תלונת סרק כנגד גבר במסגרת הליכי גירושין
נושא תלונות הסרק שמגיש בן זוג כנגד משנהו, ובדרך כלל אישה כנגד בעלה כאשר שניהם בהליך גירושים הוא נושא כאוב המצוי לעיתים מזומנות בכותרות.
עקרונית, יכול בעל להגיש תביעת לשון הרע כנגד אשתו או גרושתו במידה והתלונה שהוגשה כנגדו במשטרה התבררה כשקרית או זדונית ואולם בפועל נוכח הסכומים הנמוכים שנפסקים במקרה של לשון הרע במשפחה כדאיות עניין זה מוטלת בספק.
בדרך כלל, יהיה שכר הטרחה בתיק מסוג זה – תביעה בגין תלונת סרק במשטרה – זהה לפיצוי שייפסק לגבר שכנגדו הוגשה תלונת שווא כך שיצא שכרו בהפסדו. מובן שאם ניהול התביעה אינו עבור הכסף אלא ממניעים אחרים כמו אגו והחזרת הכבוד האבוד – הרי שהזכייה בפיצוי כספי בגין לשון הרע במשפחה אינה המניע החשוב ביותר אלא הניסיון להוכיח את צדקת דרכך.
בתי המשפט וכן בתי הדין הרבניים מתייחסים בחומרה רבה להרחקת בעל עקב שקרים ובידוי ראיות, אך אין הם יכולים למנוע תופעה זו שכן אם נשים יחששו להגיש תלונות מחשש שמא יחוייבו בהוצאות משפט – הרי שמעשי האלימות במשפחה לא ירוסנו.
כך או כך תלונת סרק תיחשב ככזו שחותרת תחת הנישואין בדרך כלל.
בתיק 1101429/2 בבית הדין הרבני האזורי נתניה, שמע את הצדדים בסבלנות ובאריכות והחליט לאחר שמיעת הצדדים ועיון בסכומי הצדדים הוחלט לדחות תביעת האישה לשלום בית, ולאור הפירוד הממושך, בית הדין מורה שעל הצדדים להתגרש.
בית הדין סבור שהתביעה לשלו”ב אינה כנה ואינה אמתית. סגנון הדיבור והפעולות של האישה מתחילת הליכים אלו ואף לפני כן, לא מותירים ספק שכך הם הדברים.
ובמה דברים אמורים?
האישה הגיעה ביחד עם הבעל למזכירות בית הדין להגיש תביעה משותפת ומוסכמת לגירושין בעבר, וכן ביקשה ממכרה מסויימת שהינה עורכת דין לערוך עבורם הסכם גירושין.
האישה זרקה את הבעל מהבית. ביום הולדת של אחד הילדים האישה זרקה את הבעל מהבית פשוטו כמשמעו. קיללה ואף הזמינה משטרה. אירוע זה מוכיח שהאישה לא חזרה בה מרצונה להתגרש.
תלונת שווא במשטרה, שהוגשה אשר לגביה היא מודה שהבעל לא בא כדי לתקוף אותה אל בא לכבוד יום ההולדת של אחד הילדים בהפתעה. האישה מודה בחקירה כי כאשר הבעל בא הביתה והביא מתנות, הוא לא התכוון לתקוף אותה. האישה גם הודתה כי כאשר הגיע הבעל בהפתעה היא אמרה לו: “קח את הרגליים ולך”.
חוסר תום לב. האישה תבעה בביהמ”ש 12,000 שקל למזונות הילדים מאדם שהיא מודה שמרוויח רק 7,000. התנהגות זו מעידה על העדר תום לב לדידו של בית הדין.
מכל האמור, עולה תמונה ברורה שאין כאן כוונה לשלום בית ואין כוונה לחזור לחיים משותפים, אלא שלום בית לצורך מלחמה, נקמה או לצורך הישגים כלכליים כאלה ואחרים, אך לא מרצון ממשי להשיב את השלום למשכנם של בני הזוג.
כפיית גט מדין ‘רבנו ירוחם’
בתי הדין בשנים האחרונות משתמשים רבות בשיטת רבנו ירוחם המאפשרת לבתי הדין לפסוק חיוב בגט לבני זוג ששניהם אינם מעוניינים זה בזו, אך מסרבים לבצע את נתינת הגט עד חלוף זמן של י”ב חודש:
“מן החומר שבתיק עולה שאכן יש מקום לחיוב בגט. שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, כפי שקבע בית הדין האזורי, ועל כך לא הוגש ערעור על ידי המשיבה. אף על פי כן מסרבת המשיבה לקבל גט, כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין לחלוקת רכוש שנידון בבית המשפט – אם עמדתה לחלוקת הרכוש לא תתקבל שם וכו’. אנו סבורים שאין להשתמש בגט כמנוף להישגים רכושניים, בנושא שנדון בערכאה אחרת. הצדדים אינם חפצים זה בזה, והדיון נסב כולו על הרכוש בלבד וכו'”.
קובע בית הדין הרבני כי כאשר כל צד אינו רוצה לחיות עם זולתו ורק מעגנו לחינם או בעילה שאינה מוצדקת, יש מקום להסתמך על דינו הנ”ל של רבנו ירוחם לשם חיוב גט נגד הצד שאינו מוכן לגרש או להתגרש.
תביעה לשלום בית
אישה התובעת שלום בית צריכה לנהוג בהתאם ובצורה עקבית התואמת את רצונה זה. אם הרצון אינו אמיתי כבמקרה שלפנינו והאישה מגישה תלונת סרק במשטרה, או מסלקת את הבעל כאשר הוא מגיע עם מתנות או מגישה תביעה בחוסר תום לב – כל אלו מצביעים על תביעה טקטית ולא על רצון אמיתי בשלום בית ועל כן בית הדין הרבני קובע שעל הצדדים להתגרש ואם יסרב מי מהם תהא גם כפיית גט.
