בערעור שנדון בבית הדין הרבני הגבוה בירושלים על פסק דין שניתן בבית הדין האזורי 1186061-3 נדונה השאלה של משמעות מחילה על כתובה בהסכם שנחתם על ידי האשה.
בית הדין הרבני הגדול אישר את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ונמנע מלשנותו באשר הטיעונים המשפטיים שעל בסיסם ניתן פסק הדין היו מבוססים היטב ומעוגנים גם בהלכה וגם על פי המשפט האזרחי – חוק יחסי ממון בין בני זוג.
מחילה על פי ההלכה אינה מצריכה קנין
בהלכה, ידוע ש"מחילה אינה צריכה קניין" (חו"מ סימן יב סעיף ח), ומחילה תקפה גם באמירה בלבד. אולם, גם מחילה צריכה גמירות דעת, ומחילה בטעות אינה מחילה, גם כאשר נעשה ובוצע קנין (חו"מ סי' רמא סעיף ב).
כמו"כ, כל המתקשר בחוזה מתקשר עפ"י מנהג המדינה הנוהג באותו חוזה (חו"מ סימן סא סעיף ה): "כל דבר שנהגו במדינה לכתוב, הן נאמנות, הן כתבוה בשוקא, הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב, כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה […] וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אף על פי שאינו כתיקון חכמים, הולכין אחריו (טור בס"ס מ"ב וריב"ש סימן ק"ה)."
לכן, גם אם האשה אמרה לעו"ד במסגרת הכנת הסכם הגירושין שהיא מוחלת על הכתובה ותוספת כתובה, ואף אם חתמה על הסכם גירושין וממון, אין לתפוס את המחילה כמחילה מיידית התקיפה גם באמירה בלבד או בחתימה על ההסכם, אלא כפי הנהוג במדינה, שמחילת הכתובה בהסכם הגירושין הינה דרך אישור ההסכם בערכאה משפטית, ובכפוף למתן הגט.
בכך נותן בית הדין הרבני הגדול תוקף לסעיף 2 לחוק יחסי ממון הקובע כי הסכם גירושין או ממון בין בני זוג תקף רק עם אישורו על ידי ערכאה שיפוטית כלומר בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה.
אדם החותם על הסכם גירושין ומאשר אותו בערכאה משפטית אינו יכול לטעון בדרך כלל שלא היה מודע לזכויותיו, ושוויתוריו היו בטעות והדבר כבר נאמר קודם לכן (תיק 1128533/3) בפס"ד מיום י"ח בטבת תשפ"א (02.01.2021) בעניין וויתור האשה בזכויות הפנסיה של הבעל. אולם במקרה זה לא אושר הסכם גירושין ועל כן אין לו תוקף מחייב.
יש הבדל אם צד להסכם מתחרט לפני אישור ההסכם או לאחר אישור ההסכם לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג
אין הדברים אמורים כאשר האשה חוזרת בה ומעלה טענות אלו עוד טרם אישור ההסכם, כאשר לפי החוק ומנהג המדינה אין להסכם הגירושין תוקף ללא אישור ערכאה שיפוטית, וגם נהגו לתת להסכם תוקף פסק דין בעת האישור. כל שכן בעניין מחילת הכתובה, כאשר הנוהל המקובל בבתי הדין ואף בין עורכי הדין (כפי שאכן היה אף בהסכם הגירושין בנידו"ד) להתנות ולכפוף את וויתור הכתובה עם מתן הגט.
המשמעות של חוסר גמירות דעת – ביטול ההתחייבות וביטול ההסכם
נמצא שקיים חוסר גמירות דעת במחילת האשה על הכתובה. ואף שבנידו"ד הצדדים התגרשו, ולכאורה בזה גם קוים התנאי כפי שטענה ב"כ הבעל, הרי שבדיון ביום הגירושין סוכם שנושא הכתובה יידון לאחר סידור הגט.
כמו כן אף נכתב בהחלטה בעקבות הדיון: "על הצדדים להודיע תוך 30 יום על עמדתם בעניין הסכם הגירושין". משמעות הדברים היא שביה"ד יידון בזכאות האשה לכתובה כאילו טרם התגרשה, האם זכאית היא לכתובה, והאם יכלה לחזור בה קודם הגירושין ממחילתה בהסכם שלא אושר.
האשה התחרטה מאחר וגילתה שהבעל בגד בה עם אשה אחרת ולכן לא רצתה לוותר על הכתובה
יש לצרף את העובדה שלטענת האשה נחשפה בין עריכת ההסכם לבין אישורו, קודם פירודם הסופי של הצדדים על פי ההסכם, לחשש קשר של בעלה עם אשה אחרת.
בלי לקבוע האם חשד זה מוצדק, ניתן להבין בהחלט שייתכן שאשה מוכנה לוותר על כתובתה ככל שסבורה שאולי היא אשמה, או שגם היא אשמה ברצון בעלה להיפרד ממנה, בכך שלא שימשה לדעתו כרעייה מספיק טובה, וכפי שטענה האשה שחתמה לרצות את בעלה, אך לא כאשר סבורה שמא נוטש אותה לטובת אחרת, אחרת לא היתה מוחלת על הכתובה.
וראה בדברי הרמ"א (חו"מ סימן רז סעיף ד), שכתב: "י"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים". ונראה שהוא הדין במחילה על חנם, שהוא כמתנה, עיי"ש בסמ"ע (ס"ק י) שבאר: "…במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם".
מחילה בטעות כהסכם שנחתם בשל טעות ודינו ביטול
נמצא, שאף מצד זה ניתן להתייחס למחילה כעין מחילה בטעות, אמנם, לו אושר ההסכם, ביה"ד לא היה מקבל טענה של מחילה בטעות באומדנא קלה כזו ככל שהטענה לא הוכחה. יתר על כן מאחר וההסכם לא אושר, וכפי האמור לעיל שיש חיסרון בגמירות הדעת האשה למחול, יש לצרף אומדנא הנ"ל לומר שוודאי לא על דעת כן מחלה.
גם חשש סביר בלב האשה מספיק כדי שתוכל לסרב להביא את ההסכם לידי אישור, ולעמוד על זכויותיה על פי דין, כאשר מרגישה פגועה מהתנהלות הבעל לדעתה, ויוצאת בתחושה שבעלה בגד בה (גם אם הדבר אינו נכון בפועל).
נמצא, שעל אף הכלל ההלכתי שמחילה תקפה באמירה בלבד, ולא כל שכן בחתימה על חוזה, במקרה זה הוויתור על הכתובה במסגרת הכנת הסכם הגירושין אינו תקף עפ"י ההלכה, כיון שלפי מנהג המדינה הוא כפוף לאישור ההסכם ולמתן הגט, ואף לפי ההלכה כל עוד אין תוקף פס"ד להסכם אין גמירות דעת, ואף יש צד לומר שהמחילה היתה מעין טעות מעיקרה.
האם יש משמעות חוקית או משפטית לוויתור האשה מדין תום לב בחוזים
המחוקק אמר את דברו בצורה חד משמעית בסעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, שאין תוקף להסכם הגירושין עד לאישורו בערכאה משפטית: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין)."
כך גם הפסיקה בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3) 776: ""הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו."
וכן מתמ"ש 3061/08 אלמונית נ' פלוני: "להסכם ממון נוסף מה שכב' השופט שוחט כינה בפסק דינו "דבר מה נוסף", אשר מוצא את ביטויו בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 ….. והוא אישור ביהמ"ש אשר נועד להבטיח כי תהיה גמירת דעת בין הצדדים, כי ההסכם לא יערך תחת לחץ או השפעה בלתי הוגנת וגורמים נוספים הפוגמים ביסוד החוזי שבו. נקודת האיזון להבטחת האינטרסים של הצדדים, שנועדה להגן על החלש, מתבטאת בתנאים המקדמיים הצורניים, שמעמיד החוק כתנאי לתוקפו של ההסכם. תנאים אלה כוללים את דרישת הכתב ואת הצורך באישור הסכם הממון על ידי גורם מוסמך."
ישנם מקרים בהם הפסיקה נתנה תוקף להסכם על אף שלא אושר מדיני תום הלב אך הדבר ארע כאשר ההסכם קויים בפועל מכוח ההתנהגות
אמנם ניתן למצוא מקרים בפסיקה בהם נתנו תוקף להסכם גירושין אף שלא אושר בערכאה משפטית, מדיני חוזים כלליים ועקרון תום הלב, בפרט כאשר הצדדים כבר פעלו על פיו ובזה הביעו את הסכמתם המלאה אליו.
ניתן להכיר בתוקפו של הסכם שלא אושר מכוח עקרון תום הלב והמניעות, בענייננו, מצב בו הצדדים נהגו על פי ההסכם, באופן המעיד על גמירות דעתם ועל הכרה בתוקפו המחייב של ההסכם.
האשה נחשפה לבגידה לאחר החתימה על ההסכם ועל כן אינה חסרת תום לב. בנוסף, כאמור לעיל, אין להאשים את האשה בחוסר תום לה בחזרתה מהסכם הגירושין, כאשר לטענתה נחשפה לפני האישור לחשש בגידה בה מצד הבעל .
ייתכן שבזה גם הבעל הפר את חלקו בהסכם אשר קבע באופן ברור: "בכל תקופת מגוריהם יחדיו, הבעל לא יהא רשאי להכניס כל אדם אחר לדירה, למעט אירוח קרובים." הפרת התחייבות הבעל יורדת לשורש ההסכם ופוגעת בייחודיות המערכת הזוגית של זוג נשוי גם אם הוא נפרד וטרם התגרש.
ההסבר הפשוט לסעיף זה הוא הדרישה לשמור על ייחודיות המערכת הזוגית כל עוד שלא נפרדו סופית, בלי לתת אפילו פתחון פה לחשש מערכת יחסים מקבילה עם אחרת. עצם הימצאות אשה זרה בתוך הבית, כאשר לטענת האשה היא נמנעה מלהיכנס לבית בתקופה זו – גם אם כדברי הבעל שהיתה רק מטפלת חילופית לאם ולא היה לו כל קשר עמה –מונע ממנו לטעון טענת חוסר תום לב כלפי האשה בסירובה לעמוד בוויתור הכתובה.
לאור כל הנ"ל, יש לדחות – הן על פי הלכה והן על פי חוק – את טענתו המקדמית של הבעל לשעבר, שהאשה וויתרה על כתובתה במסגרת הכנת הסכם הגירושין באופן שאינה יכולה לחזור בה, אף שההסכם לא אושר והאשה חזרה בה מהוויתור לפני הגירושין. טענה זו אינה מתקבלת. המסקנה היא כי על בית הדין לדון בזכותה של האשה לכתובה על פי טיעוני הצדדים.
עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
