בעקבות בע”מ 919/15, נקודת המוצא במזונות ילדים השתנתה באופן שמאלץ לחשב מחדש גם את מרכיב המדור במשמורת משותפת.
הדיון כבר לא מתמקד בשאלה מי חייב באופן אוטומטי, אלא איך מחלקים אחריות כלכלית כשהילדים חיים בפועל בשני בתים, וכל הורה מממן הוצאות שוטפות בזמן השהות אצלו.
להלן אסביר למה במקרים רבים בתי המשפט נמנעים מחיוב הורה אחד בתשלום מדור להורה השני במשמורת משותפת, איך פסיקות שונות מיישמות את העקרונות של 919/15, ומהם החריגים שבהם עדיין תיתכן התחשבנות, בעיקר כשפערי הכנסה או “עול כפול” עלולים לפגוע ביכולת לספק לילדים רמת מגורים יציבה ומתאימה.
הפחתת נטל מזונות הילדים מעל האבות
עד לשינוי שיצר בע”מ 919/15 נהגו בתי המשפט לחייב את האב במזונות – הגם שנמוכים- במקרה של משמורת משותפת, וגם באחוז מסויים מן המדור.
ואכן נפל דבר, והכללים השתנו, ומצבם של אבות השתפר לאחר שאין הם מחוייבים בתשלומי כפל (גם לכלכל את הילדים כאשר הם אצלם וברשותם וגם לשלם דמי מזונות ילדים). כך גם בנושא המדור, דהיינו שכר הדירה שיש לשלם בגין מגורי כל אחד מהצדדים עם הילדים במצב של משמורת משותפת.
לאחר קביעת בית המשפט העליון בסוגיה עקרונית זו, בתי המשפט אינם פוסקים מזונות ילדים במצב בו ההורים חולקים בזמני השהות של הילדים (עם ובלי הגדרה של משמורת משותפת) ובתנאי שהכנסותיהם דומות ואין פער משמעותי. במידה ויש פער בין ההורים נפסקים מזונות ילדים אך מזונות אלו נמוכים ממה שהיה נהוג קודם לכן.
גם הסכומים הנפסקים במקרה של משמורת שאינה משותפת, פחתו והם עומדים על סכומים נמוכים מבעבר.
נשאלת השאלה: מה עם סוגיית המדור?
כדי להבין מה קורה במדור במשמורת משותפת חשוב לדייק שני דברים שמבלבלים הרבה הורים.
קודם כל, מדור מתייחס לדיור של הילדים בבית של כל אחד מההורים (שכר דירה או רכיב דיור דומה), ולעיתים מתלוות אליו גם הוצאות שמחזיקות את הבית שבו הילדים גרים בפועל, כמו ארנונה, ועד בית ותיקונים בסיסיים – ולכן כשמדברים על מדור צריך לשאול מה בדיוק נכלל במחלוקת.
שנית, הגישה שלפיה אין “תשלום מדור” בין ההורים נשענת על משמורת משותפת במציאות, לא רק בהגדרה: הילדים צריכים לחיות באמת בשני בתים בצורה יציבה, כל הורה צריך להחזיק בית שמתאים לשהות הילדים, וכל הורה מממן הוצאות שוטפות בזמן שהילדים אצלו בלי תלות מתמדת בהורה השני.
כשזה המצב, ההיגיון הוא שכל הורה נושא במדור בביתו, ולא עושים השוואות בדיעבד בין גודל הדירה או המחיר שלה, כי לכל אחד יש חופש בחירה איפה לגור כל עוד לילדים יש תנאים סבירים.
יחד עם זאת, אם יש פערי הכנסה גדולים שמייצרים מצב שבו בית אחד לא מצליח לספק לילדים יציבות בסיסית, או אם בפועל חלוקת הימים רחוקה משוויון והעומס ההורי נופל בעיקר על צד אחד, בית המשפט עשוי לבצע התאמות דרך רכיבים אחרים של ההסדר הכלכלי כדי לשמור על רווחת הילדים.
עוד נקודה שמומלץ להבין מראש: גם כשאין תשלום מדור בין ההורים, זה לא אומר שההוצאות של הילדים “נעלמות”.
הרעיון במשמורת משותפת הוא שהוצאות היומיום משולמות ישירות בכל בית בזמן שהילדים נמצאים בו, ובנושאים שלא קורים כל יום – בגדים עונתיים, ציוד לבית ספר, טיפול רפואי לא צפוי, חוגים, טיולים והוצאות חריגות – נדרש לרוב מנגנון ברור של חלוקה ותיאום, כדי שלא ייווצר מצב שבו אחד ההורים משלם בפועל כמעט הכל ואז מרגיש מרומה.
לכן, מי שמתכנן משמורת משותפת צריך לשים לב לשני “מוקשים” נפוצים: משמורת משותפת על הנייר בלי חלוקה אמיתית של הזמן והעומס, והיעדר הסכמה מראש איך מנהלים הוצאות שאינן יומיומיות – שני אלה הם המקור המרכזי לסכסוכים סביב מדור ומזונות גם אחרי 919/15.
שלושה פסקי דין שניתנו קובעים כי לא ישולמו דמי מדור מהורה אחד לשני במקרה של משמורת משותפת וחלוקת הוצאות הילדים בין ההורים.
כך למשל ב- 18590-11-17 נקבע לגבי המדור כי:
“ישום קביעות פסק הדין במקרה של משמורת משותפת יעשה ברוח העקרונות שנקבעו בסעיף 61 לפסק הדין של כבוד השופטת ברק ארז (עמ’ 108-109 לפסק הדין):
- במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה לא ‘יתקזזו’ ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים.
- יקבע מנגנון לריכוז הטיפול בהוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות, אלא צרכים אחרים (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי) … בהעדר קביעה אחרת ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים.
- ההורים ימשיכו לחלוק בהוצאות החריגות, בכפוף לכושר ההשתכרות שלהם ובהתאם למנגנון שיקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה.
- כל הורה ישא בעין בהוצאות המדור של הקטינים, בכפוף לכך כי הערכאה הדיונית תקדים ותבחן האם העול הכפול של הנשיאה במדור המתאים לילדים אינו פוגע ביכולתם של ההורים לעמוד בתשלום המזונות שלהם נזקקים הילדים.”
גם בפסק דינו של כב’ השופט יהורם שקד ב- 21810-06-16 נקבע כי לא ישולם מדור
יחד עם זאת אך נוכח הפערים בין ההורים בהשתכרות השית בית המשפט את ההוצאות החריגות בצורה בלתי שוויונית על ההורים כך שעל האב הושתו שני שליש מן ההוצאות החריגות, ורק שליש על האם.
באשר למדור ולאחר שבית המשפט מגיע למצב בו קיימת היתכנות של משמורת משותפת מוצא הוא כי כל הורה אחראי למדור של הילדים ולנשיאה בשכר דירה לדירה המותאמת לצרכי הילדים, בלי התחשבנות האחד כלפי השני בנושא המדור.
כך גם בפסק הדין השלישי המאוזכר כאן, כב’ השופט ארז שני קובע ב- 64031-11-16 לעניין תשלום המדור כדלקמן:
“מחלוקת נפלה בפסיקה גם באשר לאיסורו של הדין האישי בנסיבות של משמורת משותפת והוצאות המוטלות בשווה, שהרי בזמני שהות משותפים צריכים, הן האב והן האם לשכירות ולא תישמע טענה מפי צד, לטעמי, כי השכירות של אחד נמוכה מן השכירות של האחר, שהרי כל אחד רשאי לבוא לעצמו מדור כאוות נפשו.
במילים אחרות, במצב כזה צורכי המדור של הקטינים הם אצל שני הוריהם”.
על כן גם שופט זה לא חייב בדמי מדור אלא קבע שכל צד יהיה אחראי לשכירות שלו לפי שיקול דעתו והבנתו.
שלושת פסקי הדין מיישמים כמובן את בע”מ 919/15 ומבשרים נטייה לשוויון מגדרי באשר לנטל המזונות, וכך גם באשר למרכיב המדור.
**חשוב לי להדגיש כי בחיים עצמם, רוב הוויכוחים על מדור במשמורת משותפת נוצרים סביב תחושת אי-שוויון, לא סביב הנוסחה המשפטית: הורה אחד מרגיש שהוא מחזיק בית “מוכן לילדים” ומשלם יותר, בעוד ההורה השני מציג משמורת משותפת אבל בפועל הילדים מגיעים אליו פחות או שההוצאות הגדולות נופלות על הצד השני.
לכן כדאי להסתכל על הסוגייה כמו על מבחן פשוט של עקביות: האם הילדים באמת ישנים בשני הבתים באופן קבוע, האם לשני הבתים יש תנאים דומים ברמת בסיס שמתאימה לילדים, והאם יש שיטה מסודרת להוצאות שאינן יומיומיות כדי שלא יתפתח “מאזן רגשות” שבו צד אחד סופר כל קבלה.
כששלושת הדברים האלה מתקיימים, הסיכוי שבית המשפט יראה הצדקה לתשלום מדור בין ההורים קטן יותר, והסיכוי שהסדר יחזיק לאורך זמן גדול יותר.
סיכום ומסקנות:
המסקנה העיקרית מהפסיקה אחרי בע”מ 919/15 היא שבמשמורת משותפת אמיתית – כלומר חלוקת זמני שהות משמעותית, מעורבות הורית בפועל והוצאות שממומנות “בעין” בשני הבתים – בית המשפט נוטה לראות במדור חלק בלתי נפרד מהאחריות הישירה של כל הורה על ביתו, ולא רכיב שמועבר כהמחאה מהורה אחד לשני.
לכן, במקרים רבים לא נפסק תשלום מדור בין ההורים, וכל אחד מממן את שכר הדירה והדיור שמאפשר לילדים תנאים סבירים כשהם אצלו, בלי השוואות בדיעבד בין גודל הדירה או מחירה ובלי “קיזוזים” אוטומטיים.
באותה נשימה, הפסיקה לא הופכת את הכלל הזה לשרירותי. הערכאה הדיונית אמורה לבדוק את התמונה הכלכלית הרחבה: האם שני ההורים באמת מסוגלים לשאת בעלות של שני מדורים שמתאימים לילדים, והאם העומס הכפול הזה אינו פוגע בפועל בצרכים הבסיסיים של הילדים.
כשהכנסות ההורים דומות, התוצאה בדרך כלל נקייה וברורה יותר. כשקיים פער השתכרות, בית המשפט עשוי ליצור איזון דרך רכיבים אחרים, בעיקר חלוקה לא שוויונית של הוצאות חריגות או התאמה מסוימת של רכיב המזונות – כך שבסוף ההסדר ישקף גם שוויון אחריות וגם יכולת כלכלית אמיתית.
ברמה הפרקטית, מי שמבקש לטעון נגד חיוב במדור במשמורת משותפת צריך להראות שחלוקת הזמנים וההוצאות אינה תיאורטית, אלא מתבטאת בשגרה: שני בתים ערוכים לילדים, הוצאות שוטפות שמנוהלות בפועל, ומנגנון ברור להוצאות שאינן שוטפות.
מי שמבקש בכל זאת חיוב או השתתפות צריך להראות חריג שמצדיק סטייה: פערי הכנסה משמעותיים, קושי ממשי להחזיק מדור מתאים לילדים, או מצב שבו בלי התאמה כלכלית נפגעת רמת החיים הבסיסית של הילדים. כך נוצר קו ברור: המדור במשמורת משותפת פחות “תשלום” ויותר אחריות ישירה, עם התאמות נקודתיות כשהמציאות הכלכלית מחייבת זאת.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, משפחה, ירושה וגישור
