צוואה הנוגדת את תקנת הציבור: מקרה בוחן חשוב
בחודש מרץ 26 ניתן פסק דין מקורי ומפתיע, על ידי השופטת הבכירה מירה דהן שבו אישררה צוואה למרות העובדה כי חלק מתנאי הצוואה, לפחות על פני הדברים, נוגדים את תקנת הציבור והינם בלתי מוסריים ומהווים התערבות בלתי סבירה בחיי המשפחה של אחד היורשים.
אב המשפחה שהיה בעל נכסים רבים, והמדובר במיליונים רבים, ערך צוואה לאחר מות אשתו המנוחה, ובה הורה כי בנו יוכל לרשת אותו רק אם יתגרש בחלוף לא יאוחר משלוש שנים או יתאלמן מאשתו.
תנאי שכזה מהווה לדעת הח”מ, כותבת מאמר זה, העוסקת בצוואות וירושות מזה 4 עשורים, התערבות בלתי סבירה בחיי נישואין של אדם אחר (של אחד היורשים) ופולש לאינטימיות שבין בני זוג. זוהי שליטה של היד המתה על החיים, או לפחות נסיון לעשות זאת.
כיצד ניתן להשלים עם מצב שבו גבר (או אשה) אמור להתגרש כדי לקבל את הירושה שאביו מוריש לו?
ובמקרה הזה המדובר בממון רב מאד, ואם יסרב להתגרש או לא יתאלמן – יפסיד את הרכוש שהוא אמור לרשת, ועל פי הוראת המנוח – תדלג הירושה דור אחד – ונכדיו של המנוח יהיו היורשים של הרכוש. זוהי דילמה מאד קשה ואין זה מוסרי להעמיד אדם במקום בו הוא צריך לבחור בין גירושין מאשתו, לבין ויתור על רכוש רב שאמור להגיע אליו בירושה. דילמה בלתי אפשרית וקשה להבנה.
גם אם נביא בחשבון שהבן ובמיוחד אשתו לא היו נעימים כלפי האם המנוחה, עדיין הנסיון לגרש ביניהם מקומם וקשה להבינו.
מקרה כזה נחשב כמנוגד לתקנת הציבור ויש לפסול הוראה כזו בצוואה, ואולם בית המשפט לענייני משפחה לא ראה את הדברים עין בעין עם האמור לעיל (שזוהי דעתי) אלא להיפך, בית המשפט סבר שלאור העובדה שאשתו של היורש הפוטנציאלי לא ביקרה את האם המנוחה בתקופת מחלתה וגם הבן מיעט מאד לבקר את אמו שגססה – מהווה עילה טובה להתנות את התנאי האמור.
הוראה הנוגדת את תקנת הציבור – מהי?
ב-ע”א 245/85 נבחן מקור הסמכות של בית המשפט לבטל הוראה בצוואה הנוגדת את תקנת הציבור. נפסק, ברוב דעות, כי הוראה הנוגדת את תקנת הציבור – בטלה ומבוטלת.
כב’ השופט בייסקי סבר, כי הדבר נעוץ בכך שעיקרון תקנת הציבור קנה שביתה בשיטת המשפט שלנו והוא חלק ממנה – בין אם הוא מוזכר בעניין מסויים ובין אם לאו, ואילו כב’ השופט ברק תמך דעתו בכך שמכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים חל סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) אף על צוואה, שהינה פעולה משפטית.
הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור ניתנת לביטול, אף שחוק הירושה אינו מזכיר זאת במפורש, וזאת מכוח עקרון יסוד במשפט הישראלי, המאפשר לבית המשפט לפסול פעולה משפטית הפוגעת בערכי היסוד של השיטה, תוך איזון בין כיבוד רצון המת לבין תקנת הציבור.
יש להבחין בין הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור לבין הוראת חוזה הנוגד את תקנת הציבור
בע”א 245/85 יהודית אנגלמן נ’ מרטה קליין, מג(1) 772 (1989) נקבע:
ראשית יש לזכור, כי הוראה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור איננה נמנית עם ההוראות שהחוק מבטלן. עם אלה נמנות רק הוראות, שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי (סעיף 34וסעיף 38(א) לחוק הירושה).
זאת בהבדל בולט מדיני החוזים, שם נקבע במפורש, כי
“חוזה שכריתתו, תכנו או מסורתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל” (סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג- 1973 ). אין ללמוד מכך, שכל הוראה בצוואה, הפוגעת בתקנת הציבור, תקוים. נראה לי, שניתן למצוא הוראות כאלה שדינן ביטול, אך זאת רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי מוסריות. לצורך ביטול חוזה די בפגיעה בתקנת הציבור, אפילו איננה כה חמורה ואיננה מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות. בצוואה – שאני. בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאווייהם של היורשים בכוח. על רקע עיקרון כללי זה ניתן להבין גם את הוראות סעיף 44(א) לחוק הירושה: “המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד“.”
החירות לצוות וחופש הציווי הם ערכי יסוד במשפט הישראלי והינם מוגנים בפסיקה
המצב המשפטי דהיום מחייב התייחסות מיוחדת לניסיון להביא לביטול צוואה במלואה או בחלקה. כלומר לא בנקל בית המשפט יבטל תוכן של צוואה או אפילו חלק מצוואה. כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצדו את שאלת “כבוד המת”, השלוב בעיקרון הכללי של “כבוד האדם”, אשר שנים רבות מהווה לעקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בפסיקת בית-המשפט העליון ובכלל, גם לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר, זאת על-פי הכלל הגדול הנקוט בדינו כי “מצווה לקיים דברי המת” (כתובות סט, ב [א]; גיטין, יד, ב [ב].
וכך נאמר על ידי כב’ השופט ח’ כהן בע”א 869/75 בריל נ’ היועץ המשפטי לממשלה ע”י האפוטרופוס הכללי, בע’ 102:
“כללו של דבר: ‘קו-יסוד’ של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54(א) לחוק)…”.
מעבר לביטוי הרצון הגלום בצוואה, רצון שהוא בבחינת משאלתו האחרונה של המצווה, מהווה הצוואה פעולה משפטית אחרונה שמבצע אדם בקניינו. מכאן חשיבות העקרון.
“…רצון לעשייה בנכסים היא דרך לביטוי אישיותו של האדם… ההגנה על רצון זה, על דרך של כיבוד הזכות בנכסים שביחס אליהם הביע האדם את רצונו, היא למעשה הגנה על אישיותו וחרויותיה. חירות השליטה בנכסים היא העושה אדם חופשי…” (י’ ויסמן, “מושגי יסוד בדיני קניין – סקירה ביקורתית” משפטים יא (תשמ”א) 41, 47).
המסגרת החוקית: סעיפים 34 ו-38 לחוק הירושה
חוק הירושה, התשכ”ה-1965, קובע בסעיף 34 כי “הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה”. סעיף 38(א) לחוק מוסיף כי אם נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכייה או כחיוב, בטל התנאי או החיוב בלבד, ואין בכך כדי לבטל את הזכייה שהייתה מותנית או שהחיוב הוטל עליה.
חשוב לציין כי סעיפים אלו אינם מזכירים במפורש “תקנת הציבור”, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973, המבטל חוזה הסותר את תקנת הציבור.
ראו גם: סעיף 34 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965
סעיף 38 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965
סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973
הכרה בפסילת הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור בפסיקה
על אף היעדר אזכור מפורש בחוק הירושה, הפסיקה הכירה בסמכות בית המשפט לפסול הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור. עמדה זו התגבשה בפסק הדין המכונן בע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, שם נדונה בהרחבה שאלת מקור הסמכות לביטול הוראה כזו.
השופטים ברק ובייסקי, בדעת הרוב, סברו כי קיימת סמכות כזו. השופט ברק סבר כי ניתן להפעיל את סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) על צוואה מכוח סעיף 61(ב) לחוק זה, וכי יש לפרש את הוראת אי-החוקיות בחוק הירושה באופן שתחול גם על תקנת הציבור.
השופט בייסקי, לעומתו, סבר כי אין צורך “להרכיב” את סעיף 30 לחוק החוזים על דיני הצוואות, אלא די בכך שתקנת הציבור היא עיקרון שקנה שביתה במשפט הישראלי. השופט מלץ, בדעת מיעוט, סבר כי לשון החוק מונעת ביטול הוראה הנוגדת את תקנת הציבור, אלא אם הפגיעה חמורה עד כדי אי-חוקיות או אי-מוסריות.
ראו בעניין זה:
ע”א 245/85 יהודית אנגלמן נ’ מרטה קליין (12.06.1989)
ע”א 30/92 שמחה ניימן נ’ היועץ המשפטי לממשלה (04.04.1993) [1]
ע”א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ’ אוניברסיטת תל-אביב (01.05.1990)
שמואל שילה פירוש לחוק הירושה כרך א (1995) | סעיף 34: צוואה בלתי חוקית בלתי מוסרית או בלתי אפשרית
איזון בין כיבוד רצון המת לתקנת הציבור
העיקרון המנחה בדיני ירושה הוא כיבוד רצון המצווה, הנגזר מכבוד האדם והאוטונומיה האישית. עם זאת, חופש הציווי אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי אינטרסים נוגדים, ובהם תקנת הציבור. בית המשפט נדרש לאזן בין ערכים אלו, ונוהג בריסון כאשר שוקל פסילת תניה בצוואה המבטאת את רצונו המפורש של המצווה. תקנת הציבור היא מושג גמיש ודינמי, שתוכנו משתנה עם הזמן ובהתאם לתפיסות היסוד של החברה.
ראו לעניין זה:
ע”א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ’ משה לישיצקי (07.12.1999)
ע”א 30/92 שמחה ניימן נ’ היועץ המשפטי לממשלה (04.04.1993) [2]
בני דון-יחייא תורת דיני הירושה (2024) | מהי תקנת הציבור?
דוגמאות להוראות הנוגדות את תקנת הציבור
בת”ע (ראשון לציון) 5131-08 ש’ ג‘ נ‘ ס’ א‘ נדונה סוגיה מעניינת לאו דווקא רכושית, אלא יותר אנושית. אם הורתה בצוואתה כי ילדיה הקטינים לא יגדלו אצל אביהם אלא אצל מי שקבעה בצוואתה. צוואה זו נעשתה כשהיא צופה את פני מותה.
אבי הילדים – התנגד, ובית המשפט מינה לקטינים גם אפוטרופוס לדין. המתנגד והאפוטרופא לדין מתייחסים לסעיף 4 בצוואת המנוחה לפיו ציוותה המנוחה כי ילדיה הקטינים יגדלו אצל אמה, כסעיף בלתי חוקי ובלתי מוסרי .
האפוטרופא לדין התייחסה בהרחבה בסיכומיה לטובת הילדים ולזכויותיהם על פי החוק, האמנה בדבר זכויות הילד וההלכות שנקבעו בפסיקה. עמדתה היא שטובת הילדים לגדול אצל אביהם וכי אין כל “סיבה מיוחדת” אשר תצדיק את שבירת מסגרת התא המשפחתי שיצר האב עם ילדיו הקטינים ואין סיבה לשלול זכותו להחזיק בילדיו.
יש לציין שאת עמדתה היא תומכת גם בביקור שערכה בבית האב שמגדל את הקטנים לבדו מאז מות אמם, בגני הילדים ובביתה של המבקשת.
כאמור, סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי –בטלה.
בפסיקה הובעה דעה שגם הוראת צוואה הנוגדת את תקנת הציבור בטלה, ראו: 5715/95 בע”א 5717/95, 3710/96, 6662/96, בבש”א 8415/96 [פורסם בנבו] (פסק דינו של כב’ השופט טירקל מיום 20.12.2000) וכן הפסיקה אליה הוא מפנה.
משכך, סבר בית המשפט כי במקרה ספציפי זה כי סעיף 4 לצוואה נוגד את החוק, המוסר והנורמות החברתיות-מוסריות שנקבעו בפסיקה לגבי מעמד הורים כלפי ילדיהם.
בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב (סעיפים 14,15) קבע המחוקק את מעמדם של ההורים חובותיהם וזכויותיהם כלפי ילדיהם.
נקבע כי זכות ההורים לגדל את ילדיהם היא זכות שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד ושלילתה אינה דבר של מה בכך. (ראו: ע”א 436/76 פלונית נ’ מ”י ואח’ פ”ד לא(2) 239,243 ). על זכותו של אב להחזיק בבנו עמד כב’ השופט חשין בע”מ377/05 פלונית נ’ פלוני ההורים המיועדים לאימוץ נ’ ההורים הביולוגיים,פ”ד ס(1)124,184-185 כדלקמן :
“על כל אלה נזכור כי זכותו של אב להחזיק בבנו אין היא כשאר זכויות שבעולם. נעלה ועמוקה היא משאר זכויות, זכות מן הטבע היא, יש שקוראים אותה “קול הדם”. אכן זכות נעלה היא אותה זכות: הזכות כי יותן לנו להיות הורים לילדינו”.
אמנם זוהי זכות יחסית וניתן להפקיעה במקרים שההורים אינם ממלאים את ייעודם, פוגעים בילדיהם וגורמים להם לנזק שלא ניתן לתיקון בטווח הנראה לעין ובעזרת סיוע מתאים אך אין זה המקרה דכאן – המקרה שנדון בפסק הדין – שהרי מדובר באב מיטיב המגדל את ילדיו לבדו מאז מותה הטראגי של אשתו המנוחה כשהוא מספק להם את כל צרכיהם ברוחב יד “…… “החששות” של משפחת המנוחה ולכאורה של המנוחה עצמה כי ישלח את קטנים לפנימיות אין להן בסיס.
האב מאפשר קשר של הקטינים עם משפחת אמם המנוחה. בהסכמת האב נקבעו הסדרי ראייה בין הסבתא לבין הקטינים הכוללים לינה וזאת בעזרת יחידת הסיוע של בית המשפט. כמו כן, האב מכיר בצורך של הקטינים לשמור על הקשר עם המבקשת .מצבם של הקטינים טוב. האב מאוד אוהב את ילדיו ואין לו כל רצון לוותר עליהם.
סעיף זה של הצוואה הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי. ספק רב בכך שהמנוחה אכן ביקשה לנסח צוואה לפיה ילדיה הרכים ינותקו מאביהם ויגדלו אצל סבתם. עדותו של האח א’ ג’ שערך את הצוואה תומכת במסקנה זו.
גם הוראה בצוואה הקובעת כי אין לממש נכס לעולמי עד תיחשב כנוגדת את תקנת הציבור.
אם אדם ירש נכס ואין הוא יכול לממש אותו לעולם, הרי שלמעשה זכות הבעלות נשללת ממנו ואין הוא יכול לנהוג בו מנהג בעלים ומשכך הוראה מעין זו תיפסל בצוואה.
שלטון “היד המתה”
הפסיקה קבעה כי הוראות צוואה מסוימות יכולות להיחשב כנוגדות את תקנת הציבור. לדוגמא, הוראה המהווה פגיעה גורפת וקיצונית בזכויות הקניין של היורשים ומונעת מהם לנהוג מנהג בעלים לעד, או הוראה המנסה לפרוש שליטה על נכסים “עד סוף כל הדורות” (שלטון היד המתה), נחשבת כנוגדת את תקנת הציבור ועל כן בטלה.
לעומת זאת, הוראה בצוואה המעודדת יורש להשתקע בישראל או ליהנות מנכסים רק בישראל, אינה נחשבת כנוגדת את תקנת הציבור, במיוחד כאשר המצווה הוא יהודי שחי בישראל ורכושו בישראל. ת”ע (משפחה נצרת) 36954-12-18 פלוני נ’ אלמונים (04.02.2025) ע”א 5717/95 אלן א’ וינשטיין נ’ עו”ד אפרים פוקס (20.12.2000)
ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – הצוואה (2001) | צוואה אסורה.
השלכות ביטול הוראה בצוואה אשר מנוגדת לתקנת הציבור
חשוב להדגיש: כאשר הוראה בצוואה בטלה בשל היותה בלתי חוקית, בלתי מוסרית, בלתי אפשרית או נוגדת את תקנת הציבור, אין בכך כדי לבטל את שאר חלקי הצוואה, הוראותיה או תנאיה, אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל, או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו.
[ראו: סעיף 38 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, שמואל שילה פירוש לחוק הירושה כרך א (1995) | ד. הוראה בטלה בצוואה הגורמת לביטול הוראות אחרות]
לסיכום:
על אף שחוק הירושה אינו כולל הוראה מפורשת בדבר ביטול צוואה הסותרת את תקנת הציבור, או ביטול סעיפים ספציפיים הנוגדים את תקנת הציבור – הפסיקה בישראל הכירה בסמכות בית המשפט לבטל הוראות כאלה.
זאת, מתוך תפיסה שתקנת הציבור היא עקרון יסוד החל על כלל הפעולות המשפטיות, כולל צוואות, ומאזנת את חופש הציווי של המצווה.
ביטול הוראה כזו הקיימת בצוואה, בהנחה שההוראה נוגדת את תקנת הציבור – ייעשה בזהירות ותוך התחשבות בנסיבות העניין, ובדרך כלל יביא לביטול ההוראה הספציפית בלבד, אלא אם כן היא קשורה קשר בל ינתק לשאר חלקי הצוואה.
