בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בגישת בתי המשפט בישראל כלפי משמורת ילדים. משמורת משותפת הפכה מאפשרות נדירה לאופציה המועדפת, והדבר משפיע ישירות על הורים המבקשים למנוע הסדר זה. בהתלבטות איך למנוע משמורת משותפת יכולים לעסוק גם נשים וגם גברים, כל אחד מתוך מניעים שונים.
נשים רבות מבקשות למנוע משמורת משותפת מתוך חשש אמיתי לטובת הילדים, רצון לשמור על מעמדן בתור ההורה המטפל העיקרי, בין אם כדי להיות מעורבות בגידול הילדים על בסיס יומיומי, ובין אם מתוך שיקולים כלכליים הנוגעים לתשלומי מזונות גבוהים יותר.
גברים, מנגד, עשויים לחפש למנוע משמורת משותפת כאשר הם חוששים מניכור הורי מצד האם, או כשהם מעוניינים להגדיל את זמני השהיה שלהם מעבר למודל הסטנדרטי של הורה שאינו משמורן, וכן כאשר הם מבקשים להפחית את תשלומי המזונות.
נעסוק להלן בדרכים למנוע משמורת משותפת ובתנאים המשפטיים, הראייתיים והמעשיים שבהם בתי המשפט ובתי הדין מוכנים לסטות מברירת המחדל של אחריות הורית משותפת, תוך התמקדות בטובת הילד ולא בשיקולים טקטיים של ההורים.
מה השתנה בשנים האחרונות בנושא משמורת משותפת?
בשנים האחרונות, בתי המשפט בישראל החלו לנקוט בתפיסה חדשה לחלוטין, לפיה משמורת משותפת הפכה לברירת המחדל כמעט. המשמעות המעשית של שינוי זה היא שבית המשפט מתחיל כיום את הדיון מנקודת ההנחה שמשמורת משותפת היא הטובה ביותר לילדים. כך ישנו נטל ההוכחה, על הצד המתנגד למשמורת כזו. הוא חייב לפרט את החסרונות, בעוד שבעבר הצד התומך במשמורת משותפת יצטרך לפרט את היתרונות.
השינוי משפיע על כל התנהלות התיק. שופטים נדרשים להתחיל מההנחה שהילדים יבלו זמנים שווים או כמעט שווים אצל שני ההורים, ורק אם יוכח שזה לא אפשרי או לא רצוי, השופט יסטה מברירת המחדל. הדבר יוצר לחץ אדיר על ההורה שרוצה לשמור על המודל המסורתי של הורה משמורן עיקרי והורה שיש לו זמני שהיה ברורים. עליו לעמוד בנטל הוכחה כבד שמשמורת משותפת תפגע בילדים באופן ממשי וחמור.
כפי שציינו, הניסיון למנוע משמורת משותפת יכול לבוא מצד כל אחד מההורים, לאו דווקא ההורה שרוצה להיות משמורן.
מה ההבדל בין גישת בית הדין הרבני לגישת בית המשפט לענייני משפחה?
ישנם הבדלים משמעותיים בגישה למשמורת משותפת בין שתי הערכאות. בית המשפט לענייני משפחה דוגל יותר במשמורת משותפת ורואה בה את ברירת המחדל, בטענה שטובת הילד מחייבת מעורבות שווה של שני ההורים. בית הדין הרבני, לעומת זאת, נוטה יותר להעדיף משמורת מלאה לאם, בייחוד בגילאים הצעירים, מתוך תפיסה שהילד זקוק לאם כהורה מטפל עיקרי.
יחד עם זאת, גם בית הדין הרבני אימץ בשנים האחרונות חלק מהמגמות החדשות. במקרים שבהם בית הדין הרבני מזהה כי טובת הילד אכן דורשת משמורת משותפת, והוא מבין שבקשת האם למנוע משמורת משותפת נובעת בעיקר מחשש שהאב ישלם מזונות מינימליים, הוא עשוי להורות על משמורת משותפת בניגוד לרצון האם. זהות הערכאה שתדון בתביעה עדיין משמעותית, אך כבר לא מכריעה כפי שהייתה בעבר.
איך השתנה המינוח המשפטי בשנים האחרונות ומה משמעות השינוי?
בעקבות פסק דינו של השופט שוחט בשנת 2021, המגמה החדשה בבתי המשפט היא לא להשתמש כלל במונח משמורת. המעבר הוא למונח אחריות הורית משותפת, שמדגיש את השיתוף בתפקיד ההורי ולא את השליטה או הזכייה במשמורת. השינוי הלשוני משקף שינוי עמוק יותר בתפיסה, כאשר המטרה היא למנוע את המאבק על המשמורת, שמעצים את סכסוכי ההורים ובטווח הארוך פוגע בטובת הילדים.
בפועל, המונח משמורת כולל בתוכו גם את נושא חלוקת זמני השהות וגם את האפוטרופסות הטבעית של שני ההורים. המהלך החדש מפריד בין השניים, כך שניתן לדון בזמני שהות בנפרד מהאפוטרופסות, מבלי לתייג הורה אחד כמשמורן ייחודי. המשמעות המעשית היא שההורים שווים מבחינה משפטית, והשאלה היא רק כיצד מחלקים את הזמן עם הילדים.
מתי ניתן למנוע משמורת משותפת בפועל?
למרות המגמה החדשה, עדיין קיימים מצבים שבהם ניתן, ובמקרים מסוימים אף רצוי, למנוע משמורת משותפת.
העילה הברורה ביותר היא אלימות במשפחה או סיכון לילד. כאשר קיימת אלימות פיזית, מינית או נפשית מצד אחד ההורים כלפי הילד או ההורה השני, או כאשר הילד נחשף לאלימות מתמשכת, בתי המשפט נוטים למנוע משמורת משותפת. לא די בטענות כלליות או בתלונה ישנה שנסגרה; נדרש דפוס, מסוכנות עכשווית או חוות דעת מקצועית שמצביעה על סיכון ממשי.
עילה מרכזית נוספת היא חוסר מסוגלות הורית מהותית. מדובר במצבים שבהם הורה אינו מסוגל לספק לילד צרכים בסיסיים לאורך זמן – רגשיים, חינוכיים או פיזיים. זה יכול לנבוע מהתמכרויות פעילות, הפרעות נפשיות חמורות שאינן מטופלות, הזנחה, חוסר יציבות קיצוני או היעדר נוכחות הורית ממשית. גם כאן, נדרשת תשתית ראייתית רצינית ולא התרשמות סובייקטיבית.
קונפליקט הורי קיצוני ומתמשך יכול למנוע משמורת משותפת, אך הרף לכך גבוה מאוד. לא כל סכסוך או תקשורת לקויה יספיקו. רק כאשר מוכח שהקונפליקט כה עמוק עד שהוא משתק כל אפשרות לקבלת החלטות משותפות ופוגע בפועל בילד – למשל דרך חשיפה מתמדת לעימותים, חרדה או פגיעה תפקודית – בית המשפט עשוי לקבוע שמשמורת משותפת אינה ישימה.
במקרים מסוימים, צרכים מיוחדים של הילד מצדיקים הורה מרכזי אחד. ילדים עם מוגבלות, בעיות רפואיות מורכבות או צרכים טיפוליים אינטנסיביים עשויים להזדקק למסגרת יציבה אחת, עם הורה שמסוגל לנהל טיפול רציף, קשר עם גורמי מקצוע ושגרה ברורה. אם אחד ההורים אינו מסוגל לכך, משמורת משותפת עלולה להיפסל.
מרחק גיאוגרפי משמעותי בין בתי ההורים יכול גם הוא למנוע משמורת משותפת, כאשר הוא פוגע בשגרת החיים של הילד – לימודים, מסגרות טיפול, חברים ויציבות יומיומית. המעבר אינו נבחן מנקודת מבט של נוחות ההורים, אלא דרך ההשפעה הישירה על הילד.
חשוב להדגיש: שיקולים כלכליים, רצון לשליטה, או חוסר רצון לחלוק זמן עם ההורה השני אינם עילות לגיטימיות. בית המשפט בוחן בקפדנות את המניע האמיתי, ואם יזהה שההתנגדות למשמורת משותפת נובעת מאינטרסים זרים – הדבר עלול לפעול לרעת ההורה המתנגד.
- ניסיתי להסביר למה נשים נוטות לעיתי להתנגד למשמורת משותפת, ומדוע זה במקרים רבים טעות לדעתי:
איך מוכיחים שמשמורת משותפת לא מתאימה?
השלב המכריע בהליך מניעת משמורת משותפת הוא הצגת ראיות משכנעות שתומכות בעמדתכם. בעבר מספיק היה להראות שההורים לא מסתדרים או שיש קשיים בתקשורת כדי למנוע משמורת משותפת. הגישה החדשה דורשת הוכחות חזקות ומשמעותיות הרבה יותר. עכשיו צריך שמשמורת משותפת סותרת את טובת הילד.
סוגי הראיות שיכולות לעזור כוללות חוות דעת של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים המעידות על פגיעה אפשרית בילדים, תיעוד של התנהגות לא ראויה של ההורה השני כלפי הילדים, עדויות של אנשי חינוך או רופאים המטפלים בילדים, ותיעוד של חוסר יכולת או חוסר רצון אמיתי להשתתף בגידול הילדים.
חשוב להדגיש שהראיות צריכות להיות קשורות ישירות לטובת הילדים ולא לסכסוך בין ההורים. אנו כמובן ננחה אתכם בדיוק אילו מסמכים ועדויות לאסוף כדי שבית המשפט יקבע על ממורת שאינה משותפת.
מה תפקיד תסקיר שירותי הרווחה בתהליך?
בית הדין ובית המשפט מתייחסים במשקל רב לתסקיר שירותי הרווחה. התסקיר בודק את התנהלות ההורים, את התנאים שהם מספקים בביתם, את היכולת הכלכלית והרגשית לגדל את הילדים, ומה באמת טוב לילדים. העובדת הסוציאלית העורכת את התסקיר פוגשת את שני ההורים, מבקרת בבתים, משוחחת עם הילדים בהתאם לגילם, ובודקת את התפקוד ההורי של כל צד.
ניתן אמנם לערער על ממצאי התסקיר, אבל יש להם משקל משמעותי מאוד. אם התסקיר ממליץ על משמורת משותפת, יהיה קשה מאוד לשכנע את בית המשפט אחרת. לכן, חשוב להיערך היטב לביקור של העובדת הסוציאלית, להציג תמונה אמיתית של יכולת הטיפול בילדים, ולהימנע מניסיונות להשחיר את ההורה השני באופן לא מידתי.
האם גיל הילד ישפיע על ההחלטה?
כן, גילו של הילד עשוי להיות משמעותי בהכרעה על משמורת משותפת. עדיין קיימת חזקת גיל הרך הקובעת כי האם היא המשמורנית על הילד עד גיל 6. החזקה נשענת על התובנה שילד בגיל הרך זקוק לרוך הטיפול האימהי יותר מהטיפול האבהי, ולכן ראוי שיגור עם אמו במהלך שנותיו הראשונות.
עם זאת, גם חזקת גיל הרך נחלשה בשנים האחרונות. שופטים רבים מפרשים אותה כך שקביעת אחריות הורית משותפת אינה מבטלת את החזקה, שכן היא לא שוללת מהאם את האפוטרופסות אלא רק קובעת שגם האב שותף בה.
במקרים חריגים, כאשר האב מוכיח כי הוא היה ההורה המטפל העיקרי גם לפני הגירושין או שהאם אינה מתאימה לטפל בילד, ניתן לסתור את החזקה גם בגילאים צעירים, אך הדבר דורש הוכחות חזקות יותר.
מה קורה כשיש ניכור הורי במערכת?
ניכור הורי הוא מצב שבו ילד מפתח דחייה קיצונית וחד משמעית כלפי אחד ההורים, לרוב, במיוחד כבגילאים צעירים, בהשפעת ההורה השני. בית המשפט רואה בחומרה רבה מקרים של ניכור הורי, ובמצבים כאלה הוא עשוי דווקא להורות על משמורת משותפת או אף להעביר את הילדים להורה המנוכר, כדי לשבור את דפוס הניכור ולאפשר התפתחות קשר תקין בין ההורה לילד, גם כשמדובר בילד קטן מגיל 6.
זו דוגמה לכך שהמערכת לא מאפשרת להורה לנצל את הילדים ככלי בסכסוך, ומבקשת להגן על הקשר בין הילד לשני ההורים.
נטל ההוכחה למניעת משמורת משותפת
נטל ההוכחה למניעת משמורת משותפת מוטל כיום במלואו על ההורה המתנגד למשמורת משותפת. זו נקודת מוצא קריטית להבנת המצב המשפטי.
בתי המשפט יוצאים מהנחה שאחריות הורית משותפת היא ברירת המחדל ושחלוקת זמן משמעותית עם שני ההורים משרתת, ככלל, את טובת הילד. לכן, מי שמבקש לסטות מהמודל הזה נדרש להוכיח מדוע במקרה הספציפי משמורת משותפת אינה מתאימה ואף פוגעת בילד.
אין מדובר בנטל פורמלי בלבד, אלא בנטל מהותי וכבד. ההורה המתנגד חייב להראות פגיעה קונקרטית, ממשית ועתידית בטובת הילד – לא חשש ערטילאי, לא תחושת אי־נוחות, ולא טענות כלליות על קשיים בקשר בין ההורים. בית המשפט אינו שואל עוד האם משמורת משותפת אפשרית, אלא האם קיימת סיבה חריגה המצדיקה למנוע אותה.
**חשוב: לפני שמתחילים בהליך, כדאי לקחת ייעוץ משפטי מעמיק ולהבין את הסיכויים האמיתיים. מניסיון, אני יכולה לומר שלא בכל מקרה כדאי להילחם על מניעת משמורת משותפת, ולעיתים עדיף להשקיע את האנרגיה בגיבוש הסדר משמורת משותפת איכותי שמגן על הילדים ועל הקשר איתם.
אנו בוחנים כל מקרה ביסודיות ומתנהלים מול הלקוח בשקיפות מלאה. כשהסיכויים למניעת משמורת אינם גדולים, נדגיש בפניו שמשמורת משותפת לא אומרת בהכרח חלוקה שווה לחלוטין של הזמן, וניתן לגבש הסדרים גמישים שמתאימים לצרכים הספציפיים של המשפחה.
איך נראה תהליך מניעת המשמורת בפועל?
מה קורה אחרי קבלת ההחלטה?
לאחר שבית המשפט מכריע בעניין המשמורת, נקבע הסדר שמפרט את זמני השהות, את חלוקת האחריות בנושאים שונים, ואת שאר הפרטים הרלוונטיים. כאמור, חשוב לדעת שהסכם המשמורת עדיין ניתן לעדכון במידה ויש שינוי משמעותי בנסיבות. יש לעשות זאת על ידי פניה לבית המשפט או בהסכם חדש בין ההורים.
ייעוץ משפטי מעו”ד – חשוב ומועיל
מניעת משמורת משותפת היא משימה מורכבת, בעיקר לאור השינוי התפיסתי שעברה מערכת המשפט. המציאות החדשה דורשת מהורים המבקשים למנוע משמורת משותפת להציג ראיות משכנעות ומקצועיות, להוכיח נזק ממשי לילדים, ולהתמקד בטובתם ולא בסכסוך הזוגי.
חשוב לפעול מתוך ייעוץ משפטי מקצועי מההתחלה, לאסוף ראיות באופן מסודר, ולהיערך היטב לתסקיר שירותי הרווחה.
עם זאת, הייעוץ המשפטי חשוב גם כדי שלא תשקיעו אנרגיות וזמן במהלך שסיכוייו נמוכים.
אנו במשרד עו”ד אלינור ליבוביץ עוסקים מעל 38 שנה אך ורק בדיני משפחה וגירושין, מכירים את מהות הליך זה, מודעים להשלכות ולקשיים הכרוכים בו – ויכולים לתת מענה מקצועי המבוסס ניסיון אמיתי.
אתם מוזמנים לפנות אלינו לייעוץ ללא התחייבות.
תוכן נוסף בנושא:
האם אפשר לקיים משמורת משותפת כאשר ההורים מתגוררים במרחק משמעותי זה מזו
