כמעט כל הורה גרוש שואל את עצמו בשלב כלשהו כמה רחוק מותר לעבור עם הילד בלי להפר את זכויות ההורה השני, האם 20 ק״מ נחשבים שינוי זניח, ומה קורה כשמדובר ב-30 או 50 ק״מ.
בישראל אין נוסחת מרחק בחוק, ובתי המשפט מתמודדים עם שאלת הרדיוס דרך פסיקה – לא באמצעות מספר קבוע. פסק הדין שבו אם עברה כ-30 ק״מ והערכאה המחוזית התירה את המעבר, מספק הצצה מדויקת לאופן שבו מערכת המשפט מודדת “מרחק סביר” בין הורים גרושים ומה באמת מכריע את התוצאה.
רדיוס מגורים בין הורים גרושים הוא אחת השאלות המעשיות ביותר אחרי פרידה –
“כמה רחוק מותר לי לעבור בלי לפגוע בזמני השהות?”
למרות שמדברים על קילומטרים ושעות נסיעה, אין בישראל מספר קסם. בתי המשפט קובעים מרחקים על בסיס טובת הילד, איכות הקשר עם שני ההורים, ומידת היכולת לקיים זמני שהות אמיתיים ולא רק “על הנייר”.
לכן יש מקרים שבהם 10 ק״מ נתפסים כבלתי אפשריים אם הורה מסרב להסיע או לשתף פעולה, ולעומת זאת 40–50 ק״מ מאושרים אם שני ההורים מגויסים לשמר קשר רציף.
במילים אחרות, כפי שאף נסביר בהמשך, רדיוס המרחק הוא לא רק גיאוגרפי אלא תפקודי: עד כמה הילד יכול לחיות יציב, נגיש ובקשר עם שני הוריו.
מכאן נגזרת גם הגמישות: אם הורה כמעט לא מעורב, או אם הילד מביע רצון ברור למעבר, או אם תנאי חיים מאיימים על יציבות משפחתית – בית המשפט עשוי לאשר מעבר רחוק יותר. המשמעות עבור הורים היא ברורה: השאלה האמיתית אינה כמה רחוק מותר? אלא האם אפשר לשמור על הקשר בלי שהמרחק יהפוך לניתוק.
העתקת מקום מגורים על ידי האם בניגוד להסכמת ולרצון האב
בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש, ושינה פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לזכות האם לעבור עם הקטינה למרחק מגורים סביר, משמע בית המשפט המחוזי התיר הגירה פנים ארצית.
במקרה בו עסקינן קבע בית המשפט לענייני משפחה כי על האם שעברה למקום מגורים מרוחק כ- 30 ק”מ ממקום המגורים המשותף של הצדדים עם בתם של הצדדים, תצטרך לחזור למקום המגורים המקורי.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקובעו כי בית המשפט לענייני משפחה לא יישם נכון את ההלכות הנוגעות להעתקה ולשינוי מקום מגורים של קטין.
המאבק בין ההורים עשוי לפגוע בקטינה ופסק הדין שניתן בערעור מנסה לצמצם את התופעה.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962 קובע שקביעת מקום מגורי הקטין הוא אחד מתפקידי ההורים (סעיף 15) ואם ההורים לא הגיעו להסכמה בנושא זה, בהמ”ש יכריע “כפי שייראה לו לטובת הקטין” (סעיף 25). כל זאת כאשר יש הסכמה בין ההורים.
ומה כאשר אין הסכמה? פסקי דין רבים עוסקים בהגירה חוץ ארצית ומהם אפשר לגזור גם לענייננו
בפסה”ד המנחה בנושא הגירת ילדים לחו”ל, ברע”א 4575/00 פלונית נ’ אלמוני, נקבע כי בקשת הגירה של הורה תיבחן לאור עיקרון טובת הילד בלבד ו”אין חולקים על זכות ההורה שבידיו המשמורת להגר מהארץ”.
נפסק כי: “שאלת ההכרח בהגירה ככלל אינה רלוונטית להכרעה בסוגיית המשמורת על פי עיקרון טובת הילדים. אמנם להחלטת ההורה להגר השפעה ניכרת על חיי הילדים, אך על בית המשפט להכריע מהי האפשרות הטובה ביותר בעבור הילדים במצב שנוצר בלי להסיט את מבטו מטובת הילדים להתנהגות נאותה בעיניו של ההורה”.
בבע”מ 27/06 פלוני נ’ פלונית שעסק אף הוא בהגירה לחו”ל, נקבע כי יש לקחת בחשבון גם את: “זכותו של ההורה המשמורן להמשיך בחייו, לקבוע את מהלך חייו, להקים תא משפחתי חדש או לפתוח בדרך חדשה…יצירת מסגרת זוגית חדשה… חמה ותומכת… הדבר אף עשוי להיטיב עם הילדים, מבלי לפגוע כהוא זה בקשר שלהם עם ההורה האחר”.
קל וחומר שיש ליישם עקרונות אלה כאשר הויכוח בין ההורים הוא על מעבר פנים ארצי בו הגישה הינה שונה
בבע”מ 119/08 פלוני נ’ פלונית שדחה ערעור על פסק דין של בהמ”ש לענייני משפחה שהתיר העתקת מגורים של קטינים מאילת למרכז הארץ, נקבע בדעת הרוב כי: “השאלה אינה אם הקטינים כשלעצמם צריכים את המעבר והאם המעבר ייטיב עימם. השאלה גם אינה האם המעבר מוצדק. השאלה היא, מה טובתם של הקטינים במצב שנוצר כאשר האם מבקשת לעבור ואין לבדוק אם יש צידוק למעבר והאם התנהגות האם נאותה”.
באותו מקרה נקבע, כי יש לבחון ראשית את יכולת הקטין לעשות את המעבר ולאחר מכן תיבחן השאלה האם המעבר גורם לניתוק או לפגיעה בקשר עם ההורה השני. דהיינו “יש להישיר מבט לבחינת טובת הקטינים במצב שנוצר”.
יש לשקול גם את שביעות רצונה של האם מן המקום החדש שבו אמורה היא להיות מרוצה ומאושרת וזהו אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול בין היתר
יש לקחת בחשבון שהמצאות האם המשמורנית במקום שבו היא מרוצה ומאושרת, משפיע על הקטין ועל רווחתו (ראו למשל: עמ”ש 9963-06-11 פלונית נ’ אלמוני, יחד עם זאת זהו שיקול אחד מני רבים ולא החשוב ביותר.
בחינת דפוסי התנהגות ההורים
בתי המשפט אינם מסתפקים בבחינת המרחק הפיזי אלא מנתחים את דפוסי ההתנהגות של כל הורה בתוך הסכסוך. התנהלות שמבקשת לשמר קשר, מוכנות להסיע, לפתוח יומן גמיש ולמנוע הסלמה – נתפסת כהורות מקדמת ומעלה את הסיכוי לאישור מעבר.
מנגד, כאשר הורה מפעיל לחץ, מאיים בנתק קשר, מסרב לנסוע או משתמש במרחק כטקטיקה – הדבר פועל לחובתו ומקרין על הערכת מסוגלותו כהורה. כלומר, הרדיוס אינו רק שאלה של קילומטרים אלא של כוונה ואחריות הורית, ורבים מהפסקי דין בתחום מדגימים זאת היטב.
האם יש מקום להעניש אם שנהגה שלא כדין וקיבלה החלטה חד צדדית
בית המשפט המחוזי קובע כי אין מקום להעניש את האם, אף אם היא נהגה שלא כדין והעבירה את הקטינה למקום אחר ללא רשות בית המשפט ולא היה נכון לדחות הבקשה לאישור מעבר פנים ארצי.
בית המשפט תוהה מה חטאה של הקטינה ומדוע שהיא תישא על גבה הצנום את תוצאות מחדלה של האם? ככל שהקטינה התאקלמה היטב במקום החדש, יש ליתן משמעות אף לנתון זה ולנזק שעלול להיגרם לה ממעבר נוסף. מעבר נוסף כרוך בשינוי נוסף וטלטלה נוספת לילדה ובית המשפט המחוזי מונע זאת.
בית המשפט המחוזי מתרשם כי בית המשפט לענייני משפחה הטיל על הקטינה את העונש על חטאי האם ולא התחשב מספיק בזכויותיה של האם לקבוע את מקום מגוריה כאם משמורנית ואף לא התחשב בנזק שייגרם לקטינה, כתוצאה מכך שהיא תעקר ממקום מגוריה החדש שם נקלטה היטב ותעקור למקום חדש-ישן בו התגוררה קודם לכן.
המבחנים שקובע בית המשפט לקביעת רדיוס מגורים סביר בין הורים גרושים
האם פעלה שלא כדין, שעה שהעבירה את הקטינה למ’ ללא הסכמת האב, מאחורי גבו וללא אישור בהמ”ש. עשיית דין עצמית היא מעשה פסול שאין ליתן לו יד ויש לפעול למניעתו בכל האמצעים. למרות זאת בית המשפט המחוזי קובע שאין להעניש את הקטינה ויש לבחון את טובתה קודם כל ולא לתת משקל יתר למעבר המגורים שלא קיבל היתר.
על אף הכל טובת הקטינה עודנו השיקול המרכזי שמנחה גם בסוגיה זו. המצב כיום הוא שהקטינה נקלטה היטב במ’ והסתגלה למקום החדש, ואין כל מניעה שהקשר האמיץ שלה עם אביה יימשך כפי שהיה בעבר.
האב, בהתעקשותו שלא להגיע ליישוב החדש גורם במו ידיו להיחלשות הקשר בינו לבין בתו
בדיון שהתקיים הוברר, כי האב אינו לוקח את הקטינה לשום סוף שבוע ומתקיים מפגש אחד פעם בשבוע ביום שני ועד יום שלישי, וגם זאת רק בזכות העובדה שהאם מסיעה ומחזירה את הקטינה.
האם הביעה נכונות מלאה להסיע הלוך וחזור את הקטינה לביקורים אצלו ולמעשה האם לקחה על עצמה את כל העלות והטרחה הכרוכים בנסיעה וזה אינו מובן מאליו.
רדיוס המרחק בין ההורים הגרושים – ממש לא תמיד רק פיזית!
המקרה הזה ממחיש היטב שהרדיוס הפיזי הוא רק שכבה אחת – לעיתים אף לא המרכזית. כשאב מצהיר שלא יגיע “לעולם” למקום מגורי הילדה ולא ידרוך בו, הוא יוצר מרחק רגשי עמוק הרבה יותר מן הכביש שמפריד בין היישובים.
בעיני הילד, לא המרחק הגיאוגרפי הוא המאיים אלא תחושת הוויתור עליו. לכן, לעיתים בית המשפט מתייחס אל הרדיוס ההתנהגותי כאל המדד האמיתי: הורה שמוכן לנסוע, להשקיע ולהופיע – מגשר גם על 40 ק״מ. הורה שמחליט לא לבוא, מייצר נתק גם אם מדובר בשלושה קילומטרים.
30 ק”מ נחשב מרחק סביר למעבר לדעת בית המשפט המחוזי
המרחק בין שני היישובים עומד על כשלושים ק”מ ולמרות אי הנוחות המסוימת בנסיעות, אין שום סיבה שהאב לא ייסע לקחת את בתו לפחות בימי שישי כשהתנועה כידוע דלילה יותר.
בפסק הדין לא מפורש מקום המגורים לא המקורי ולא זה שהאם והבת עברו אליו אך ברור כי המדובר באזור המרכז נוכח העובדה שהתיק נדון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אשר חולש על אזור מוגבל.
יוער כי לעיתים נסיעה של 30 ק”מ יכולה להיות כרוכה בשעה וחצי של נסיעה כאשר המדובר באזור תל אביב והסביבה, ועל כן קשה להקל ראש במרחק כזה שיכול כאמור להיות כרוך בנסיעה ארוכה בפקקים, נסיעה מייגעת ומתישה.
לדעת הח”מ האם יכולה הייתה להתרחק למרכז קצר יותר גם לו חפצה להתנתק ממקום מגוריה האחרון עם האב שככל הנראה הינו ביישוב קטן, אך קשה להלום מעבר של 30 ק”מ כאשר כאמור לעיל אם עסקינן במרכז הארץ וסביב תל אביב – יכול הדבר להצביע על נסיעה ארוכה וממושכת לפחות בחלק ניכר מן הזמנים.
למרות זאת בית המשפט המחוזי מתיר את המעבר, ואין להוציא מכלל ספק את האפשרות שבית המשפט התרשם מאישיות קשה ונוקשה של האב הרואה את הדברים שחור לבן ללא גוונים של אפור ואין לו את דרך הפשרה או דרך האמצע.
לדעת בית המשפט המחוזי, בצדק טוענת האם, שאין כל הצדקה לצמצם אותה למגורים “בתחום המושב” וכל עוד מדובר במרחק סביר מבית האב. לדעת בית המשפט אין שום סיבה למנוע ממנה לחיות את חייה במקום שתחפוץ בו. הדבר אף תואם את המלצות התסקיר שקבע שהאם תוכל להתגורר בעיר אחרת “ברדיוס סביר”.
על כן הגבלת האם למגורים ברדיוס של חמישה ק”מ ממקום המגורים המקורי, כפי שדרש האב, נפסלה ונשללה.
האב איים לנתק קשר עם הילדה וככל הנראה דבר זה נתפס לחובתו בבית המשפט המחוזי, והנימוק שיש לו מחסומים רגשיים מפני הגעה למקום המגורים החדש של הקטינה לא נראה טוב, אלא תמוה לכל הפחות
כפי שעולה מהתסקיר ומחקירת העו”ס, האב הודיע שלא יגיע למקום המגורים הנוכחי בכל מקרה והוא אף איים שינתק כליל את הקשר עם הקטינה. גם במסרון ששלח האב לאם, הוא אמר לה כי: “רגליי לא יידרכו בחיים לא במ’ ולא במקום עבודה שלך”.
האב נקט בגישה קיצונית שהותירה רושם רע על בית המשפט
לדעת בית המשפט קשה עד בלתי אפשרי להשלים עם מצב שבו לאור איומי האב לנתק את הקשר עם הקטינה ככל שהאם לא תישאר באותה עיר, יימנע מהאם לעבור להתגורר בעיר אחרת במרחק סביר. לא יתאפשר לאב לנתק קשר עם בתו במידה ולא יכנעו לתנאיו והתנהגות זו אינה סבירה.
כאמור, גם בתסקיר הומלץ על מעבר לעיר במרחק סביר והמרחק בין שני היישובים הוא סביר בהחלט, לדעת בית המשפט המחוזי.
אם שירותי הרווחה ובתי המשפט, יושפעו מאיומי הורה שלא ליטול כלל את הילד אם דרישתו לא תמולא, ייווצר מצב בו “חוטא יוצא נשכר”. הדבר אף יעודד הורה שלא מרוצה מהתנהלות מסוימת של ההורה השני, לאיים בניתוק קשר אם דרישתו לא תענה וכך תינתן לגיטימציה לסחיטה.
אין צורך להכביר מילים על הנזקים שהדבר יביא הן לקטינים והן להורה השני ואסור לתת יד לתופעה הרסנית מסוג זה.
העובדה שהאב אינו משלם מזונות ונקט בהליך של פשיטת רגל (שככל הנראה בוטל) ואינו תומך בילדה גם כנראה משחק תפקיד, כמו גם העובדה שהאם נתפסה כמי שאינה מעוניינת לפגוע בקשר של הילדה והאב, אלא להיפך.
טובת הקטינה כערך עליון לא נעלמה מעיני בית המשפט
יחד עם זאת בית המשפט אינו מתעלם מויתור שמצופה מהורים לעשות לטובת ילדיהם. “חירות התנועה, זכות השיקום, הזכות לקבוע גורל קטין – כל אלו זכויות הוריות; אלו מתגמדות למול טובתו כאשר מביאים אנו, כהורים, ילדים לעולם, “מוותרים” אנו על זכויות רבות – נשללת מאיתנו פרטיות, חופש מסויים, שלווה מסויימת, וזוכים אנו בהנאות רבות; הויתור הינו מודע, כחלק מאחריותנו ההורית, יכולת השיקום, וניהול החיים לא נשללים אוטומטית, אלא שכפופים הם לטובת הקטין…
טובת קטינים הינה ערך עליון בשיטה. היא ערך עליון במוסר, וערך עליון במשפט הטבע. גורל הצאצאים וטובתם, הוא המבטיח המשך הקיום. הקריאה הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי, מטעימה כי קטינים העיקר, ולא חירות הפרט…”.
לאור זאת התיר בית המשפט את המעבר על אף שנראה כי המדובר במעבר המצריך נסיעה משמעותית ואולם האם לוקחת את המעבר על עצמה מבחינת הנסיעות, ואולי יש בכך נחמה פורתא. אפשר להבין לרוחו של האב ולתחושותיו, הגם שגילה נוקשות גדולה.
ישנם, עם זאת, פסקי דין אחרים בהם בית המשפט לא התיר מעבר של 30 ק”מ בין מקום המגורים המקורי לחדש והורה על החזרת הילדים למקום המגורים המקורי.
רדיוס מגורים במשמורת משותפת לעומת משמורת עיקרית
כאשר המשמורת משותפת – ההנחה המערכתית היא ששני ההורים מחזיקים בחלקים משמעותיים של אחריות יומיומית ולכן “כל סנטימטר” של מרחק משנה את המאזן.
בפועל, בתי המשפט מצפים שהורה המבקש להתרחק יוכיח לא רק שהמעבר נחוץ ותומך בחייו, אלא שהוא מסוגל לשאת גם במחיר: שעות נסיעה, גמישות בלוח הזמנים והתחייבות מעשית לשמר זמני שהות דומים.
במשמורת עיקרית לעומת זאת – נקודת הכובד נעה מעט לכיוון המשמורן, מתוך ההכרה שהילד חי בעיקר איתו ושחייו של ההורה המשמורן מקרינים ישירות על רווחת הילד.
זה לא יוצר חופש בלתי מוגבל, אך בהחלט גורם לבתי המשפט לייחס משקל גבוה יותר ליכולת של הורה כזה לבנות מרחב מגורים תומך, גם במחיר של ריחוק מסוים.
מה קורה ברדיוס קטן מאוד לעומת רדיוס גדול
כאשר המרחק בין בתי ההורים הוא 5–10 ק״מ, המערכת המשפטית כמעט אינה רואה בכך “מעבר” אלא שינוי לוגיסטי בלבד – בתנאי שהרכב ההסעות והתנהלות הצדדים מאפשרים שמירה על זמני השהות בפועל.
ברדיוס כזה הוויכוח כמעט תמיד נבחן דרך ההתנהגות: הורה שמסכים להסיע ולשתף פעולה יקבל לגיטימציה רחבה, והורה שמסרב לשאת בנטל או משתמש במעבר לצורך לחץ יימצא כמי שמייצר את הקושי.
לעומת זאת, כאשר המרחק נע סביב 50–70 ק״מ ומעלה, נכנסת למשוואה שאלת השחיקה: האם הילד יצטרך לבלות שעות בדרכים? האם זמני השהות יצטמצמו בפועל? האם הורה אחד יישא בכל הנטל? במקרה כזה בית המשפט אינו קובע “אסור” אלא שואל האם המעבר יוצר בשורה לחיי המשמורן והילד, והאם אפשר עדיין לשמר קשר חי וממשי עם ההורה השני.
לסיכום:
הנה כי כן – אין בישראל נוסחת כמה קילומטר מותר. הפסיקה מתייחסת לרדיוס המגורים בין זוג גרושים לא כנתון מתמטי, אלא כיכולת לשמר קשר חי ומתפקד למען הילדים.
מרחק הופך סביר רק כאשר ניתן ליישם חלוקת זמני שהות, לבצע הסעות בפועל, לשמור על תקשורת רציפה ולמנוע שימוש במעבר כקלף לחץ. לכן הרדיוס בין הורים גרושים אינו מספר – אלא מבחן של שיתוף פעולה, זמינות וטובת הילד.
המסקנה היא שקשה לתת יעוץ משפטי ודאי במקרים כאלה של בקשה להגירה פנים ארצית, וכל מקרה נידון לגופו ומוכרע לפי הנסיבות כמו גם על פי התנהגות ההורים בהליך המשפטי.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
**זקוקים לייעוץ פרטני בנושא? אתם מוזמנים לפנות אליי תמיד בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את שנות ניסיוני בעורכת דין וותיקה בתחום למענכם. אשמח לסייע!
