילדים נזקקים לטובות של זרים חברים או קרובי משפחה ועל מנת שהאב יזון אותם.

חשוב להבין כי מעת שמשפחה מתפרקת בהכרח – למרות ההלכות המקובלות – לא נשמרת רמת החיים של אף אחד מהצדדים. הדבר נובע מהצורך להחזיק דירה נוספת, לשלם ארנונה נוספת וכיוצ"ב ולנהל מערכות חיים כפולות ונפרדות למה שהיה תא משפחתי אחד בעבר הלא רחוק.