איזון משאבים בלתי שוויוני בסוגית דירה הרשומה על שם הצדדים בחלקים שווים נותר בצריך עיון בבית המשפט העליון
וללא הכרעה שיכולה לשמש הנחיה בני הזוג נישאו ונפרדו.
האישה והבעל נישאו זו לזה בשנת 1980 באוקראינה, ולהם שני ילדים משותפים כאשר בעת הפירוד היה האחד בגיר והאחר קטין בן 16.
בשנת 2006, לאחר כארבע שנים בהם חיו הצדדים בנפרד, הותרו נישואיהם בהסכמה בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת. לצדדים דירה הרשומה על שניהם בחלקים שווים בעיר שדרות בה התגוררו במהלך נישואיהם, שרכישתה מומנה באמצעות הלוואה אשר הובטחה במשכנתא.
כ-11 שנים לאחר שעזב את הדירה הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה, ואילו האישה הגישה תביעה לאיזון משאבים בלתי שוויוני.
הבעל ביקש לפרק את השיתוף בדירה השייכת לצדדים בצורה שוויונית
הבעל בקש לפרק את השיתוף בדירה, בהתאם לזכות המוקנית לו לטענתו כבעלים המשותפים של הנכס, ולאחר שהאישה לא עמדה בהתחייבותה לשאת בתשלומי המשכנתא בתמורה להמשך מגוריה בדירה.
מנגד, לטענת האישה, עם התרת הנישואין הצדדים הסכימו בעל פה כי הבעל יוותר על חלקו בדירה המשותפת, תמורת נשיאתה של האישה בתשלומי המשכנתא, ויתורה על זכויות ברכבם המשותף וכן הפטר הבעל ממזונות בנם הקטין.
הכרעת בית המשפט לענייני משפחה – איזון לפי שווי הדירה במועד הפירוד
כלומר לפי שווי נמוך במידה משמעותית מהשווי הריאלי.
בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בדירה.
מנגד נוכח השיהוי בו נקט הבעל בהגשת התביעה, כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, והעובדה שהאישה נשאה בהחזרי משכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס, וכן כיון שהבעל הופטר מתשלום מזונות הקטין, עשה בית המשפט שימוש בסעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, וקבע כי האיזון יעשה לפי שווי הדירה בעת הקרע בין הצדדים בשנת 2002.
כלומר בית המשפט לענייני משפחה הקדים את מועד האיזון לכאורה בהתאם לסמכותו. יצוין כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה הייתה והינה חריגה והתייחסות לדירה כפי שוויה למעלה מעשור קודם לכן הינה התייחסות חריגה ושאינה מקובלת לאור השיתוף הקנייני בדירה.
שוויה של הדירה לשנת 2002 היה, לפי הערכת השמאית המוסכמת, 380,000 ₪, ואילו שוויה של הדירה בשלב עריכת חוות הדעת בשנת 2014 היה 640,000 ₪.
בנוסף, קבע בית המשפט כי האישה זכאית למחצית משווין של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו על שם הבעל.
הבעל זכה בערעור באופן חלקי בבית המשפט המחוזי
הבעל שהגיש ערעור לבית המשפט המחוזי זכה חלקית. נקבע, כי השימוש בסעיף 8 צריך שיהא חריג, בנסיבות מיוחדות בלבד כאשר לא הזה המקרה ליישם סעיף זה.
נקבע כי התנהלות הבעל מעלה שלא ויתר על זכויותיו בנכס אלא ביקש לאפשר לאישה ולילדיהם להמשיך להתגורר בנכס לתקופה מסוימת, אף מבלי שהאישה שילמה תשלום כלשהו על השימוש בדירה, ואילו הבעל שילם דמי שכירות בקשר למקום מגוריו באותה תקופה, ומכאן כי לא היה מקום להפחית מן הסכום המגיע לו כתוצאה מפירוק השיתוף בדירה.
נוסף לכך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי אף מעיקרא אין ניתן להחיל על ענייננו את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, שכן פירוק השיתוף מושתת על הבעלות המשותפת בדירה, כלומר על זכות הקניין, ולא על חוק יחסי ממון.
הערעור התקבל איפוא בכך שנקבע, כי יש להעריך את הדירה וחלקו של הבעל לפי שוויה העדכני, בהתאם לחוות דעת עדכנית שתוגש על-ידי שמאי וכי הבעל זכאית למחצית מן השווי.
באשר לאיזון המשאבים הנוגע לזכויות הסוציאליות והפנסיוניות, לא מצא בית המשפט להתערב בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה.
האישה הגישה בקשת רשות ערעור לפתחו של בית המשפט העליון
האישה טוענת כי ראוי במקרה זה להתערב מאחר ומדובר בסוגיה אשר מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וזו נוגעת לתפר שבין דיני הקניין המסורתיים לדיני המשפחה: האם ואימתי ניתן לחרוג מחלוקה שוויונית של נכס במסגרת פירוק שיתוף, כחלק מאיזון המשאבים הכללי שבין בני זוג.
נטען על ידי האישה כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא ניתן לעשות שימוש בחריג שבחוק יחסי ממון לצורך פירוק השיתוף, ושגה כאשר קיבל את טענת הבעל לפיה יש לאמוד את שווי הנכס לפי שוויו העדכני, זאת, חרף השיהוי הרב בו נקט הבעל, לפי הנטען, בהגישו את התובענה כ-11 שנה לאחר שעזב את הבית, ולאחר שהאישה נשאה בתשלומי המשכנתא והשקיעה בשיפוץ הנכס.
משכך, נטען כי ראוי היה לקבוע את שווי הדירה לפי שוויה בעת הקרע בשנת 2002, ולא לפי שוויה כיום. לבסוף נטען, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמות שהוא תגרום לעיוות דין למבקשת, שכן לא יהא בידיה לעמוד בתשלום האמור למשיב בנוסף לתשלומי המשכנתא, ויהא עליה לעזוב את הבית.
דיון והכרעה
בית המשפט העליון קובע, כי אין מקום לדון בבקשה ואין מקום להתערבות בגלגול שלישי וחוזר על ההלכות הידועות בסוגיה זו. יחד עם זאת קובע בית המשפט בהערת אגב, כי נדמה שלא היה מקום, בנסיבות הקונקרטיות, לעשות שימוש בסעיף 8(3) לחוק המאפשר הקדמת מועד האיזו בנסיבות חריגות.
עם זאת, מוצא בית המשפט להשאיר בצריך עיון את מה שאפשר להבין ולהסיק מקביעתו של בית המשפט המחוזי, דהיינו שאין מקום להחלת מנגנוני האיזון השונים הקבועים בחוק יחסי ממון, מקום שענייננו בנכס הרשום על שם שני הצדדים ומצוי בבעלותם המשותפת.
לגישתו של השופט רובינשטיין יש להשקיף על יחסי הרכוש בין בני הזוג באספקלריה של חוק יחסי ממון, קרי, יש להתייחס למכלול היחסים בין בני הזוג ולא לראות בה שותפות גרידא.
חרף מעמדה הרם של הזכות הקניינית והכללים הבסיסיים החלים בפירוק שיתוף קנייני, ישנם טעמים כבדי משקל לגישה מרוככת יותר כאשר ענייננו בפירוק נכס – בוודאי אם מדובר בדירה המצויה בבעלות משותפת של שני הצדדים, כחלק מפירוק התא המשפחתי.
גישה אחת לסוגיית היכולת לאזן אחרת רכוש הרשום על שם שני צדדים בחלקים שווים
ניתן לטעון בהקשר זה כי איזון המשאבים חל מעיקרא על כלל נכסי בני הזוג, כלשון סעיף 5 לחוק, ואילו נכסים הרשומים על שם שני הצדדים אינם כלולים בחריגים לכך המופיעים באותו סעיף ולכאורה כבר איזנו בני הזוג את הנכסים על ידי הרישום המשותף.
גישה אחרת לאותה סוגיה
המלומד ש' ליפשיץ טוען בהקשר דומה, כי ככלל יש להחיל את חוק יחסי ממון גם כאשר ענייננו בפירוק שיתוף קנייני, תוך התחשבות באופי הייחודי של פירוק שיתוף אגב פירוק התא המשפחתי, והצורך בהחלת המנגנונים הקונקרטיים שנועדו לצרכים אלה בחוק יחסי ממון (ש' ליפשיץ השיתוף הזוגי 167-166 (התשע"ו-2016)).
ככל הנראה השופט רובינשטיין מצדד באפשרות השנייה.
אם לכאורה מצא בית המשפט, בנסיבות חריגות, כי איזון של מחצה על מחצה אינו צודק בנסיבות, ולבני הזוג אין רכוש פרט לדירת המגורים הרשומה על שמם בחלקים שווים, ניתן לתהות האם יש מקום לשלול מראש את האפשרות לפיה ייעשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק וייקבע, כחריג, כי פירוק השיתוף ומכירת הנכס ייעשו שלא באופן שוויוני.
לכאורה, העמדה הראשונה נתמכת במובן מה בגישתו הבסיסית של בית משפט עליון למעמדו המכריע של הרישום, שמצאה את ביטויה בעניין קודם:
ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה (ע"א 66/88;תמר דקר נ' פליקס דקר, פ"ד מג(1) 122, מפי הנשיא שמגר (1989); וכן ע"א 525/89 גולדשטיין נ' גולדשטיין.
הדברים המצוטטים לעיל שתומכים בגישה הראשונה, נאמרו בהקשר אחר ובטרם חקיקתו של תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, התשס"ט-2008, שהרחיב את השתרעותו של החוק מתוך התייחסות לפערים הכלכליים שבין בני הזוג בהליך פירוק השיתוף ברכוש המשותף.
כיום יש לקרוא את סעיף 8 על רקע התיקון וברוח העידן, ועל כן ראוי לכאורה לנהוג גמישות רבה יותר אם גם זהירה, בנסיבות המתאימות – וזו השקפתו הבסיסית של השופט רובינשטיין (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 671 (2004), בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני, פסקה ט"ו (2015)).
סיכום בלי ממצאים חד משמעיים
מדובר בשאלה כבדת משקל, שאיננה טעונה הכרעה עד תום במקרה זה ועל כן אפשר לומר שפסק הדין מציג היטב את שתי הגישות, אך אינו מכריע חד משמעית לגבי אף אחת מהן, אם כי אפשר להבין שנטיית הלב של השופט רובינשטיין היא לאפשר לבית המשפט שאמור להכריע באיזון ובחלוקת הרכוש – שיקול דעת רחב יותר שלא יהיה מוגבל על ידי דיני הקניין וחוק המקרקעין.
