כאשר צוואה נחתמת ימים או שבועות ספורים לפני פטירת המצווה, בני משפחה רבים מניחים מיד שיש בכך “סימן אזהרה” שמחליש את תוקפה. בפועל, זו אינה נקודת המוצא של הדין. עצם הסמיכות בין מועד עריכת הצוואה לבין מועד הפטירה אינה הופכת את הצוואה לחשודה, אינה מוכיחה השפעה בלתי הוגנת, ואינה מעידה כשלעצמה על היעדר כשירות.
השאלה האמיתית שבית המשפט בוחן שונה לגמרי: האם במועד החתימה המצווה הבין שהוא עורך צוואה, ידע מהו רכושו, היה מודע לזהות היורשים הטבעיים ולמשמעות ההוראות שקבע, ופעל מתוך רצון חופשי. לכן, גם צוואה שנערכה ממש בסוף החיים יכולה להיות תקפה לחלוטין, בעוד שההכרעה תקום ותיפול על הראיות הנוגעות למצבו הקוגניטיבי, הרפואי והרצוני של המצווה בזמן אמת.
לעיתים נפטר אדם בסמוך למועד שבו חתם על צוואה
אף אחד מאיתנו אינו יודע את יום פקודתו, הוא היום בו ייקרא ליתן דין וחשבון בפני בית משפט שלמעלה. ישנם אנשים העורכים צוואות כאשר הם צעירים ובריאים, אך אלו מקרים נדירים.
ישנם אנשים הנרתעים לחלוטין מעריכת צוואה מחשש קמאי שבכך “יזמינו” את מלאך המוות לפתחם.
אירועים מיוחדים שקורים לעיתים גורמים לאנשים לערוך צוואה: גירושין או אף קודם כאשר הליך הגירושין רק מתחיל, נישואין שניים, מחלה קשה, סיפורי מקרים מאנשים קרובים המתארים מקרים בהם חסרונה של צוואה גרם לבעיות ולסכסוכים במשפחה ועוד ועוד מקרים.
חלק משמעותי מאלה העורכים צוואה עושים זאת בגילאים מבוגרים יותר כאשר הם כבר חולים או למצער לא בריאים, ומתוך ידיעה שעליהם להסדיר הכל בטרם יחזירו את נשמתם לבורא עולם.
במקרים מסויימים אנשים הולכים לבית עולמם ממש בסמוך לעריכת הצוואה, ימים או שבועות ספורים לאחר החתימה על הצוואה שערכו.
האם בית משפט מתבונן באופן מיוחד בצוואה אשר נחתמה בסמוך לפטירתו של אדם או שמא נתון זה אינו אחד מהפרמטרים הנשקלים על ידי בית המשפט בבואו לדון בהתנגדות לצוואה.
עצם העובדה שאדם נפטר בסמוך למועד בו ערך את הצוואה אינו מבין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבדוק תקפות של צוואה. מה נבדק על ידי בית המשפט כאשר הוא נדרש לבחון תקפות של צוואה.
כשרות המנוח לצוות
סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 קובע כאמור: “צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”
נקודת המוצא בכל הליך משפטי היא שחזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות, ובהן עשיית צוואה, וחזקה היא על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.
מספר פסקי דין מדגימים גישה זו
ב- ע”א 1212/91 קרן לב”י ואח’ נ’ פ’ בינשטוק ואח’ וערעור שכנגד, פ”ד מח(3) 705, קובע בית המשפט העליון:
“עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי”.
ב- ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רינה מרום, פ”ד מט(1) 318, נקבע כי לצורך פרשנות הביטוי “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.
הבין כי חותם על צוואה, ידע להבחין בטיבה, ידע מהו רכושו והיקפו
על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסק דין מרום:
“רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו”.
סמיכות בין מועד עריכת הצוואה לפטירת המנוח אין בה להעיד על חוסר כשירות
לאחרונה קבע בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (כב’ השופטת פאני גילת כהן) כי אם אכן כטענת המתנגד לצוואה עשיית צוואה בסמיכות למועד הפטירה יש בה להעיד בהכרח על העדר כשרות המצווה לעשותה, הרי שכל מוסד צוואת שכיב מרע היה מרוקן מכל תוכן.
צוואת שכיב מרע
צוואה בעל פה שהינה צוואת שכיב יכולה להיעשות אך ורק על ידי שכיב מרע או על ידי מי שרואה עצמו כשכיב מרע בנסיבות המצדיקות זאת. כך קובע סעיף 23 לחוק הירושה.
כדי שאדם ייחשב כמי שרואה עצמו בפני מוות, יש צורך בשני מרכיבים: סכנה ממשית למוות, כאשר מדובר בסכנה אובייקטיבית, וכן תחושה של אדם כי הוא עומד למות, שזהו המרכיב הסובייקטיבי.
צוואה בעל פה, צוואת שכיב מרע, תעשה על דרך אמירת דברי הצוואה בעל פה בפני שני עדים. צוואה כזאת מתבטלת בתום חודש ימים אם המצווה לא נפטר.
מי שנעשתה בפניו צוואה בעל פה, כלומר עד לאמירות של מי שצופה פני מוות, מחויב להפקיד את זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני הירושה, בסמוך לאירוע אמירת הצוואה בעל פה. הפקדה זאת הינה מרכיב חיוני.
איך מוכיחים העדר כשירות לצוואה?
הדרך האופטימלית להוכחת טענות המתנגד לצוואה בדבר היעדר כשירות של מנוח לצוות במועד עריכת הצוואה היא באמצעות המידע הרפואי הקיים בעניינם של המנוחים בעת הרלבנטית, ובמידת הצורך באמצעות מינוי מומחה מתחום הרפואה אשר יחווה דעתו בעניין זה על יסוד מידע זה.
ראיות, עדים וההבחנה בין מחלה לבין חוסר כשירות
לא כל מחלה קשה, אשפוז, חולשה פיזית או סמיכות לפטירה מלמדים על היעדר כשירות לצוות. אדם יכול להיות חולה מאוד, ואף מצוי בימיו האחרונים, ובכל זאת להבין היטב שהוא עורך צוואה, לדעת מהו רכושו, למי הוא מבקש להוריש אותו, ומי הם הקרובים שנגרעים או נכללים בה.
לכן, בית המשפט אינו מסתפק בתיאור כללי של הידרדרות רפואית, אלא מבקש לבחון ראיות ממוקדות הנוגעות למצבו הקוגניטיבי, הנפשי והרצוני של המצווה במועד עריכת הצוואה עצמו.
בתוך כך נבחנים מסמכים רפואיים סמוכים למועד החתימה, תרופות שניתנו למצווה והשפעתן האפשרית, סיכומי אשפוז, אבחונים, ועדויות של רופאים, בני משפחה, מטפלים, עורך הדין שערך את הצוואה והעדים שנכחו במעמד החתימה. לעדותם של עורך הצוואה ושל העדים עשוי להיות משקל רב, במיוחד כאשר הם יכולים לתאר שיחה עניינית, תשובות ברורות והבנה ממשית של תוכן הצוואה.
מנגד, כאשר התיעוד הרפואי מצביע על בלבול, ירידה קוגניטיבית, מצב פסיכוטי או פגיעה ביכולת השיפוט בסמוך מאוד לחתימה, וכאשר אין מענה משכנע לכך מצד מבקשי הקיום, עשוי הדבר לתמוך בטענת ההתנגדות. לצד זאת, חשוב לזכור שהיעדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת אינן אותה עילה: גם אם המצווה היה כשיר מבחינה קוגניטיבית, עדיין ייתכן בירור נפרד בשאלה האם הופעל עליו לחץ או ניצול שהשפיעו על רצונו.
צוואה שנערכה סמוך לפטירה – לסיכום:
צוואה שנערכה סמוך לפטירת המצווה אינה פגומה מעצם העיתוי, ובית המשפט אינו פוסל צוואה רק משום שנחתמה ימים או שבועות לפני המוות.
המבחן האמיתי נוגע למצבו של המצווה בזמן החתימה: האם הבין שהוא עורך צוואה, האם ידע מהו רכושו, האם היה מודע לזהות יורשיו ולמשמעות ההוראות שקבע, והאם פעל מתוך רצון חופשי.
לכן, בהליך התנגדות לצוואה, משקל רב ניתן לתיעוד רפואי סמוך, לעדויות של מי שנכחו במעמד החתימה ולחוות דעת מומחה במידת הצורך. בסופו של דבר, לא הקרבה לפטירה היא שמכריעה, אלא הראיות הנוגעות לכשירות, להבנה ולחופש הרצון של המצווה במועד עריכת הצוואה.
