זכות הפרטיות בין בני זוג בהליכי גירושין: גבולות וקבילות

הזכות החוקתית לפרטיות – מבוא

הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל – “היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי” (השופט ח’ אריאל בע”פ 2963/98 גלעם נ’ מדינת ישראל. במדינת ישראל יש מספר חרויות שיש להן מעמד חשוב ואף עדיף, ואחת החשובות שבהן היא הזכות לפרטיות.

[כך לאחרונה הועלו בין היתר תמיהות אודות החדירה לטלפון הנייד של יו”ר לשכת עורכי הדין לשעבר, עו”ד אפי נווה, כאשר בעקבות החדירה לטלפון הנייד שלו נודע אודות דרך מינויים של שופטים בישראל, כאשר אחת מהן הושעתה מתפקידה או נאלצה לעזוב את כס השיפוט. לולא הפגיעה בפרטיות, לא היה ניתן להגיע למידע זה].

שורשיה של הזכות לפרטיות, נעוצים עמוק במורשת היהודית (ד”נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ’ ועקנין).

הזכות לפרטיות נובעת מערכיה של ישראל שהינה גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית ונאורה כאחת. זכות הפרטיות מוכרת על ידי המשפט הישראלי כזכות אדם (ב”ש 82/83 מדינת ישראל נ’ עליה, בג”ץ 355/79 קטלן נ’ שירות בתי הסוהר, בג”ץ 3815/90 גילת נ’ שר המשטרה ועוד.

בשנת 1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות אשר קבע הסדר מקיף באשר לפרטיות (רע”א 1917/92 סקולר נ’ ג’רבי).  החוק קבע כי הפגיעה בפרטיות היא עוולה (סעיף 4) ועבירה (סעיף 5). נקבעו הגנות (סעיף 18) ופטורים (סעיף 19).

כמו כן נקבעה הוראה לפיה חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול מלשמש ראיה במשפט (סעיף 32).  בשנת 1992  הוכרה  הפרטיות  כזכות חוקתית בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). הפסיקה שניתנה במהלך השנים כפסיקה מתפתחת, הוסיפה ופתחה את הזכות לפרטיות בהתאם לחוק ובהתאם לחוקי היסוד.

בשנת 1992 חל שינוי מהותי במעמדה של הזכות לפרטיות (ראו בש”פ 537/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, וכפועל יוצא מכך השתנתה הגישה.  חקיקת חוקי היסוד, והשינויים הנורמטיביים שבאו בעקבותם, חייבו חשיבה מחודשת בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין.

אם בעבר נהגה בשיטתנו ההלכה הפסוקה לפיה שאלת קבילותה של ראיה אינה נבחנת לפי דרך השגתה שכן כובד המשקל הפרשני בהקשר זה הושם על התכלית של חקר האמת ולחימה בעבריינות – הרי כיום מתבקשת נקודת איזון גמישה יותר המתחשבת בחובה להגן על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו.

דוקטרינת הפסילה הפסיקתית

האיזון הראוי בין מכלול הערכים והאינטרסים המתחרים בסוגיה הנדונה, מוביל לאימוצה של דוקטרינת פסילה יחסית, במסגרתה יהא מסור לבית-המשפט שיקול-דעת להכריע בנוגע לקבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ועל-פי אמות-מידה עליהן עמד ביהמ”ש בפסק הדין.

תמצית עיקריה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, היא זו: הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה.

המדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד, אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך.

הזכות לפרטיות בין בני זוג בבית הדין הרבני

עמדתם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול הינה כי חוק הגנת הפרטיות חל בבתי הדין הרבניים. יחד עם זאת היישום שונה וגמיש במידה ניכרת –

בתי המשפט ובתי הדין הינם “רשויות שלטון”. על רקע זה נקבע כי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו חל גם בבתי הדין הרבניים (בג”ץ 3914/92 לב נ’ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו) ועל פי העקרונות שהותוו נפסק בפרשת לב כי בית הדין הרבני, המוציא צו עיכוב יציאה מהארץ, צריך לעשות כן במסגרת הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מישראל (סעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו).

בעניין לב נאמר על ידי בית המשפט העליון באלו המילים, בהביעו ביקורת על בית הדין הרבני:

“בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה… כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות… ביטוי ברור לתפיסה זו ניתן בשורה ארוכה של פסקי דין, בהם נקבע כי סדרי הדין בבתי הדין הרבניים צריכים לכבד ‘עקרונות יסוד של דיון צודק’… כל שימוש של בתי הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם”

מכוח תחולה זו של חוק היסוד בבתי הדין הרבניים, עשויה להתבקש המסקנה, כי על ראיה שנתקבלה תוך כדי פגיעה בזכות חוקתית המוגנת בחוק היסוד חל “כלל הפסילה“, בדומה לזה הקבוע בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ויש להפנות בהקשר זה גם לע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי.

במישור הפרקטי

שנים רבות שבתי הדין הרבניים פוגעים לעיתים בזכויות נשים בפסיקת בית הדין הרבני, תוך חריגת בית הדין מסמכותו במסגרת פסקי הדין הניתנים על ידו בתיקי גירושין ככלל ובתיקי רכוש בפרט.

בהתייחס לכך נפסק הדין בפרשת ריש מפי השופטת דורנר:

“סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה… עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי… עליהם להתחשב בזכויות היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש המצפון והדת” (בג”ץ 1912/97 ריש, עו”ד נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל)

עקרונית כלל הפסילה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות הוא כלל של דיני הראיות; הוא משקף את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות; הוא ביטוי לתקנת הציבור הישראלית; בית דין רבני חייב לפעול על-פיו.

יחד עם זאת לא פעם מתעלם בית הדין מהוראות הדין האזרחי או שבוחר הוא למלא אותן בתוכן משלו, תוך שהפרשנות נעשית על פי אמות המידה של המשפט העברי בעניינים שאינם ענייני נישואין קלאסיים, כמו למשל בכל הנוגע לאיזון משאבים וחלוקת רכוש בין בני זוג מתגרשים.

בית הדין הרבני אינו רשאי להתעלם מחוקי המדינה, גם כאשר אלה אינם מחייבים אותו לדון על פיהם בתחום ענייני המעמד האישי שהוא מוסמך בהם.

פיקוח בג”צ על בתי הדין הרבניים

בג”צ הוא הערכאה המוסמכת להתערב בפסיקת בתי הדין בכל מקרה של חריגה מסמכות. באיזו מידה מתערב בג”צ בפסיקת בית הדין הרבני ומבטל החלטותיו? – זו כבר שאלה אחרת וכמדיניות שיפוטית עושה בג”ץ כל שלאל ידו על מנת שלא להתערב וכך לעיתים נפגעת הזכות לאיזון משאבים וזכות הקניין של אנשים, בעיקר נשים, במסגרת זו.

כך למשל נקבע כי הזכות לאיזון משאבים או להלכת השיתוף מחייבת גם את בתי הדין הרבניים אך בפועל ניתנות החלטות הסותרות את עקרון השיתוף במהלך חיי הנישואין, ובמיוחד כאשר בגידה מצויה ברקע.

את הגבולות הלגיטימיים של הסמכות, כפי שהם מתחייבים מפרשנות החקיקה, מסמן בג”צ ופרשנותו מחייבת את בתי הדין הרבניים.

החלטת בית הדין, אשר חרגה מסמכות, נחשבת בעיני מלומדים כבטלה מעיקרה. ובעיני אחרים, יש הרואים בהחלטת בית דין הרבני, הסוטה מדין אזרחי מחייב, ענין הנופל לגדרו של סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, וככזה, ענין הנכלל בגדר אותם מקרים בהם רואה בית המשפט צורך לתת סעד למען הצדק.

יודגש, כי אין בג”צ מתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים בכל מקרה אשר מובא בפניו. בג”צ יתערב אך ורק באותם מקרים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אך למרבה הצער מקרים אלו בטלים בששים ביחס למקרים בהם מאשר בג”ץ את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ומסרב להתערב בו בטענה שאין בג”ץ יושב כערכאת ערעור על פסיקות של בתי הדין הרבניים.

האם מותר לבן זוג להקליט או לעקוב?

בשנים האחרונות, עם התגברות השימוש באמצעים טכנולוגיים כמו סמארטפונים, אפליקציות הקלטה, מצלמות רכב, תוכנות ריגול ואמצעי ניטור דיגיטליים – הפכה השאלה האם בן זוג רשאי לאסוף ראיות על בן זוגו במהלך מערכת יחסים מתוחה לשאלה נפיצה, הן משפטית והן מוסרית. מתי מדובר באיסוף מידע לגיטימי לצורך הגנה עצמית בהליך גירושין, ומתי מדובר בפגיעה אסורה בפרטיות שעלולה לעלות לכדי עבירה פלילית או לפסילת ראיות?

המסגרת החוקית: חוק הגנת הפרטיות והחוק להאזנת סתר

שני החוקים המרכזיים המסדירים את תחום הפרטיות בישראל הם:

• חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א–1981 – אוסר על פגיעה בפרטיות של אדם ללא הסכמתו, ומונה שורה של פעולות אסורות, ביניהן: צילום אדם כשהוא ברשות היחיד, שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים לצרכים מסחריים או השחרתיים, התחזות לצורך השגת מידע, חדירה למרחב אישי דיגיטלי (כמו חשבון אימייל או וואטסאפ), ועוד.
• חוק האזנת סתר, התשל”ט–1979 – קובע כי האזנה לשיחה באמצעי טכנולוגי ללא הסכמת כל המשתתפים בשיחה – היא עבירה פלילית. חריג לכך הוא אם אחד המשתתפים בשיחה מקליט בעצמו את השיחה (הקלטה עצמית – מותרת לרוב, אם אינה חודרת לרשות היחיד של הזולת).

האם מותר להקליט את בן/בת הזוג?

שאלה שכיחה היא: האם מותר לאישה להקליט את בעלה, או לבעל להקליט את אשתו, לצורך הליך משפטי? התשובה תלויה בנסיבות המקרה:

הקלטה עצמית בשיחה שבה הצד המקליט משתתף – מותרת בדרך כלל, גם אם הצד השני אינו יודע על כך. בתי המשפט נוהגים לקבל הקלטות מסוג זה כראיה – במיוחד אם תוכנן מהותי לסכסוך המשפטי (למשל: אלימות מילולית, הודאה בבגידה, סירוב לשלם מזונות וכו’).

הקלטת שיחות בין בני זוג אחרים או הקלטה מרחוק (למשל, הקלטת הטלפון של בן הזוג ללא ידיעתו באמצעות אפליקציה) – אסורה על פי חוק האזנת סתר ועלולה להיחשב עבירה פלילית. ראיות כאלה עשויות להיפסל בבית המשפט או בבית הדין, במיוחד אם הושגו תוך פגיעה חמורה בפרטיות וללא הצדקה.

הקלטת ילדים – שאלה רגישה במיוחד. כאשר אחד ההורים מקליט את הילד בזמן שיחה עם ההורה השני (למשל לצורך ביסוס טענות של ניכור הורי או אלימות), מדובר לעיתים בפגיעה בפרטיות הילד ובטובת הקטין. פסיקות רבות קובעות כי הראיה תיבחן בקפדנות יתירה – והקבילות שלה תהיה תלויה בשאלת ההצדקה, הדחיפות והאם מדובר בטובת הילד ולא באמצעי להפעלת לחץ.

חדירה לטלפון הסלולרי של בן הזוג

האם מותר לבן זוג לבדוק את הנייד של בן זוגו? האם מותר להיכנס לוואטסאפ, מייל או גיבוי ענן משותף?

התשובה הנחרצת: לא. חדירה למכשיר סלולרי או לחשבון מקוון ללא הסכמה מפורשת – נחשבת לחדירה אסורה לפרטיות ולפעמים אף לעבירה פלילית של חדירה למחשב לפי חוק המחשבים. מדובר לא רק בעבירה, אלא גם בפוטנציאל של הרעלת ההליך המשפטי, כלומר: שימוש באמצעים לא כשרים שיש בהם כדי לפגוע בהגינותו של ההליך כולו.

בפועל, עמדת בתי הדין הרבניים כלפי ראיות כאלה אינה אחידה:

-ישנם דיינים שמקבלים את החומר כ”עובדה קיימת” אם הוא מוכיח טענה מהותית (למשל בגידה).

-אחרים פוסלים את הראיות, בטענה שמדובר בפגיעה חמורה בפרטיות שלא ניתן להכשירה.

בבתי המשפט לענייני משפחה – הפסיקה נוטה לגישה שמרנית יותר: אם הראיה הושגה תוך הפרה מהותית של החוק, יטה בית המשפט לפסול אותה, או לכל הפחות לצמצם את משקלה הראייתי.

מעקב פיזי או טכנולוגי אחר בן הזוג

גם כאן עולה לעיתים השאלה האם מותר לשכור חוקר פרטי שיעקוב אחרי בן הזוג, האם מותר להציב מצלמות בבית, ברכב או ברחוב סמוך.

חוקר פרטי – מותר לשכור, אך עליו לפעול לפי החוק, כלומר: לא לחדור למרחב פרטי ללא רשות, לא לבצע האזנות סתר, לא לפרוץ לחשבונות אישיים וכו’. הראיות שייאספו על ידו חייבות להיות כשרות, אחרת הן עלולות להיפסל או אף להוביל לתביעה נגדו.

מצלמות בבית משותף – מותר להציב מצלמות באזורים ציבוריים בבית (לובי, חניה, כניסה), אך לא בחדרים פרטיים או בחדר השינה של בן הזוג בלי ידיעתו. מקרה כזה עלול להיחשב פגיעה בפרטיות ואפילו הטרדה.

מעקב GPS או התקנת תוכנה למעקב – אסורה בהחלט. התקנת תוכנת ריגול או ניטור (כמו Spyware או Keylogger) על מכשירו של בן הזוג, גם אם מדובר בטלפון שנמצא בבית המשותף – נחשבת לעבירה פלילית.

מה המשמעות של פגיעה בפרטיות מצד בן הזוג?

כאשר בן זוג פוגע בפרטיות של בן זוגו, עשויות להיות לכך מספר השלכות:

1. פסילת הראיה – בית הדין או בית המשפט עשויים שלא להתיר שימוש בראיה שנאספה באופן בלתי חוקי.
2. תביעת נזיקין – הצד שנפגע יכול לתבוע את הפוגע על פי חוק הגנת הפרטיות (עוולה אזרחית), ולדרוש פיצוי גם ללא הוכחת נזק (עד 50,000 ₪, ולעיתים אף יותר).
3. סנקציות אתיות או דיוניות – ייתכן שבית המשפט יתייחס אל הפגיעה כחוסר תום לב בניהול ההליך, וימנע סעדים משפטיים מהצד הפוגע.
4. נזקים אסטרטגיים בהליך – במקרים קיצוניים, בית המשפט אף קבע כי התנהלות כזו שומטת את הקרקע תחת טענות המוסריות של בן הזוג.

שאלות ששואלים לעיתים קרובות:

האם מותר לי לצלם את בן הזוג כשהוא משתולל בבית?
אם מדובר במקום פתוח בבית (סלון, מטבח) והצד המצלם נוכח – לרוב הדבר מותר, אך יש לבחון את הנסיבות, במיוחד כשמדובר בילדים נוכחים.

מה קורה אם גיליתי בגידה דרך גישה לוואטסאפ משותף?
אם לא הייתה הסכמה מפורשת של בן הזוג – ייתכן שמדובר בחדירה אסורה. עם זאת, אם החשבון היה פתוח ונגיש בבית, ויש נסיבות מקלות, הדיינים לעיתים יתחשבו בכך.

האם בית הדין יכול לחייב אותי למסור את הטלפון או הקלטות שיש לי?
רק בצו מתאים. בית הדין רשאי לדרוש ראיות, אך הצד שצילם או הקליט צריך להבין שאם הדבר נעשה בניגוד לדין – הוא עלול לשאת באחריות.

האם מותר לי להוריד את השיחות מהטלפון של הילד, כשהוא אצל ההורה השני?
זו פעולה מסוכנת משפטית. לרוב תיחשב לפגיעה בפרטיות הילד, והמשקל הראייתי שלה עלול להיות אפסי. ההמלצה: להיוועץ בעורך דין לפני כל פעולה מסוג זה.

קבילות ראיות פרטיות בהליכי גירושין – ההבדלים בין ערכאות

השאלה האם ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות יכולה לשמש בהליך גירושין אינה תיאורטית – אלא סוגיה מעשית שחוזרת שוב ושוב בפני עורכי דין, שופטים ודיינים. בני זוג בעימות משפטי מביאים הקלטות, תכתובות או תצלומים שנאספו ללא ידיעת הצד השני, ועולה השאלה – האם ניתן להגישם? והאם קיימת הבחנה בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים?

בתי המשפט לענייני משפחה כפופים להוראות חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו ולכללי ההליך ההוגן, ובדרך כלל מיישמים, כאמור, את דוקטרינת הפסילה היחסית שנקבעה בע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הצבאי הראשי. 

לפיה, ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות יכולה להיפסל אם קבלתה תפגע בזכויות הצד השני או בטוהר ההליך. נבחנת מידת ההפרה, הפגיעה בפרטיות, האפשרות להשגת המידע בדרך אחרת, והקשר לחשיפת האמת.

בתי הדין הרבניים לעיתים נוקטים גישה מקלה יותר. דיינים מסוימים מקבלים ראיות בעייתיות אם הן תומכות בטענות מהותיות כמו בגידה או התנהגות פסולה, גם כשהושגו בדרכים מפוקפקות. בחלק מהמקרים נטען כי בתי הדין אינם ערכאה פלילית, ולכן אינם בוחנים את דרך ההשגה כל עוד הראיה מסייעת בבירור האמת. 

מאידך, ישנם פסקי דין שבהם הובעו הסתייגויות כלפי קבילות ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות, בעיקר כשמדובר בתכנים אישיים, הקלטות סתר או שימוש בתוכנות ניטור.

בפועל, השגת ראיות באופן בלתי חוקי עלולה להוביל לפסילה, להטלת פיצוי או לטענות בדבר חוסר תום לב. 

לעיתים היא אף פוגעת בצד שמגיש אותן. לכן, ההמלצה היא לפעול בדרכים חוקיות ומוסדרות כמו פנייה לצו גילוי או חקירה מוסמכת, ולא לאסוף את המידע באמצעים עצמאיים.

שאלות שנשאלות תדיר בהקשר זה:

האם מותר להשתמש בצילומים של בן הזוג שצולמו על ידי שכן?

אם הצילום נעשה במקום ציבורי או במקום שבו אין ציפייה לפרטיות – לרוב ניתן להשתמש בו. אך אם מדובר בצילום מהמרפסת לתוך הסלון או חדר שינה – קיים חשש ממשי לפגיעה בפרטיות, והראיה עשויה להיפסל.

מה הדין לגבי תכתובות שנמצאו במחשב המשותף?

אם בן הזוג נכנס לתיבת דוא”ל אישית, גם ממחשב משותף, בלי הסכמה מפורשת – ייתכן שמדובר בחדירה לפרטיות. עם זאת, אם החשבון פתוח, נגיש, והייתה גישה חופשית לאורך זמן – בית הדין עשוי לראות בכך “הסכמה מכללא” ולהתיר את השימוש.

האם מותר להקליט את בן הזוג מתוודה על בגידה?

אם ההקלטה נעשתה בשיחה שבה אתם משתתפים – לרוב כן. אם ההקלטה בוצעה באופן נסתר כשאתם לא נוכחים – ייתכן שמדובר בעבירה של האזנת סתר, ותהיה בעיה משפטית בקבלת הראיה.

האם אפשר לבקש פסילה של ראיה שהוגשה נגדי?

כן. אפשר להגיש בקשה מנומקת לפסילת הראיה, במיוחד אם מדובר בחדירה חמורה לפרטיות, שימוש באמצעי טכנולוגי אסור או תכתובת שהושגה בלי רשות. חשוב להציג גם את הקשר שבין הפגיעה לבין ניהול ההליך כולו – ולהראות כי קבלת הראיה תעוות את ההליך המשפטי.

גבולות המעקב ההדדי בחיים המשותפים – האם יש פרטיות בתוך זוגיות?

שאלה שחוזרת שוב ושוב, הן מצד לקוחות והן מצד עורכי הדין שמייצגים אותם, היא: “אם חיינו ביחד – איך זה יכול להיחשב פגיעה בפרטיות?” כלומר, האם כאשר בני זוג גרים יחד, חולקים קורת גג, מכשירים, חשבונות ולעיתים גם סיסמאות – נותר בכלל מקום לדבר על פרטיות של אחד מפני השני?

התשובה המשפטית מורכבת, אבל ברורה: כן, גם בתוך זוגיות – קיימת זכות עצמאית לפרטיות. הזכות הזאת אינה מתאיינת עם הנישואין או החיים המשותפים, אלא ממשיכה להתקיים בצד ההסכמות המובנות מאליהן של החיים בזוג.

אין “חזקת שקיפות” בין בני זוג

המשפט הישראלי אינו רואה בזוגיות מסגרת משפטית שבה האחד מאבד את זכותו למרחב פרטי. להפך – בפסיקות רבות נקבע כי עצם קיומו של קשר זוגי, אפילו כזה שנמשך עשרות שנים, אינו מהווה הסכמה גורפת לגישה לחומרי מידע אישיים. בן זוג אינו “שלוחה” של האחר, גם אם חיו תחת אותה קורת גג.

כך לדוגמה, חדירה למייל אישי, גם אם מתבצעת ממחשב משותף בבית – יכולה להיחשב כחדירה אסורה לפרטיות, אם הצד השני לא נתן הסכמה מפורשת. אותו הדין יחול על קריאת תכתובות וואטסאפ, פתיחת מכתבים, צפייה במידע רפואי או שימוש בסיסמאות פרטיות שנשמרו בדפדפן.

המבחן: האם הייתה ציפייה סבירה לפרטיות?

בתי המשפט ובתי הדין נוטים לשאול: האם בן הזוג שנפגעה פרטיותו יכול היה לצפות לכך שהמידע יישאר פרטי?

למשל:

• אם בן הזוג נעל את מכשיר הטלפון בסיסמה שאינה משותפת – יש ציפייה לפרטיות.
• אם החשבון האישי במחשב היה מוגן בסיסמה או מוגדר כ”פרטי” – קיימת ציפייה ברורה לפרטיות.
• אם בן הזוג ביקש במפורש “אל תיכנס לי למייל” – והצד השני עשה זאת בכל זאת, מדובר בפגיעה ברורה.

מאידך, יש מקרים שבהם מערכת היחסים עצמה מטשטשת את הגבולות:

• אם בני הזוג שיתפו זה את זו בסיסמאות באופן שגרתי לאורך שנים
• אם לא הייתה כל מניעה או אזהרה מפורשת, והגישה הייתה חופשית בפועל

במקרים אלה תידרש בחינה פרטנית של התנהגות הצדדים לאורך זמן, ובתי הדין עשויים להכיר ב”הסכמה מכללא” – אך זו אינה ההנחה הבסיסית.

הצצה לנייד, חיפוש בארון, פתיחת דואר – מותר או אסור?

הצצה לטלפון: אם בן הזוג רק “הציץ” בהתכתבות שנשארה פתוחה על מסך הטלפון – לרוב לא תיחשב כחדירה חמורה. אך אם פתח את הטלפון באמצעות סיסמה, חיטט בגלריה או העתיק חומרים – מדובר בפגיעה בפרטיות לכל דבר.

פתיחת מגירה או ארון: תלוי באופי היחסים. אם הייתה חלוקה ברורה של מרחב אישי (למשל חדר עבודה פרטי), חדירה לאותו מרחב עשויה להיחשב כבלתי חוקית.

פתיחת מכתבים: אסור, גם אם נשלחים לכתובת המשותפת. חוק הגנת הפרטיות קובע במפורש כי פתיחת מכתב אישי ללא הסכמה – מהווה עוולה אזרחית.

ומה כאשר יש חשד לבגידה?

בני זוג רבים טוענים: “נאלצתי לבדוק את זה – חשדתי שבוגדים בי”. אבל גם חשד ממשי אינו מקנה היתר אוטומטי לחדירה לפרטיות. ישנם מקרים שבהם בתי הדין קיבלו ראיות כאלה (במיוחד אם הוכח שהתוכן אמיתי ומכריע), אך עדיין – הדרך הנכונה והחוקית לפעול היא באמצעות פנייה לחוקר פרטי מוסמך שפועל לפי חוק, או פנייה לבית המשפט בבקשה לקבל צו גילוי.

עורך דין שממליץ ללקוחו “להשיג את המידע בעצמו” עלול לא רק לפגוע בסיכויי הקבילות של הראיה – אלא גם לחשוף את הלקוח לתביעה נזיקית.

הגדרה של פרטיות בתוך מערכת זוגית – מתח בין מוסר, משפט ורגש

מעבר לשאלות החוקיות, קיים קושי ערכי עמוק: האם בן זוג שדורש פרטיות – מעורר חשד? האם פרטיות בזוגיות היא ביטוי לעצמאות, או להפך – לבגידה באמון?

בתי המשפט בישראל נוטים לראות בפרטיות בתוך הזוגיות זכות לגיטימית – לא סימן לאשמה. אדם רשאי לנהל תיק אישי, טלפון פרטי או יומן שלא נחשף, מבלי שייחשד בהתנהגות לא מוסרית. הגבולות המשפטיים עוזרים להסדיר זאת, אך הם אינם מבטלים את תחושת המתח הרגשי, שלעיתים מלווה זוגות במשבר.

המסקנה היא כפולה: לפרטיות יש מקום גם בתוך החיים המשותפים, אך כאשר מדובר במידע קריטי להליך משפטי – הדרך להשיגו צריכה להיות חוקית, שקופה ומבוקרת. כל ניסיון לעקוף את המסלול הזה, עלול לחזור כבומרנג – משפטית, מוסרית ואסטרטגית.

לסיכום:

הזכות לפרטיות של בני זוג בהקשרים משפחתיים ומשפטיים עומדת בשנים האחרונות בלב התנגשות מורכבת בין ערכים חוקתיים, עקרונות דיוניים, נורמות מוסריות והמציאות הטכנולוגית המתפתחת. ככל שהשיח המשפטי מעמיק בהכרה בזכויות האדם במסגרת הזוגית, כך נדרשים בתי הדין ובתי המשפט להכריע בשאלות קשות: האם מותר להקליט בן זוג במהלך משבר זוגי? האם ראיה שהושגה תוך חדירה לנייד, למייל או לארון פרטי – תתקבל? מהו הגבול שבין “חשיפת האמת” לבין פגיעה פסולה בפרטיות, במיוחד כאשר הסכסוך נוגע לנאמנות, לרכוש או למשמורת?

כפי שראינו, הפסיקה מכירה בכך שגם בתוך קשר זוגי – קיימת זכות אישית, עיקשת ובלתי ניתנת למחיקה לפרטיות, הכוללת הגנה על מידע אישי, התכתבויות, תחום גופני ומרחב מחשבתי.

חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר – חלים גם במרחב הביתי והאינטימי של בני זוג. אמנם בתי הדין הרבניים נוקטים לעיתים בגישה גמישה יותר לעומת בתי המשפט לענייני משפחה, אך ההכרה בכך שהפגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית – ולעיתים אף עבירה פלילית – הולכת ומעמיקה גם שם.

המתח בין הזכות לפרטיות לבין הרצון להציג ראיות מכריעות ממשיך ללוות הליכי גירושין באופן עקבי. אנו עורכי דין, לוגם שופטים ודיינים נדרשים להכריע לא רק בשאלות של קבילות חומר, אלא גם בהשלכות המוסריות, הרגשיות והאסטרטגיות של אופן השגתו. 

הייתי מסכמת ואומרת כי בסופו של יום, שמירה על זכות הפרטיות – גם בזוגיות וגם בפרידה – אינה רק חובה חוקית. היא תנאי הכרחי לקיום הליך הוגן, מכבד ואנושי. דווקא במקומות שבהם הקשר מתפרק – נבחנת היכולת של המערכת ושל הצדדים עצמם, לשמור על גבולות, על איזון, ועל כבוד הדדי גם בתוך אי-הסכמה עמוקה.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

לעמוד הבית >>

ליצירת קשר >>

תוכן נוסף בנושא שעשוי לעניין אתכם:

איכון טלפון נייד כראיה בבית משפט: מתי מותר ומתי מדובר בפגיעה בפרטיות?

השקיפות מול הפרטיות בהליכי חלוקת רכוש בגירושין

הזכות לפרטיות אל מול הזכות לגילוי מידע