סדר הבאת הראיות בבית המשפט – ומתי ניתן לחרוג ממנו?

הרציונאלים מאחורי סדר הבאת הראיות

סדרי הדין המקובלים בשיטת המשפט שלנו, מקנים לנתבע או לנאשם, בתור ברירת מחדל, את הזכות לומר את “המילה האחרונה” בהליך המשפטי.

סדר הבאת הראיות במשפט האזרחי אינו עוסק רק בפרוצדורה טכנית של ניהול הדיון, אלא מהווה ביטוי עקרוני לעקרונות השיטה האדברסרית, בה מוטלת החובה על הצדדים עצמם להניע את ההליך ולהוכיח את טענותיהם. סדר זה נגזר מהכלל הבסיסי בדיני הראיות לפיו ‘המוציא מחברו – עליו הראיה’ (ברוח ע”א 475/81 זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ), ומכאן שהתובע, כמי שמבקש שינוי במצב הקיים, נושא בנטל הראייתי הראשוני ועליו לפתוח בהצגת ראיותיו.

שמירה על הסדר נועדה להבטיח לא רק צדק בין הצדדים אלא גם את אמון הציבור בתקינות ההליך המשפטי.

החשיבות החוקתית של סדר הבאת הראיות

מעבר לתפקידו הארגוני, סדר הבאת הראיות מקיים ערכים מהותיים של הגינות משפטית. עקרון זה נועד להבטיח שכל צד יידע במדויק מהי היריעה העובדתית והמשפטית שעליו להתמודד עימה, ויסייע לבית המשפט בניהול הליך ממוקד ושקוף. בפסיקה נקבע כי עקרונות סדרי הדין מגלמים גם את זכות הגישה לערכאות והזכות להליך הוגן, המוכרים כזכויות חוקתיות (ראו בג”ץ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי).

על פי סדרי הדין: התובע הוא זה הפותח בהבאת הראיות מטעמו

התובע הוא זה אשר אמון על הגשת הראיות מטעמו והוא פותח בהליך המשפטי, ואילו הנתבע או הנאשם הוא זה אשר צריך להגיב שני ולהציג את ראיותיו כתגובה.

כל זאת נקבע מתוך מטרה לייעל את הליכי המשפט דרך ההבטחה שבעלי הדין יציגו את כלל הראיות הרלבנטיות אשר מצויות באמתחתם בפני בית המשפט במועד המתאים לכך, “כמקשה אחת”.

סדר הבאת ראיות כביטוי לאחידות ההליך המשפטי

סדר הדין האמור נועד להגן על תקינות ניהול ההליך המשפטי, תוך הבטחת זכויות הנתבע (להרחבה על עניין זה, ראו למשל רע”א 17/1441 חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע”מ נ’ אולמות ומסעדות דאוד בע”מ וכן (רע”א 19/1048 בוגנים נ’ בן יאיר.

חריגה מסדרי דין אלה תתאפשר אך במקרים מיוחדים, וכאשר מקרים כאלה מתקיימים – רשאי בית המשפט להתיר הבאה של ראיות מטעם התביעה לאחר שמיעת מסכת ההגנה אך זאת, מחמת הימצאותם של שיקולים כבדי משקל העומדים כנגד הטעמים שנמנו לעיל, שחשיבותם אינה נופלת משלהם (רע”א 81/361 אזולאי נ’ לביא.

כך למשל, שופט אשר בפניו מונחת בקשה להוספת ראייה לאחר שלב שמיעת טענות ההגנה רשאי להתחשב, במסגרת החלטתו, בשיקולים כמו: תרומת הראייה לגילוי האמת (רע”א 14/8366 רע”א 3863/15  להתחשב במועד של גילוי אודות קיום הראייה מחד והשלב בו מצוי ההליך המשפטי מאידך (רע”א  2137-02 ) ובמידת הפתעתו של התובע מטיעוניו או ראיותיו של הצד שכנגד (ע”א 97/4494 סלאח נ’ סלאח). זו כמובן אינה רשימה סגורה אלא דוגמאות בלבד לנושאים בהם על בית המשפט להפעיל שיקול דעת.

בהתייחס למקרים ייחודיים אלה, ההכרעה אם להתיר את קבלת את הראיות מסורה לשיקול הדעת הרחב של שופטי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור פחות תתערב בסוגיה זו, רע”א 13/686 עמיעד מערכות מים בע”מ נ’ טי אס טי סינרג’י בע”מ.

מנגד כאשר הנתבע מודה בעובדות אך מעלה טענות הגנה כנגד העובדות שהודה בהן – עשוי להתהפך סדר הבאת הראיות.

בבסיס סדר הבאת הראיות עומדת הבחנה מהותית בין ‘נטל השכנוע’ לבין ‘נטל הבאת הראיות’.

בעוד שהתובע נושא בנטל השכנוע להוכיח את טענותיו ברמה הנדרשת, הרי שסדר הדיון קובע גם מי מחויב, ובאיזה שלב, להניח את הראיות בפני בית המשפט. כאשר הנתבע מעלה טענת הודאה והדחה – משתנה לא רק הסדר אלא גם מוקדי הנטלים: הנתבע נדרש להניח תשתית ראייתית חיובית להוכחת גרסתו, שאם לא כן – יישארו העובדות כפי שהודה בהן, והסעד יתבטא בהתאם

החריג לכלל ההופך את סדר הבאת הראיות: מקרה של הודאה והדחה

הן התקנות והן הפסיקות קובעות חריג לכלל לפיו יפתח התובע בהבאת הראיות, וזאת במקום בו: ‘הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש…’. העיקרון העומד בבסיס תקנה זו הוא שאם הודה הנתבע בעובדות המפורטות בכתב התביעה, אך הביא בכתב הגנתו עובדות אחרות שעליו להוכיחן, יפתח הנתבע בהבאת הראיות, שכן לתובע אין מה להוכיח.

במצב של ‘הודאה והדחה’, שאלת סדר הבאת הראיות חורגת מכללי ברירת המחדל:

כאמור, הנתבע אשר מודה בעובדות כתב התביעה אך מעלה נסיבות חדשות שמכחישות את תחולתן המשפטית – נושא בעצמו בחובת הבאת ראיות. בכך משתנה גם תכלית ניהול ההליך: ממצב של הכרעה בטענות סותרות – למצב בו יש לברר את הגנת הנתבע בלבד (ראו דוגמה לכך בע”א 542/89 כהן נ’ שמש)

האפשרות לסטות מסדר הבאת הראיות תיבחן במשורה, תוך איזון בין ערכים מתנגשים של גילוי האמת מחד ותקינות ההליך מאידך. פסיקה עקבית קובעת כי תוספת ראיות בשלב מאוחר טעונה הצדקה ראויה, כגון ראיות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה, או צורך לשלול פגיעה חמורה בעיקרון גילוי האמת. מנגד, כאשר סטייה כזו פוגעת בזכויות דיוניות מהותיות של הצד שכנגד – ייטה בית המשפט לדחות את הבקשה.

** הערה: במצב של הודאה והדחה, הנתבע אינו מסתפק בהעלאת טענות אלא מחויב בהבאת תשתית ראייתית עצמאית. עליו להוכיח את גרסתו ברמת מאזן ההסתברויות, ונטל השכנוע עובר לכתפיו באופן מלא. ככל שלא יעמוד בנטל זה – תתקבל טענת התובע מכוח הודאת הנתבע.

העברת נטל השכנוע מכתפי התובע ברגיל – לכתפי הנתבע

מבחינה מהותית משמעות הדבר היא העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבע. אם בסופו של המשפט יימצא כי כפות המאזניים מעוינות ביחס לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו – שכן הנתבע הודה בעובדותיה (רע”א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז”ל נ’ ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע”מ, ע”א 11100/02 חצור נ’ דותן.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי