מהם נישואים פתוחים?
נישואים פתוחים הם סוג של מערכת יחסים שבה שני בני הזוג מסכימים, בהבנה ובהסכמה הדדית, על אפשרות לקיים קשרים רומנטיים או מיניים מחוץ לנישואין. בנישואים פתוחים, שני הצדדים קובעים מראש כללים וגבולות המותאמים לצרכים שלהם, במטרה לשמור על כבוד הדדי, שקיפות וכנות בתוך מערכת היחסים.
המודל הזה שונה ממערכות יחסים מונוגמיות מסורתיות, שבהן ישנה בלעדיות רומנטית ומינית בין בני הזוג בלבד. נישואים פתוחים יכולים לכלול כללים מגבילים לגבי סוגי הקשרים, התדירות שלהם, עם מי הם יכולים להתרחש ועוד.
מחקרים שונים מצביעים על כך שנישואים פתוחים יכולים להיות מספקים מבחינה רגשית, רומנטית ומינית, כל עוד שני בני הזוג נמצאים בתקשורת פתוחה וברורה, ומבינים את הגבולות והאתגרים האפשריים.
לאישה זה מסוכן – נישואים פתוחים וההלכה
נישואים פתוחים, או עצימת עין מכוונת תוך התעלמות מבגידה, הוא דבר שההלכה היהודית אינה מכירה בו. העבירה החמורה ביותר הקיימת במסגרת הנישואים הוא כאשר אשת איש מקיימת יחסים אינטימיים (ובלשון מקצועית – יחסי אישות) עם גבר אחר. חומר למחשבה למי שעוסק בחילופי זוגות, או שוקל לאמץ את הסידור של “שבוע חופשה מהנישואים”.
גם נישואין פתוחים, למרות אופיים הליברלי, אינם חסינים מפני משברים. אם מערכת יחסים כזו מגיעה למבוי סתום, תוצאתה עלולה להיות פירוק הנישואין. מעניין לציין כי על אף שזוגות הבוחרים במודל זה נוטים להיות חילוניים ובעלי השקפות מתקדמות, בישראל, עבור בני זוג יהודים, תהליך הגירושין עצמו כפוף לדין התורה.
נישואים פתוחים, או עצימת עין מכוונת תוך התעלמות מבגידה, הוא דבר שההלכה היהודית אינה מכירה בו. העבירה החמורה ביותר הקיימת במסגרת הנישואים הוא כאשר אשת איש מקיימת יחסים אינטימיים (ובלשון מקצועית – יחסי אישות) עם גבר אחר.
הדברים נכונים גם כאשר שני בני הזוג – בהסכמה – מקיימים “נישואים פתוחים”, וגם כאשר שניהם מבחירה מגיעים לאירוע של “חילופי זוגות”. התנהגות כזאת, אפילו אם היא חד פעמית, עלולה לפגוע קשות בזכויותיה של אישה מבעלה.
אין שוויון גם בתחום זה. לפי ההלכה, גבר יכול לעשות ככל העולה על רוחו ולקיים יחסי אישות עם אישה אחרת, בתנאי שהינה פנויה (אלמנה, גרושה, רווקה) ולא אשת איש.
לאישה אסור לקיים יחסי אהבה או יחסים אינטימיים עם גבר אחר גם אם בעלה מסכים לכך. הדבר עלול לפעול כנגדה, והבעל עלול להשתמש בכך בעתיד.
אישה יכולה לעשות לבעלה הרבה עוולות, ועל הכל הוא יכול לסלוח, אבל לא על בגידה. אפילו בעל שמעוניין לסלוח על בגידה אינו רשאי לכך, אלא מחויב לתת לה גט.
אישה שקיימה יחסים עם אחר נחשבת “אישה אשר זנתה תחת בעלה”, והיא אסורה הן על בעלה והן על בועלה (המאהב), גם אם מדובר באירוע חד פעמי.
מה קורה כאשר הגבר בוגד באשתו?
התשובה בקצרה היא – כלום! הסנקציות היחידות שמפעילים נגד גבר היא כאשר הוא מורד. כלומר, לא מקיים יחסי מין עם אשתו. מעבר לזה הדת לא מאוזנת. אין שוויון בין הגבר ואשה. כל עוד הבעל מקיים את החובות המיניות שלו כלפי אשתו, ספק אם בית הדין יטיל עליו איזושהי סנקציה.
אם האישה תפנה לערכאות ותראה תמונות של הבעל עם אישה אחרת, והבעל יבקש שלום בית, סליחה ומחילה, סביר שבית הדין יורה על שלום בית ויורה לאישה לתת לבעל הזדמנות נוספת אם שוכנע שהוא מעוניין לתקן את דרכיו. הזדמנות כזאת לא תינתן לאישה.
הבעל יכול לסלוח לאישה על הרבה עוולות שעשתה לו ופגיעות שפגעה בו חוץ מנושא אחד – בגידה.
אבל, אם היא בגדה בו?
כאמור, הכללים משתנים. אסור לו לסלוח! הדת היהודית ברורה והחלטית בעניין הזה ולא מתירה לבעל לסלוח לאשתו אם זנתה תחתיו מרצונה החופשי (לא אונס). במקרה של בגידה שכזאת אסור לבעל להמשיך ולקיים אתה יחסי אישות.
נשאלת השאלה, מדוע במקרים האחרים הבעל יכול היה לסלוח ובמקרה זה לא? הטעם שאין כאן רק עבירה על חיוב של אחד מבני הזוג כלפי השני, זאת אומרת משהו שקשור בבעיות של אמון, אלא משהו הרבה יותר חמור, עבירה על הדין שמטרתו לשמור על טהרת המשפחה. לכן, הסכמתם להמשיך לחיות יחד אם הוכחה הבגידה אינה מתקבלת על הדעת בדת היהודית.
תוצאת הבגידה של אישה בבעלה היא הפסד של מזונות אישה, וזאת בלבד, אך לא הפסד של רכוש, או משמורת הילדים. ודבר זה חשוב לדעת – כדי להפריך את הדעה שאישה אשר בגדה מפסידה את כל הרכוש ואת הילדים.
כמה עדים צריכים לראות את האישה בוגדת?
מקרה של “אישה שזנתה תחת בעלה” צריך להיות מוכח על ידי שני עדים כשרים לפחות, כי המדובר כאן ב”דבר שבערווה”. לא כל שני עדים מספקים, אלא צריך עדים גברים ושאינם קרובי משפחה. קרובי משפחה אינם יכולים להעיד בבית הדין הרבני בעבור קרובי משפחתם.
עדים אלו צריכים גם לבצע את המעקב שלא בשבת. גם אם תוכח בגידה למעלה מכל ספק, אבל המעקב היה כרוך בחילול שבת – תהיה זו עדות פסולה והאישה לא תחויב בגט.
מאחר שמעשי בגידה נעשים בדרך כלל מאחורי דלתיים סגורות, מובן שקשה מאוד להביא שני עדים כאלו.
אין די שיש “ייחוד” בין גבר לאישה, כלומר שהות בחדר סגור. צריך עדות של ממש לאקט מיני, ובלשון ההלכה “מכחול בשפופרת”. ייחוד שכזה איננו מספיק כדי לעלות לכדי “מעשה כיעור“. צריך נסיבות נוספות שיצביעו על המתרחש בתוך החדר בבירור, וגם זה במינימום של שני עדים.
לסיכום:
המצב בין גברים ונשים בכל הקשור לבגידות אינו מאוזן. אישה בוגדת מפסידה הרבה יותר מגבר שבוגד.
היא אמנם אינה מפסידה את המשמורת על הילדים או את חלקה ברכוש המשותף, אולם ניתן לכפות עליה גט, והיא מפסידה את זכותה למזונות. על אישה בוגדת ניתן לכפות גט. על גבר בוגד – לא. גם בבית המשפט לענייני משפחה שגישתו ליברלית ומתירנית יותר מבית הדין הרבני, אישה הבוגדת בבעלה מפסידה את מזונותיה, שכן גם בית המשפט האזרחי דן לפי הדין האישי ופוסק לפי כללי המשפט העברי בנושא מזונות האישה.
