מרוץ הסמכויות חמור יותר בשל תקנות יישוב הסכסוך – חלק א

חיוב מתגרשים לפנות קודם לכל בבקשה ליישוב סכסוך

בשנת 2014, הותקנו תקנות חדשות, זמניות, למשך שלוש שנים, אשר קובעות כי בהליכים בין בני זוג (לא בכולם) קודם להגשת תביעה יש להגיש בקשה ליישוב סכסוך, ולהיפגש עם עו”ס, בין פגישה אחת לארבע פגישות על מנת לפתור את הסכסוך בדרך שונה מאשר ההליך המשפטי.

שנה וחצי עברו מאז, והמסקנות הן כי הגישה החדשה לא רק שלא השיגה את מטרתה אלא שהיא גורמת נזק לאנשים החיים באשליה שהם מוגנים מבחינת מרוץ הסמכויות מאחר והגישו את הבקשה קודם לבן הזוג.

אלא שזו אשליה וחבל שאנשים נופלים בפח בשל הרצון להקל על המערכת המשפטית. ולמה הכוונה?

הזמנים הרלוונטיים לבקשה ליישוב סכסוכים במשפחה

מעת שחולף פרק זמן של 75 יום, בין אם הצדדים נפגשו עם יחידת הסיוע ובין אם הצדדים עוד לא הגיעו לפגישת הסבר ראשונה על מהות ההליך של יישוב סכסוך – הצד שהגיש את הבקשה אינו מוגן מבחינת מרוץ הסמכויות וכל מחשבה אחרת הינה אך ורק אשליה שאין מאחוריה כלום.

נדגים צורך הבהירות את הנושא: אשה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך ויחידת הסיוע קבעה את המפגש הראשון לשלושה חודשים אחרי הגשת הבקשה.

האשה חיה באשליה שגויה כי היא מוגנת לפחות עד שהבעל יודיע כי אין הוא מוכן להמשיך בהליך של גישור או ביישוב הסכסוך, ויחתום על טופס 3 בו הוא מודיע על רצונו לעבור להליך המשפטי.

הבעל ממתין לאחר חלוף 75 יום ואז מגיש תביעה לבית הדין הרבני באותן סוגיות ממש ומנסה לכרוך את הנושאים הקשורים בגירושין כגון משמורת ילדים, חלוקת רכוש, איזון משאבים, פירוק שיתוף, מזונות אשה, מזונות ילדים וכו’.

מי מבני הזוג צודק? למי נתונה הסמכות? התשובה אינה חד משמעית, ומכאן נובעת הביקורת על תיקון התקנות, כאשר בהשוואה לעבר יכולה הייתה האישה להגיש תביעות וכך לדעת כי לפחות בגיזרה צרה זו היא מוגנת, וכך גם לגבי הגבר שיכול היה להגיש תביעה כרוכה לבית הדין הרבני והיה משוכנע כי התביעה תידון שם.

נשאלת השאלה מי צודק האשה או הבעל? למעשה למי שהגיש את הבקשה ראשון נגרם נזק כי הוא ישב רגל על רגל וחי תחת אשליה מוטעית כי הכוח עמו בהיותו זה שהקדים וכרך את ענייניו בערכאה הרצויה לו.

אכן, מטרת החוק הראשונית הייתה לדחות את הגשת התביעות שכידוע יכולות להיות זדוניות ומכפישות, ולנסות להגיע בדרכי שלום באמצעות אנשי יחידת הסיוע להסכמות כוללות או לפחות חלקיות שייתרו חלק מההליכים אם לא את כל הליך הגירושין בבית המשפט.

היום, כשנה ומחצה לערך לאחר תחולת החוק, עיננו הרואות כי ברוב המקרים החוק לא השיג את מטרתו אלא גרם לתופעה הפוכה. אם אדם היה רוצה להתגרש, הסמכות הייתה מוקנית למקום הגשת התביעה. כיום אדם הנמצא בשלבי גישוש ראשוניים ירוץ להגיש בקשה ליישוב סכסוך ראשון, בכדי שיוכל להקדים את הצד השני בקביעת הערכאה המוסמכת.

עולה אם כן כי מרוץ הסמכויות אינו בטל, אלא ההפך והוא רלוונטי בשלב מוקדם עוד יותר כבר בבקשה הראשונה ליישוב סכסוך.

זאת ועוד: במקרים רבים, במקום לנצל את ההליך ליצירת אוירה נוחה בכדי לסיים את ההליך בדרכי שלום ונועם, נעשה שימוש לרעה בהליך, לצורך קבלת אינפורמציה בדבר כוונותיו של הצד השני עוד בטרם הגשת התביעות, דבר שאינו תואם את כוונת החוק ותכליתו.

המאפיין המרכזי של מירוץ הסמכויות הנו שכל אחד מבני הזוג מעדיף את ערכאת השיפוט שלפי ההערכות של עורכי הדין שלו, העוסקים בדיני משפחה גירושין וגישור – תיטיב עמו יותר.

מירוץ הסמכויות יוצר שני עיוותים מרכזיים בעלי השלכות שליליות ביותר והן:

ראשית, העמקת הקרע בין בני הזוג: מירוץ הסמכויות מעודד תופעה של חוסר השלמה בין בני הזוג: כל אחד חושש כי כאשר הוא מתמהמה בהגשת תביעה בערכאה העדיפה לו בשל ניסיון להגיע להסדר בדרכי שלום, הוא נותן יתרון לבן זוגו שיקדימו בבחירת הערכאה. בשל כך, עורכי הדין לגירושין מעודדים את לקוחותיהם להקדים בהגשת תביעה, לשמור על סודיות ולעתים אף לפעול בצורה תככנית.

תביעות הגירושין מנוסחות באופן בוטה במיוחד ומעורבות בהן לעתים קרובות הכפשות רבות שאין להן קשר לנשוא הסכסוך (מתוך תפיסה מוטעית ושגויה כי הדבר יקדם את ענייניו של מגיש התביעה) ובכך הקרע בין בני הזוג – מתרחב, ונמנעת אפשרות להסדרת מערכת היחסים בדרכי נועם ובשלווה.

ההשפעות הן אפילו חמורות יותר:

ראשית, המתח הרב שנוצר בין הורים בשל הגירושין רק מוחרף בשל המירוץ, והדבר כמובן משפיע גם על הילדים.

שנית, כאשר ישנם ילדים הדבר מחייב את ההורים לשמור על קשר מסוים ולנהל יחסים תקינים גם לאחר הגירושין, ומירוץ הסמכויות כמובן פוגע בכך.

ושלישית – ריבוי התדיינויות ובזבוז משאבים: כללי הסמכות ובעיקר הִלכת הכריכה, גוררים מבנה משפטי מורכב ומסובך, הגורר התדיינויות משפטיות רבות, רבות מהן סביב השאלה איזו ערכאה רשאית לדון בנושא. הדבר גורם לבזבוז של משאבים ציבוריים בשל הזמן הרב שמשקיעה מערכת המשפט בהליכים המשפטיים, דבר שכמובן יש לו גם עלות כלכלית גבוהה. במקביל, מצב זה גורם גם לבזבוז משאבים כספיים וזמן יקר עבור בני הזוג.

הניסיון המקצועי של משרדנו מצביע על כך שמי שרוצה לסיים את עניינו בגישור ובהסכם בלי הליך משפטי ממילא עושה זאת, ועל כן הפנית החובה ליחידת הסיוע מיותרת.

מי שלוחמני, או לא בשל לסיים באופן מיידי את הליך הגירושין – ממילא יפנה להליך משפטי והליך יישוב הסכסוך רק יעכב אותו.