שיתוף חובות בגירושין ולאחריהם: היבטים מעשיים ומשפטיים

ברוב המקרים השאלה האמיתית אינה “האם יש הלכת שיתוף בחובות” בין בניז זוג מתגרשים, אלא האם החוב הספציפי ייכנס למאזן הרכושי בין בני הזוג או יישאר על מי שיצר אותו.

בתי המשפט לא מסתפקים בכותרת של החוב, אלא בוחנים מה מקורו, מתי נוצר ביחס למועד הקרע, האם שירת את התא המשפחתי או עניין אישי מובהק, מה מידת הידיעה והמעורבות של בן הזוג האחר, ומה ההקשר המשפטי הרלוונטי – נישואין תחת חוק יחסי ממון, הלכת שיתוף, או ידועים בציבור, ובמקביל גם את השאלה אם מדובר בסכסוך בין בני הזוג לבין עצמם או במאבק מול נושים חיצוניים.

המאמר שלפניכם עושה סדר בדיוק בנקודות ההכרעה האלה, כולל החריגים המרכזיים, הנטל הראייתי, והפער שבין “חוב עסקי” לגיטימי לבין מניפולציה, הימורים או הברחה, כדי שתדעו מראש מה נוטה להתחלק ומה לא (כולל פירוט על נושא הידועים בציבור).

מה הדין באשר לשיתוף בחובות בין בני זוג נשואים אשר עומדים בפני גירושין או מצויים כבר בעיצומו של הליך גירושין?

ההלכה שהתפתחה כהלכה פסוקה, ללא חוק, בכל הנוגע לבני זוג שנישאו לפי חוק יחסי ממון קובעת חזקת שיתוף בחובות בין בני זוג נשואים, המשלימה את חזקת השיתוף ברכוש ובנכסים.

הלכה זו מתייחסת לסיטואציה בה בני הזוג עומדים בפני גירושין, ואחד מהם נושא על גבו חובות, ובן הזוג האחר מתנער מהם ואינו מוכן להשתתף בהם, חרף הגירושין והפירוד בין הצדדים ודורש לקבל רק זכויות ולא חובות.

בידוע בני זוג הינם שותפים בכל אשר נצבר במהלך חיי הנישואין (וישנם מקרים בהם אף בני זוג שותפים גם בנכסי ירושה שהינם נכסים חיצוניים) וההלכה קובעת במקביל כי בני הזוג שותפים לחובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים בדרך הרגילה.

כאשר חיי הנישואין מתנהלים כסדרם, הסוגייה של שיתוף בחובות לא צצה בדרך כלל ואולם כאשר ארע משבר בנישואין ומי מהצדדים או שניהם מעוניינים להתגרש – אזי יש לחלק את הרכוש ויש גם לדון בחובות הקיימים לצד אחד.

משמע – בצידן של זכויות יש חובות. ולמה הכוונה?  אדם רכש דירה ורשם אותה על שמו, ובת זוגו טוענת כי הינה שותפת לזכויות בדירה. טענה כזו תעלה בדרך כלל במסגרת הליכי גירושין, ולא במהלך חיים תקינים.

גם אם האשה תזכה במחצית הדירה – אין היא יכולה להתנער מן העובדה שהדירה נושאת חובות, כגון: משכנתא שנלקחה לצורך קנייתה, הלוואות מבני משפחה שנלקחו לשם קניית הדירה ועוד ועוד.  בצד זכויות יש גם חובות.  מי שמתגרש צריך להביא בחשבון שממסת הרכוש – ינוכו החובות, וזאת בדרך כלל אך לא תמיד.

מנגד, אם נרכשה דירה על ידי בני זוג, והבעל לקח חובות על הדירה בלא הסכמה או ידיעה של האשה כדי לכסות חובות הימורים – האשה לא תחוייב בתשלום המשכנתא שנלקחה כדי לכסות חובות מסוג זה.

אם במסגרת הליך הגירושין מגלה האשה שהבעל העמיס על הדירה חובות שלא בידיעתה – יכולה היא להתנגד להשתתף בהם ויכולה היא לדרוש כי לאחר הגירושין תצא עם הזכויות בדירה בלא לשלם את החובות עליה.

קביעת בית המשפט:

וכך נאמר בפסק דין של השופטת גליק, אשר דנה בתיק גירושין בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בתמ”ש 23591-04-10:

בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק, חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד, הוצאות שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת.

 על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה שהוגדרה כ”מניפולציה כספית” של אחד מבני הזוג. כבהלכת השיתוף בזכויות כך גם ביחס להלכת השיתוף בחובות, נטל ההוכחה כי חוב מסוים יוצא מתחולת השיתוף בחובות הוא על הצד הטוען זאת.

חזקת השיתוף בחובות הינה נקודת המוצא – הניתנת לסתירה

קיימת חזקה בדבר שותפות בחובות בין בני זוג נשואים, המשלימה את חזקת השיתוף בנכסים. חזקה זו משקפת את התפיסה שהשיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה אלא גם בשעת מחסור, ובני הזוג שותפים לרווחים, לזכויות, להפסדים ולחובות.

חזקה זו חלה על חובות שנוצרו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיום השותפות, בין אם מדובר בנכסים “אישיים” ובין אם בנכסים “עסקיים”, כל עוד הם מנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף. תלה”מ (משפחה חיפה) 69427-03-22 פלוני נ’ אלמונית (24.07.2024).

אם החובות נלקחו בלא ידיעת אחד הצדדים, שלא לצרכים משפחתיים, ומתקיים הליך גירושין – הצד הפגוע יטען שאין הוא שותף לחובות.

פסיקה עיקרית בסוגייה זו 

פסק הדין המוביל בסוגיה זו ניתן לפני שנים רבות על ידי כב’ השופטת צפת והינו רע”א 8791/00 אניטה שלם נ’ טווינקו בע”מ, סב(1) 165 (13.12.2006)

פסק הדין ניתן בבית המשפט לענייני משפחה, הוגש עליו ערעור שהפך את הממצאים של פסק הדין המקורי, אך בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון החזירה את פסק הדין המקורי על כנו.

פסק הדין ברע”א 8791/00 אניטה שלם נ’ טווינקו בע”מ עסק בשאלת תחולת הלכת השיתוף בחובות על דירת מגורים משותפת, כאשר החוב נוצר על ידי אחד מבני הזוג במסגרת עסקיו.  שימו לב: זהו פסק דין מנחה שעד היום השופטים פוסקים על פיו.

בית המשפט העליון קבע כי בסופו של דבר אחרי שלושה גלגולים, כי הלכת השיתוף בנכסים יוצרת שיתוף מיידי בדירת המגורים, המהווה נכס משפחתי מובהק, ולכן זכותה של האישה למחצית הדירה היא קניין שביושר המוגן מפני נושים של הבעל.

לעומת זאת, שיתוף בחובות עסקיים שאינם קשורים לנכסים משפחתיים מובהקים מתגבש רק ב”מועד קריטי” (כגון משבר בנישואין המביא לגירושין), וכל עוד מועד כזה לא הגיע, החוב הוא של בן הזוג שיצר אותו בלבד, ונושיו אינם יכולים להיפרע מחלקה של בת הזוג.

פרטי המקרה:

המערערת – אניטה שלם – ובעלה נישאו בשנת 1970, ורכשו דירת מגורים שנרשמה על שם הבעל בלבד. הבעל צבר חובות במסגרת עסקיו, ונושיו הטילו עיקול על הדירה. המערערת תבעה להצהיר על בעלותה במחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף.

הנושים של הבעל להם היה חייב כספים, טענו כי אם המערערת זכאית למחצית הדירה, הרי שמכוח הלכת השיתוף היא חייבת גם בחובות הבעל, וניתן לממש את חלקה בדירה.

בית המשפט לענייני משפחה לא קיבל זאת אך בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הנושים וקבע כי הלכת השיתוף חלה גם על חובות עסקיים, וכי ניתן להיפרע מחלקה של המערערת בדירה. לכן הגיעה הסוגייה לפתחו של בית המשפט העליון במקרה של טווינקו.

הלכת השיתוף הינה פרי הפסיקה ולא פרי חקיקה מסודרת

הלכת השיתוף שפותחה בפסיקה הישראלית קובעת שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות. חזקה זו חלה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, והיא ניתנת לסתירה בראיות כבדות משקל.

הלכת השיתוף בחובות משלימה את הלכת השיתוף בזכויות, ומשקפת את התפיסה שבני הזוג שותפים לא רק לרווחים אלא גם להפסדים ולחובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים.

יחד עם זאת במקרי גירושין יעשה כל צד ניסיון לחמוק מהתחייבות כספית שבן הזוג האחר נטל על עצמו ושאינה רשומה על שמו. כאמור במידה והמדובר בחוב בעל אופי רגיל אין כל סיבה שבמקרה של גירושין לא יהיו שני בני הזוג שותפים לחובות שנוצרו.

בעניין שיתוף בחובות קיימת גישת הביניים: הבחנה בין נכסים משפחתיים לשאר הנכסים והחובות

בית המשפט העליון אימץ “גישת ביניים” לפיה מועד התגבשות השיתוף אינו אחיד.

לגבי נכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת המגורים, השיתוף מתגבש מיד עם התמלאות תנאי הלכת השיתוף (ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף). לעומת זאת, לגבי כלל הזכויות והחובות שאינם נכסים משפחתיים מובהקים, השיתוף מתגבש רק ב”מועד קריטי” בחיי הנישואין, כגון משבר חמור, פשיטת רגל, או מוות.

החלת גישת הביניים בפסק דין טווינקו – פס”ד מוביל בתחום

במקרה זה, בני הזוג ניהלו אורח חיים תקין ולא הגיעו ל”מועד קריטי” שבו מתגבש שיתוף בכלל הזכויות והחובות. לכן, השיתוף התגבש רק בנכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת המגורים. זכותה של המערערת ל מחצית הדירה היא זכות קניין שביושר, המוגנת מפני נושים כספיים של הבעל.

החוב כלפי המשיבים היה חוב עסקי של הבעל, ללא זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים. משום שלא הגיע “מועד קריטי”, החוב נחשב לחוב של הבעל בלבד, והמערערת אינה חייבת בו כלפי הנושים.

התוצאה הסופית בפס”ד טווינקו

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי העיקול שהוטל על דירת המגורים יצומצם למחציתו של הבעל בלבד, שכן זכויותיה של המערערת במחצית הדירה מוגנות מפני עיקול מצד נושים כספיים של בן זוגה.

כאמור, במקרה זה לא היה מדובר בגירושין אלא בנושים שניסו לקחת מהאשה את חובותיו של הבעל.  לו הבעל היה מגיש במקרה זה תביעה כנגד האשה לשיתוף בחובות אם בני הזוג היו מתגרשים – אזי סביר להניח שהתוצאה היתה אחרת.

אם כן, פסק הדין בעניין טווינקו קבע כי הלכת השיתוף יוצרת שיתוף מיידי בדירת מגורים, המהווה נכס משפחתי מובהק, ולכן מחצית הדירה שייכת לאישה כקניין שביושר ומוגנת מפני נושי הבעל. לעומת זאת, חובות עסקיים שאינם קשורים לנכסים משפחתיים מובהקים אינם הופכים למשותפים באופן מיידי, אלא רק ב”מועד קריטי” בחיי הנישואין. כל עוד מועד כזה לא הגיע, החוב הוא של בן הזוג שיצר אותו בלבד.

דהיינו מחצית הדירה המיוחסת לאשה פטורה בשלב זה מתשלום החוב, דבר אשר מכביד על הנושים עד מאד.

 חריגים לחזקת השיתוף בחובות והיכולת לסתור אותה

חזקת השיתוף בחובות ניתנת לסתירה, וקיימים חריגים שבהם חוב לא ייחשב למשותף. חריגים אלה כוללים:

*חובות בעלי אופי אישי מובהק (לדוגמה, חובות שנוצרו מהוצאות על מאהב/ת או הימורים והפסד בגין ההימורים).

*חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד.

*הוצאות שנעשו תוך כדי הפרת נאמנות.

*חובות שנוצרו כתוצאה מפעולה חריגה או “מניפולציה כספית” של אחד מבני הזוג.

*חובות שנוצרו בעקבות עבירה פלילית של אחד מבני הזוג, כאשר בן הזוג השני לא היה שותף לה ולא נהנה מפרי העוולות. כך למשל אם הבעל ביצע עבירה פלילית שבעקבותיה חוייב לפצות את הניזוק – האשה תהא פטורה מן החוב.

*חובות שנוצרו בשל השקעה בעלת סיכון גבוה מאד של כספים משותפים.

מקורות: תלה”מ (משפחה חיפה) 69427-03-22 פלוני נ’ אלמונית (24.07.2024) [2], ת”א (שלום ת”א) 2343-06-19 דורית זוארץ נ’ עו”ד אלי סלמן (28.08.2022) [2]ת”א (מחוזי חי’) 53292-03-21 שמעון שינה נ’ רבקה שינה (09.06.2022) [1]תלה”מ (משפחה קריות) 39060-05-17 פלוני נ’ אלמונית (28.11.2023)

נטל ההוכחה

נטל ההוכחה כי חוב מסוים יוצא מתחולת השיתוף בחובות מוטל על הצד הטוען זאת. החזקה היא שהחובות משותפים, ועל הטוען אחרת להוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות שאינן נחשבות לחובות משותפים.

כדי להכריע בשאלה אם חוב הוא משותף, יש לבדוק את טיבו ומקורו של החוב, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעתו על קיומו, והאם מדובר בחוב אישי או בחובות שנעשו בדרך הרגילה לניהול משק הבית. לעניין זה ראו תלה”מ (משפחה חיפה) 69427-03-22 פלוני נ’ אלמונית (24.07.2024)] ת”א (מחוזי חי’) 53292-03-21 שמעון שינה נ’ רבקה שינה (09.06.2022).

השפעת חוק יחסי ממון בין בני זוג

עבור בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974, חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973. הלכת השיתוף חלה רק על זוגות שנישאו לפני תחולת החוק, כלומר לפני 1974.

חוק זה קובע בסעיף 4 כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להטיל על בן זוג אחריות לחובות בן זוגו. לכן, במשטר יחסי ממון לפי החוק, אין שיתוף כללי של בני הזוג בחובות האישיים של בן זוג אחד.

עם זאת, אין בחוק כדי למנוע יצירת שיתוף ספציפי בנכס מסוים מכוח הדין הכללי (דיני חוזים, קניין, נאמנות), ואם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס, החובות שנוצרו בעת רכישתו או בעלותו ירבצו על שני בני הזוג יחד ולחוד.

נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות. בכל מקרה, הנושה אינו יכול לגבות את חובו מבן הזוג השני באופן אוטומטי, אלא עליו לנקוט נגדו הליך נפרד.

מקורות: סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, ת”א (מחוזי חי’) 52455-04-19 אבנר חדד נ’ מדינה פיקהולץ (10.11.2022), ת”א (שלום ת”א) 29407-11-20 קשת אלנינו מערכות בע”מ נ’ הדס פורת (22.10.2023)

יריבות מול נושים חיצוניים

הלכת השיתוף בחובות מקיימת יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה, אך חזקה זו ניתנת לסתירה.

במקרים בהם חל חוק יחסי ממון, הנושה אינו יכול לתבוע את בן הזוג השני באופן אוטומטי, אלא עליו לנקוט הליך נפרד ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בחוב. הלכה זו לא נועדה לסייע לנושים להפוך את בן הזוג תם הלב לחייב נוסף אוטומטי.

שיתוף בחובות בגירושין – עקרון יסוד

השיתוף בחובות בין בני זוג נשואים הוא עקרון יסוד בדיני המשפחה, הקובע חזקה כי חובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים בדרך הרגילה הם משותפים. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים של חובות אישיים מובהקים, חובות מרכוש נפרד, הפרת אמון או פעולות חריגות.

על הטוען לאי-שיתוף בחוב מוטל נטל ההוכחה. עבור בני זוג שעליהם חל חוק יחסי ממון, אין שיתוף כללי אוטומטי בחובות, אך ניתן להוכיח שיתוף ספציפי בחובות הקשורים לנכס מסוים או כוונת שיתוף קונקרטית, כאשר נושה חיצוני נדרש לנקוט הליך נפרד נגד בן הזוג השני.

הלכת השיתוף בנכסים היא דוקטרינה משפטית שפותחה בפסיקת בית המשפט העליון, הקובעת חזקה כי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, שותפים שווה בשווה בכל הרכוש שנצבר במהלך נישואיהם, גם אם הוא רשום על שם אחד מהם בלבד.

הלכה זו חלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, וכן על ידועים בציבור. עבור בני זוג שנישאו לאחר תאריך זה, חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, המקים הסדר של איזון משאבים דחוי, אך גם עליהם יכולה לחול “הלכת השיתוף הספציפי” לגבי נכסים מסוימים, בהתאם לכוונת שיתוף מוכחת.

הבחנה בין הלכת השיתוף לבין חוק יחסי ממון

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, שנכנס לתוקף ב-1.1.1974, קבע הסדר שונה של “איזון משאבים” עבור זוגות שנישאו לאחר תאריך זה. לפי חוק זה, במהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית, ורק עם פקיעת הנישואין (גירושין או מוות) קמה זכות אובליגטורית (אישית) לכל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל הנכסים, למעט “נכסים חיצוניים” (נכסים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין, או שקיבל במתנה או בירושה במהלכם). סעיף 4 לחוק קובע מפורשות כי אין בנישואין כשלעצמם כדי להקנות זכויות בנכסי השני או להטיל אחריות לחובותיו.

הידועים בציבור – אנשים שבחרו שלא להינשא ועל כן הם גם אינם צריכים להתגרש ולכל היותר לבצע גט לחומרא

“בידועים בציבור יש לעבור “מבחן סף” בטרם יוחלט שהצדדים הם אכן ידועים בציבור. יש להראות כי בני-הזוג עברו את שלב ה”ניסיון”, והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם” (רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213, 238 (2003)). אולם, בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני ­זוג לא נשואים, על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם (ע”א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ שוקרן, פ”ד לט(2) 690, 694.

הדגש הוא על תפישתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם (רע”א 9755/04 ביטון נ’ קצין התגמולים- משרד הביטחון, פס’ 18 לפסק דינו השופט ריבלין.

פסקי דין מובילים בתחום הידועים בציבור

בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פ”ד לח(1) 443; ע”א 749/82 מוסטון נ’ וידרמן, פ”ד מג(1) 278) הובהר והוכר מעמדם של ידועים בציבור בכל הנוגע לשיתוף בנכסים.

הבעת נכונות מצד בית המשפט לבחון אם ניתן להכיר בחובת תשלום מזונות בין ידועים בציבור מכוח הסכם משתמע  נדונה ב(ע”א 805/82 ורסנו נ’ כהן, פ”ד לז(1) 529;

כך הוכרה אשה שבן זוגה על אף שלא היו נשואים כידועה בציבור בעלת זכות לקבל פיצויים בגין תאונת דרכים. ע”א 2000/97 לינדורן נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ”ד נה(1) 12, 34 ; רע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213, 227);

פסק הדין בעניין לינדקורן יצר תקדים חדש וחדיש שכן עד אז ידועה בציבור לא היתה זכאית למאומה עת בן זוגה נפגע בתאונת דרכים, והיה זה חידוש ראוי לציון.

כך הוכרה זכות הירושה של ידועים בציבור והושוותה לזכויות הירושה של בני זוג נשואים על בסיס סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (ראו: ע”א 714/88 שנצר נ’ ריבלין, פ”ד מה(2) 89; ופסק דינו של השופט טירקל בע”א 1717/98 בלאו נ’ פוזש, פ”ד נד (4) 376).

הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור

הלכת השיתוף שפותחה במשפט הישראלי מורה על שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, מט(3) 529 (1995)  ע”א 3002/93 בן-צבי נ’ סיטין, פ”ד מט(3) 5, 16 (1995). הלכת השיתוף היא כלי משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית חשובה. הלכה זו ניזונה מתפיסה כי קשר בין שני יחידים, מושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי.

הלכת השיתוף מבוססת על הסכם בין בני הזוג

לעיתים ההסכם בין בני זוג הוא מפורש, אך לרוב ההסכם הוא משתמע. על פי הסכם זה, בני הזוג שותפים שווים בנכסי המשפחה. שותפות זו מתפשטת על כל סוגי הנכסים עליהם הסכימו הצדדים על פי הלכת השיתוף.

חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת (ראו פרשת שלם, פס’ 12 לפסק דינו של הנשיא ברק; ע”א 300/64 ברגר נ’ מנהל מס עזבון, פ”ד יט(2) 240, 245 (1965); ע”א 253/65 בריקר נ’ בריקר, פ”ד כ(1) 589, 597 (1966) (להלן: פרשת בריקר); ע”א 595/69 אפטה נ’ אפטה, פ”ד כה(1) 561, 566 (1971); ע”א 3563/92 עזבון גיטלר נ’ גיטלר, פ”ד מח(5) 489, 495-494 (1994)).

הלכת השיתוף יכולה לחול על דירת מגורים אך גם על נכסים עסקיים שאינם עסקים משפחתיים, משמע גם על עסק, חברה וכיוצ”ב משרד עורכי דין משרד רואי חשבון וכו’

הלכת השיתוף הוחלה על כלל הנכסים של בני זוג. אין היא מוגבלת לנכסים “משפחתיים” בלבד (פרשת שלם, פס’ 13 לפסק דינו של הנשיא ברק; ע”א 841/87 רון נ’ רון, פ”ד מה(3) 793 (1991)). היא  כוללת גם נכסים עסקיים (ראו פרשת בריקר; ע”א 122/83 בסיליאן נ’ בסיליאן, פ”ד מ(1) 287, 294 ו-297 (1986); ע”א 370/87 עיזבון המנוחה מדג’ר נ’ עיזבון המנוח מדג’ר, פ”ד מד(1) 99,  101 (1989); ע”א 2280/91 אבולוף נ’ אבולוף, פ”ד מז(5) 596, 601-600 (1993)), אולם בראשה של הלכת השיתוף, עומדת דירת המגורים של בני הזוג. “דירת מגורים היא, כידוע, גולת הכותרת של חזקת השיתוף. דירת המגורים מסווגת כאחד מ”נכסי המשפחה” והיא הבולטת שביניהם” (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח(3) 685, 690.

הלכת השיתוף באשר לידועים בציבור בנוגע לחובות – להבדיל מזכויות

הלכת השיתוף אינה רק השיתוף בזכויות, אלא גם השיתוף בחובות, כפי שציין בית משפט בפרשת גיברשטיין:

“ניתן לטעון, כי כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן-זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם “למאמץ המשותף” במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו “מאמץ משותף“?” (ע”א 1967/90 גיברשטיין נ’ גיברשטיין, פ”ד מו(5) 661, 665.

השיתוף בחובות הינו הצד השני של מטבע השיתוף בזכויות ומגלם את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור כלכלי. “בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות” (פרשת שלם, פס’ 31 לפסק דינו של הנשיא ברק.

ראו גם בע”א 4374/98 עצמון נ’ עו”ד רפ, פ”ד נז(3) 433, 444 (2002) פרשת סיטין, בעמ’ 16; ע”א 677/71 דוד נ’ דוד, פ”ד כו(2) 457, 461-460 ו-464-463 (1972); ע”א 6557/95 אבנרי נ’ אבנרי, פ”ד נא(3) 541, 545-544 (1997); בן ציון שרשבסקי דיני משפחה 161 (מהדורה רביעית מורחבת, 1993); מנשה שאוה הדין האישי בישראל 195 (מהדורה רביעית מורחבת, 2001); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 293 (מהדורה שניה, תשס”א-2000)).

יחס מיוחד באשר לשיתוף ניתן לדירת המגורים

השיתוף בנכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת המגורים, מתגבש במועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. אין הוא נדחה ל”מועד הקריטי” של משבר בחיי הנישואין. אכן, דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג.

לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה, בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על-פי-רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג. היא המקום בו מתממשים חיי הנישואין.” (פרשת שלם,  שאליה התייחסתי בתחילת מאמר זה , פס’ 30 לפסק דינו של הנשיא ברק).

כאמור, ניתן יהיה לומר כי הלכת השיתוף חלה גם על בני הזוג הידועים בציבור. הבסיס המשפטי של הלכת השיתוף נעוץ בהסכם משתמע בין הצדדים ולא בעצם אקט הנישואין.

“כשם שהנישואין אינם תנאי מספיק, כך גם אין הם תנאי הכרחי, שכן גמירת דעתם של בני זוג לשיתוף יכול שתשתכלל מאורח חייהם המשותף כידועים בציבור” (ע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן, פ”ד לח(1) 433, 448 (1984) (להלן: פרשת שחר, עמ’ 448; פרשת ביטון, פס’ 22 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין; בן דרור, עמ’ 97. ראו גם שחר ליפשיץ “נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי   של מוסד הידועים-בציבור” עיוני משפט כה 741 (2001)). יחד

הפסיקה ובתי המשפט בכל זאת מבחינים בין מי שבחר להינשא לבין מי שנותר בסטטוס של ידועים בציבור, ובמיוחד אם לא היתה מניעה להינשא

ידועים בציבור לעיתים לא נישאים בשל היותם כהן וגרושה או בשל מניעה אחרת כגון בני דתות שונות.

עם זאת, יש מצבים בהם עושים עמם חסד.  לעומת זאת בתי המשפט יכולים להסתכל בהקפדה יתירה על זוג שבחר שלא להינשא בלא שהיתה מניעה לכך, אלא הדבר נבע מבחירה והם נותרו ידועים בציבור ולא נישאו אף לא בנישואין אזרחיים.

יחד עם זאת אין לשכוח כי למעשים ומחדלים שלנו יש השלכות ובין היתר משפטיות שכן  לעצם העובדה כי בני הזוג אינם נשואים יכולים להיות השלכות לענין הלכות השיתוף, כפי שהדגיש בית משפט:

“עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות. מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני זוג שחיים כידועים בציבור, מכיוון שהם רוצים ‘לנסות’ זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם”.

אין ספק שיתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, שכן כוונת אינם רצינית והם רואים עצמם ב”תקופת מבחן” או תופסים את עצמם כחברים בלבד.  יש מי שלא יתן מחשבה יתירה על דפוס הזוגיות ויש מי שכל העת יבחן את הדברים וישקול אותם.  אנשים רואים דברים אחרים ועל פערים בין התפיסה ובין הראש של גבר ואשה, נכתבו כבר אלפי אם לא עשרות אלפי ספרים, ועל כן העצה שלי היא – ליצור בהירות וודאות.

גם כאשר בני זוג מתחילים מערכת יחסים ואינם משקיעים מחשבה יתירה בדפוס הזוגיות ובמחוייבים ביניהם – עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו, אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר.

הכל תלוי בנסיבות המקרה, ויש אנשים שיסברו שהפרדה רכושית היא המפתח לזוגיות וכאלה שיחשבו שהכל מכל בכל אמור להיות משותף.  כאשר אין שיח בין אנשים הרי שפערים בתפיסה ישפיעו על המשך החיים לא כל שכן על ההליך המשפטי, וחבל.

אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור” (פרשת שחר, עמ’ 448-449. וראו גם את ע”א 4385/91 סלם נ’ כרמי, פ”ד נא (1) 337, 346-347 (1997).

אין אפשרות להתעלם מן העובדה כי צד אחד יכול לראות את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בצורה שונה ממן שהצד השני, ולעיתים קיימים פערים ניכרים בתפיסת הזוגיות ובתפיסת השיתוף.  אם לא מדברים על הדברים בצורה גלויה ברורה וחד משמעית – בעת פירוד מצב כזה יוביל להליך משפטי. לכן מצופה מבני זוג לא רק לדון בדברים ביניהם ולהבהיר אותם אלא גם להגיע להסכם פשוט וברור שיפיג את הערפל מעל הסכמות או אי הסכמות.

כמו כן, נקבע כי קיום חיים משותפים ללא נישואים “עשוי להיות בעל משמעות לא רק לענין עצם תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג ידועים בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לענין היקף תחולתה של הילכת השיתוף על בני-זוג כאלה” (פרשת סלם, עמ’ 347). אשר על כן, אצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של הלכת השיתוף מעידה בעיקר על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היום-יומיים, כגון דירת המגורים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף (ראו פרשת סלם, עמ’ 347).

השפעתה של הלכת השיתוף על זכויותיו של צד שלישי בנכס מקרקעין

בבסיסה של הלכת השיתוף עומד הסכם שיתוף בתמורה, ולא הסכם מתנה. הסכם השיתוף מעניק “זכות או חובה, הנתונה על פי הדין הכללי בידי בן זוג אחד – כגון שהוא קנה מצד שלישי מקרקעין, מיטלטלין או זכויות – מועברת במחציתה לבן הזוג השני.”

העברה זו נעשית בדרכי ההעברה הרגילות של המשפט הפרטי. אולם להעברה זו יש נפקות שונה בכל תחום ותחום (ראו הדוגמאות השונות  בפרשת שלם, פס’ 20-23 לפסק דינו של הנשיא ברק).

בן זוג אחד רכש זכות במקרקעין. הזכות נרשמה על שמו של בן הזוג שרכש את המקרקעין ולא על שם שני בני הזוג. בין בני הזוג התגבשה הלכת השיתוף. מה זכותו של בן הזוג שלא נרשם? אין בכוחה של הלכת השיתוף להפוך את בן הזוג שלא נרשם לבעל הקניין. לשם כך נדרש רישום שמו במרשם דהיינו בלשכת רישום המקרקעין המכונה בשפה עממית טאבו.  אם קיימת מחלוקת בין בני הזוג או בין אחד מבני הזוג לבין הנושים שלו – מן הסתם יתקיים הליך משפטי בבית המשפט, לפי העניין.

מה המשמעות של בן זוג הטוען לזכויות אך לא נרשם במרשם?

התשובה נתונה בדיני המקרקעין. זכותו של בן הזוג שלא נרשם הינה זכות קניין שביושר, קרי, זכות מעין קניינית (ראו פרשת סיטין, עמ’ 23; ע”א 189/95 בנק אוצר החייל בע”מ נ’ אהרונוב, פ”ד נג(4) 199(1999) על טיבה של זכות זו עמד בית משפט: “בהתחייבות למכירת נכס (מקרקעין או מיטלטלין) רוכש הקונה זכות שביושר המעניקה לו “זכות מהותית בנכס מסוים”. המאפיין זכות זו הוא כי היא אינה אך כלפי המוכר. היא פועלת כלפי “כולי עלמא” (“זכות חפצא”; זכות in rem)”( פרשת בנק אוצר החייל, עמ’ 241).

סיכום

הסיכום הוא ברור – בין בני זוג, בין אם הם נשואים ובין אם הם ידועים בציבור ראוי ונכון שיהיה הסכם יחסי ממון שייחתם מראש, יאושר כדין בבית המשפט לענייני משפחה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג או על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה.

הסכם ממון טרום נישואין או טרום זוגיות יוכל לענות על כל השאלות, יחסוך הליכים משפטיים בבתי המשפט, שהינם ארוכים ויקרים.  כפל כפליים נכונים הדברים שעה שלאחד יש נכס מקרקעין, שהרי היום גם נכס מקרקעין צנוע ביותר וגם בעיר נידחת – שווה כמה מיליונים.

אין היום שום נכס מקרקעין ששווה מאות אלפי שקלים כפי שהיה לפי 10-15 שנה, ומאחר והמדובר בכסף רב – אין כל סיבה להימנע מהסכם שיבהיר זכויות והסכמות או אי הסכמות בין בני זוג נשואים או ידועים בציבור.

פתרון בדמות הסכם ממון שנכרת בתחילת מערכת היחסים יכול לתת מענה טוב, יכול לחסוך הליכים משפטיים של גירושין או פירוד, וגם יתן וודאות.

מנגד אפשר לטעון גם שחוזה שנכרת בתחילת הזוגיות אינו נותן מענה הולם לזוגיות שנמשכה שנים ארוכות עד לגירושין או פירוד, ויכול להיות בלתי הוגן עבור הצד שהוא חלש כלכלית.

**זקוקים לייעוץ פרטני בנושא שיתוף חובות? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את כל שנות ניסיוני בתחום למענכם. אשמח לסייע!