זיוף צוואה הוא מהנושאים הרגישים והמורכבים ביותר בתחום דיני הירושה. מדובר לא רק בעבירה מוסרית חמורה, אלא גם בשאלה משפטית סבוכה: האם מי שזייף צוואה או השתמש בצוואה מזויפת יאבד את זכותו לרשת, גם אם הוא יורש על פי דין?
החוק והפסיקה מציבים רף גבוה מאוד להוכחת הזיוף, אולם לא תמיד נדרשת הרשעה פלילית כדי לפסול יורש על פי צוואה מזויפת. להלן נדון בשאלות אלו, נביא דוגמאות מפסיקה עדכנית, ונעמיק בשאלה מתי ייפסל יורש עקב שימוש בצוואה מזויפת.
מהו זיוף צוואה וההשלכות המשפטיות שלו?
זיוף צוואה הוא פעולה מכוונת של שינוי, עריכה או יצירת צוואה שקרית, שמטרתה להשפיע במרמה על חלוקת נכסי העיזבון לאחר מותו של אדם.
החוק רואה בזיוף צוואה מעשה חמור, ובמקרים מסוימים אף עבירה פלילית שדינה מאסר. ההשלכות המשפטיות של קביעה כי צוואה זויפה הן משמעותיות: הצוואה המזויפת נפסלת ואינה מקבלת תוקף, ולעיתים מי שהשתמש בצוואה מזויפת עלול לאבד את זכותו לרשת, בכפוף לתנאים שנקבעו בחוק הירושה ובפסיקת בתי המשפט.
מעבר לכך, הטוען לזיוף צוואה נדרש לעמוד ברף ראייתי גבוה מהרגיל, הדורש ממנו להציג הוכחות ברורות וחד-משמעיות שיאפשרו לבית המשפט לקבל את טענתו ולקבוע שאכן מדובר בצוואה מזויפת.
מהם הסימנים הפוטנציאליים שצוואה אכן זויפה?
זיוף צוואה אינו מתבצע תמיד בצורה גלויה וברורה לעין, ולכן זיהויו דורש תשומת לב מיוחדת לסימנים המחשידים. להלן סימנים פוטנציאליים שיכולים להעיד על זיוף צוואה:
שינויים גרפיים במסמך
*סגנון כתב שונה מהרגיל במסמכים קודמים של המוריש
*חתימה רועדת או חריגה שאינה תואמת לחתימות אחרות
*הבדלים מובהקים בין הצוואה לבין כתבי יד אחרים של המנוח
סגנון לשוני שאינו אותנטי
*שימוש פתאומי בשפה משפטית, מורכבת או מליצית שלא הייתה שגורה בפי המוריש
*מבנה משפטי שנראה מנותק מסגנונו האישי
תוכן חריג או לא צפוי בצוואה
*שינויים קיצוניים ומפתיעים ברשימת היורשים או בחלוקת הרכוש
*הדחה מוחלטת של יורשים טבעיים ללא הסבר נראה לעין
נסיבות חשודות סביב עריכת הצוואה
*הצוואה נערכה כאשר המוריש היה במצב רפואי קשה, תחת השפעת תרופות חזקות או בזמן אשפוז
*הופעה של עדים זרים – אנשים שלא היו מוכרים בחייו של המוריש
התנהגות מחשידה מצד אחד המוטבים
*הסתרת הצוואה מיתר היורשים
*הימנעות מחשיפת הצוואה במשך תקופה ארוכה לאחר הפטירה
*הצגת הצוואה לראשונה לאחר מותו של המוריש, ללא כל אינדיקציה מוקדמת לקיומה
ממצאים טכניים אפשריים בזיהוי מומחה
*סימנים להבדלים בהרכב הדיו
*מחיקות או תיקונים בלתי מוסברים
*שכבות כתיבה שונות על אותו אזור במסמך
איך מתמודדים עם חשד לזיוף צוואה בפועל?
במקרה של חשד ממשי לזיוף צוואה, קיימת חשיבות עליונה לפעול באופן משפטי מדויק, מהיר וזהיר, תוך הכרה בכך שמדובר בטענה חמורה בעלת אופי מעין-פלילי.
על הטוען לזיוף צוואה לנקוט תחילה בצעד המקדמי וההכרחי של הגשת התנגדות לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה, וזאת בתוך פרק הזמן שנקבע בדין להגשת התנגדויות. במסגרת התנגדות זו, על הטוען לזיוף להעלות בפירוט וביסודיות את מלוא הטענות העובדתיות והמשפטיות הנוגעות לזיוף.
על מנת לבסס באופן מקצועי את הטענה לזיוף, מוטב להצטייד בחוות דעת מומחה מתחום הגרפולוגיה המשפטית או בזיהוי פלילי של מסמכים, שיכול לזהות זיופים בדיוק מרבי באמצעות השוואת חתימות, ניתוח השימוש בדיו או בנייר, בדיקת כרונולוגית של מסמכים ונסיבות עריכת הצוואה, לרבות תאריך החתימה ונסיבות עריכתה בפועל.
הוכחת הזיוף בבית המשפט תחייב הצגת ראיות חזקות ואובייקטיביות התומכות באופן חד-משמעי במסקנת הזיוף, תוך התייחסות לפרמטרים מדעיים ומשפטיים מוכרים בפסיקה.
בנוסף, מאחר שטענת זיוף צוואה מחייבת נטל ראייתי מוגבר מעבר לנטל ההוכחה המקובל במשפט האזרחי (“מאזן הסתברויות”), הכרחי לפנות לעורך דין המתמחה בדיני ירושה, צוואות וזיוף מסמכים, בעל ניסיון ממשי ומוכח בטיפול בתיקים מסוג זה. ייצוג משפטי הולם יאפשר בניית אסטרטגיית התדיינות סדורה, איסוף ראיות איכותי, וייצוג קוהרנטי בפני בית המשפט, באופן שיגדיל משמעותית את סיכויי הצלחת הטענה ופסילת הצוואה המזויפת.
כיצד מוכיחים טענת זיוף צוואה ומהו נטל ההוכחה?
הוכחת טענת זיוף צוואה היא הליך משפטי מורכב ומחמיר, שבו נדרש הטוען לזיוף להציג ראיות מוצקות שיתמכו באופן ברור וחד-משמעי בטענתו.
הדרך המרכזית והמשמעותית ביותר להוכחת הזיוף היא באמצעות חוות דעת מומחה של גרפולוג משפטי או מומחה לזיהוי מסמכים מזויפים, אשר מבצע השוואה מקצועית ומעמיקה של כתב היד והחתימות במסמך החשוד לעומת כתבי יד וחתימות מקוריות של המנוח.
בנוסף לכך, קיימות דרכים נוספות לחיזוק הטענה, כגון עדויות של עדים ישירים או נסיבתיים המעידים על נסיבות חשודות בעת עריכת הצוואה, מסמכים רפואיים המלמדים על אי-כשירות או חוסר צלילות דעת של המנוח בזמן עריכת המסמך, וכן ראיות עקיפות כדוגמת מסמכים או תכתובות המצביעים על כוונה מוקדמת מצד מי שחשוד בזיוף.
בשל חומרת הטענה וההשלכות המשפטיות הקשות של קבלת הטענה לזיוף צוואה, נקבע בפסיקת בתי המשפט בישראל כי נטל ההוכחה המוטל על הטוען לזיוף גבוה מן הרגיל במשפט האזרחי, והראיות נבחנות בצורה קפדנית ויסודית במיוחד.
משפטית, יש לאבחן בין נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכחת הצוואה. על הטוען לזיוף צוואה להוכיח את טענתו מכוח הכלל “המוציא מחברו עליו הראיה” וזאת בכמות ראיות ורף ראיות גבוה מהמקובל במשפט אזרחי, שכן מדובר בטענת מרמה שהיא בעלת גוון פלילי. בית המשפט נדרש מצדו לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות. (ע”א 7456/11 מוריס בר נוי נ’ מלחי אמנון).
בע”א 3546/10 נקבע באשר לנטל הרובץ על מי שטוען לזיוף ותרמית: הנטל על המשיבות כבד במיוחד נוכח טענות התרמית והזיוף … הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרשות לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות.
אסמכתאות נוספות לקו חשיבה זה אפשר למצוא גם בע”א 260/82 סלומון נ’ אמונה, ע”א 359/79 אלחנני נ’ רפאל, ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ’ סנדובסקי, חזן נ’ חזן; ע”א 475/81 זיקרי נ’ ‘כלל’ חברה לביטוח, ע”א 3546/10 מישאלי נ’ קליין.
מקרה בוחן חשוב: בית משפט לענייני משפחה קבע בפסק דין חלוט שהצוואה זויפה וכי המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה בכל מקרה ובלי קשר לזיוף.
בפסק דינן שניתן על ידי כב’ השופט פלקס, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בנו של המנוח, זייף את הצוואה והורה על פסילת הצוואה, וכמו כן קבע כי המנוח לא היה כשיר מבחינת מנטלית-שכלית לערוך צוואה או כל פעולה משפטית. לאור זאת הצוואה – הלכאורית – של המנוח לא קויימה.
במקרה דנן, נקבע בפסק דינו של כב’ השופט אלבז מיום 12.04.2020 כי הנתבע זייף חלקים בצוואה, ותבע לפי צוואה מזויפת. אין ספק כי הקביעות בפסק הדין הן קביעות חמורות מאוד בעניין מעורבותו הפסולה של הנתבע בעריכת הצוואה ובזיוף חלקים מן הצוואה, למצער, ואף ניסיון להדיח עדה למתן עדות שקר בבית המשפט. אך, הנתבע לא הועמד לדין פלילי, ומכל מקום, לא הורשע בדין פלילי.
כאשר נפסלת הצוואה, וכאשר אין צוואה אחרת לקיים – הרי שהירושה נחלקת לפי האמור בחוק הירושה. מאחר ולמנוח היו שני ילדים, בת ובן, הם אלו היורשים על פי דין.
האם פסילת צוואה מזויפת מבטלת את זכות הירושה של הזייפן?
לאחר פסילת הצוואה נערך הליך משפטי, גם הוא בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים: ע”ז (ירושלים) 13491-05-16 פלונית נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים בו התבקש בית המשפט לענייני משפחה לענות על השאלה האם מי שזייף את הצוואה פסול מלרשת או שהוא נמנה בין היורשים של המנוח על פי הדין, כלומר על פי חוק הירושה.
בתו של המנוח טענה כי נוכח קביעות פסק הדין הקודם בדבר זיוף הצוואה על ידי בנו של המנוח – יש לקבוע כי הנתבע פסול מלרשת בהתאם להוראת סעיף 5(א)(2) לחוק, וכי לא נדרשת לשם כך הרשעה של הנתבע בהליך פלילי.
מתי החוק קובע שיורש יהיה פסול עקב צוואה מזויפת?
הוראת סעיף 5 לחוק הירושה, שכותרתו “פסלות לרשת”, קובעת מצבים שבהם תיפסל הזכות לרשת:
“5. (א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש”.
לעניינו, רלבנטית הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק.
טענת התובעת במקרה הבוחן
התובעת באותו פסק דין המאוזכר בפתיח למאמר זה – מפנה לפסקי הדין שניתנו בבש”א (חי’) 8383/03 עזבון המנוח סעד חסן אגברייה ז”ל נ’ פווזי עבדאלוהאב אגבאריה ובת”ע (ת”א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה – שנקטו גישה זו.
טענת הנתבע
הנתבע ביקש לדחות את טענות התובעת, וליתן צו ירושה אחר המנוח ולפיו שני ילדיו, התובעת והנתבע, ילדיו שהינם אח ואחות, הם יורשיו בחלקים שווים, וזאת כפי שהתבקש מלכתחילה במסגרת ההליך המשפטי.
הנתבע טען כי התובעת מעולם לא טענה בכתבי הטענות כי הנתבע פסול מלרשת את המנוח. ההיפך הוא הנכון והתובעת טענה בד בבד עם טענתה כי הצוואה מזוייפת – כי יש לחלק את העיזבון בחלקים שווים וכך ביקשה אף בבקשה לצו ירושה.
עוד נטען כי היום הנתבע הוא אדם שמונה לו אפוטרופוס, וככל הנראה המוגבלות שבעטיה היה צורך למנות לו אפוטרופוס כאמור, היא שהביאה אותו למצבו הנוכחי ועל כן קשה לבוא אליו בטרוניה בלא שהדבר נדון בכובד ראש. לטענת הנתבע זקוק הוא לכל האמפטיה וההבנה של אחותו ואין זה המקום לנטור לו על העבר ועל מעשים שהוא כיום נראה שאינו מודע להם.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלת ההרשעה הפלילית
ב”כ היועמ”ש סבור כי אין מנוס מלאמץ את הגישה שלפיה, תנאי ההרשעה חל ביחס לכל החלופות בסעיף, ובכלל זה, ביחס למי “שתבע לפי צוואה מזויפת”.
לפי גישה זו, הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה שבה נקבע כי פסול לרשת “מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את הצוואה האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע לפי צוואה מזויפת”, מחייב על פי לשונו ותכליתו, הרשעה פלילית, כתנאי לפסלות לרשת ביחס לכל החלופות בסעיף.
לגישתו, המילים “מי שהורשע” מתייחס לכל החלופות. במקרה דנן, וטוען כי חרף החומרה, וקביעות בית המשפט בפסק הדין בעניין זיוף הצוואה, אין הרשעה בפלילים ומכאן שלא ניתן לפסול מהנתבע את זכות הירושה על פי דין.
הזכות לרשת הינה כזכות יסוד זכות קניינית
ב”כ היועמ”ש טוען כי המחוקק סבר, כי “אין לשלול מאדם זכות כה יסודית כמו הזכות לרשת, ואין להצהיר שהוא רוצח, אלא אם עבר תהליך של העמדה לדין פלילי והורשע, קל וחומר, לטענת ב”כ היועמ”ש, שתנאי ההרשעה נדרש ביחס למעשה חמור פחות, של זיוף, שבו למעשה הפגיעה אינה במוריש אלא ביורש אחר, אשר זכותו אינה נפגעת כיורש על פי דין.
ב”כ היועמ”ש מפנה לעובדה כי אין בנמצא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון אשר קובעת כי די בקביעה שיפוטית בהליך אזרחי כדי להביא לפסלות יורש ומפנה לעמ”ש (חי’) 8324-06-19.
ב”כ היועמ”ש גורס עוד כי פרשנות שיש בה פגיעה בזכויות קנייניות, ראוי שתעשה בצמצום ומתוקף הסמכה מפורשת בחוק, ומפנה לעניין זה להוראת סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואף גורס כי כעקרון, המשפט האזרחי אינו כלי להענשת הצדדים להתדיינות, חלף שמירה על זכויותיהם.
הפרשנות הנכונה להוראת סעיף 5(א)(2) לחוק היא שנדרש קיום תנאי ההרשעה כתנאי, בלעדיו אין ביחס לכל אחת מהחלופות בסעיף, לרבות האחרונה, שעניינה במי “שתבע לפי צוואה מזויפת“, כבמקרה דנן, בטרם יפסל אדם לרשת, כך לגישת היועמ”ש.
פסיקות מרכזיות והגישות השונות בפסיקה לגבי זיוף צוואה
יש הטוענים כי תנאי ההרשעה בסעיף מהווה תנאי הכרחי לשם פסילת אדם כיורש, וזאת ביחס לכל ארבע החלופות המנויות בסעיף, לאמור: נדרשת הרשעה בגין העלמת צוואה; נדרשת הרשעה בגין השמדת צוואה; נדרשת הרשעה בגין זיוף צוואה; ונדרשת הרשעה בגין הגשת תביעה על פי צוואה מזויפת.
לעומת זאת, קיימת גישה אחרת, ולפיה, תנאי ההרשעה חייב להתקיים רק ביחס לשלוש החלופות הראשונות בסעיף (העלמה, השמדה וזיוף של צוואה), ואולם הוא אינו חל על החלופה הרביעית, שעניינה במי ש”תבע על פי צוואה מזויפת“, וכי די בכך שיקבע לגבי צוואה שהוגשה לקיום כי היא מזויפת כדי לפסול את מי שתבע לפיה.
בת”ע (ת”א) 1850/98 בטאן נ’ בטאן דחה בית המשפט לענייני משפחה את הטענה כי יש לתת פרשנות אחרת, מזו שניתנה לסע’ 5(א)(1), לדרישה המוקדמת להרשעה בפלילים העומדת בבסיס סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה.
האם בפסיקה נקבע האם יש צורך בהרשאה פלילית בזיוף צוואה לפסילת יורש?
גישות שונות בפסיקה במענה לשאלה האם מי שנטען שזייף גם צריך להיות מורשע בפלילים או שאפשר לפסול את זכותו לרשת גם ללא הרשעה בפלילים –
עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי אין בנמצא הלכה ברורה ומפורשת של בית המשפט העליון בסוגיה זו, וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבש”א (מחוזי נצ’) 2342/08 נוייסר נ’ רחמון, לא סויגה הדרישה להרשעה פלילית אך ורק לשתי החלופות של “מי שהעלים או השמיד צוואה“.
ביהמ”ש המחוזי בחיפה קבע בבש”א (מחוזי חי’) 8383/03 עיזבון המנוח אגברייה ז”ל נ’ אגברייה כי “לפי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה. החלופה השניה אינה מחייבת הרשעה אלא די בכך שאדם תבע – ביקש צו קיום.”
כב’ השופט ר’ סוקול בחר והעדיף את הגישה ולפיה תנאי ההרשעה איננו חל בחלופה הרביעית המנויה בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה כפי שיפורט להלן, בקבעו כדלקמן:
לפי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה. החלופה השניה אינה מחייבת הרשעה אלא די בכך שאדם תבע – ביקש צו קיום”.
בית המשפט נימק עמדתו כי “דומה שאין כל מקום לקבוע דין שונה למזייף צוואה ולמשתמש ביודעין בצוואה מזוייפת. זה וגם זה פועלים לאותה מטרה. זה וגם זה פוגעים באותו אינטרס חברתי. כפי שהדין הפלילי מצא לנכון לראות במשתמש במסמך מזויף כמי שזייף את המסמך דומני שכך יש גם להתייחס למשתמש במסגרת הוראות הפסלות על פי סעיף 5 לחוק הירושה… התכלית ההרתעתית והתכלית העונשית עומדת בבסיס חוק העונשין ובבסיס סעיף 5 לחוק הירושה ולכן ראוי להשוות גם את התוצאות על פי שני הדינים”.
זו גם הייתה עמדתו של כב’ השופט א’ שני, בת”ע (ת”א) 60690-01-14 ס. ב. ד נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב, משרדי ממשלה, (שקבע כי תנאי ההרשעה אינו חל ביחס לחלופה הרביעית המנויה בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה, “מי שתבע על פי צוואה מזויפת”, וכי די בכך שאדם ביקש צו לקיום צוואה מזויפת ביודעין. עם זאת, באותו מקרה, נדחתה הטענה כי הצוואה מזויפת, ולפיכך, יש לראות את הדברים כדברים שנאמרו בדרך אגב ולא כהכרעה באותו פסק דין בסוגיה זו.
מנגד, בבש”א (נצ’) 2342/08 אדוארד נוייסר בן אנסר נ’ אמיל מוסא רחמון (אימץ כב’ השופט ז’ הווארי את הגישה הפרשנית האחרת, וקבע כי תנאי לפסילת פלוני כיורש הוא הרשעה בפלילים, ולא ניתן לפגוע בזכות יורש לרשת בשל קביעה שהצוואה מזויפת.
בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע”א 5792/17 פלוני נ’ פלוני אשר עסק בסוגית פרשנותו של סעיף 5 לחוק הירושה, כל שצוין הוא כי טרם נקבעה הלכה מחייבת בעניין, משמע לשיקול הדעת של השופט יש משנה חשיבות במקרים כאלה בהם אין הלכה פסוקה.
פרשנות סעיף 5(א)(2) לחוק נדונה גם בפסק דינה של כב’ השופטת ר’ מקייס בת”ע (ראשל”צ) 3895-05 כ’ י’ נ’ מ’ א’, שסברה כי תנאי ההרשעה הוא תנאי בלעדיו אין ביחס לכל ארבע החלופות של סעיף 5(א)(2) לחוק, אם כי קבעה כי במקרה שלפניה, היא אינה נדרשת להכריע בכך, שכן גם יתר יסודות הסעיף אינם מתקיימים.
ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בת”א יפו (עמ”ש 39484-10-16), וכן נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור על ידי בית המשפט העליון במסגרת בע”מ 104/19 פלוני נ’ האפוטרופוס הכללי.
כב’ השופטת ד’ ברק-ארז קבעה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את היעתרותו של בית המשפט לבקשה למתן רשות ערעור, תוך שנקבע כדלקמן: פסק דין נוסף בסוגיה ניתן על ידי כב’ השופטים ס’ ג’יוסי, ח’ שרעבי ונ’ סילמן בעמ”ש (חי’) 8324-06-19 י’ ד’ ר’ נ’ ש’ ר’, …..,שם נקבע כי אין הלכה ברורה ומחייבת לענין תנאי ההרשעה במקרה של מי “שתבע לפי צוואה מזויפת” ולכן אין טעות יסודית בישום הדין בהעדפת גישה אחת על פני רעותה.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון בבע”מ 5942/19 פלוני נ’ פלוני (17.11.2019) על פסק הדין נדחה, תוך שצוין מפי כב’ השופט מ’ מזוז כי בית המשפט לא שוכנע כי הצוואה זויפה.
בת”ע 10739-01-18 ש’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח’ משנת 2002 במסגרת פסק דין מפורט ומקיף מאוד, שסוקר, בין היתר, את הגישות בספרות ובפסיקה, כב’ השופטת איריס אילוטוביץ סגל מבכרת את הגישה שלפיה תנאי בלעדיו אין לפסילה לרשת לפי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק של מי שתבע על פי צוואה מזויפת – הוא קיום בפועל של הרשעה פלילית.
סיכום
זיוף צוואה הוא אחת הסוגיות המשפטיות והאתיות המורכבות ביותר בדיני הירושה, ומעמיד את בתי המשפט בפני דילמה עקרונית: האם לפסול את זכות הירושה של מי שפעל במרמה, גם ללא הרשעה פלילית, או שמא להעניק משקל מכריע לזכות הקניינית הבסיסית לרשת?
העדר הלכה מחייבת מטעם בית המשפט העליון משאיר מרחב נרחב לפרשנות, ועל כן נוצרת לעיתים פסיקה שאינה אחידה, המעלה צורך ממשי בהסדרת הסוגייה בפסיקה מחייבת וברורה.
לצד זאת, חשוב לזכור כי טענת “צוואה מזויפת” היא טענה חריפה ורצינית, הדורשת מהטוען להוכיח את עמדתו באופן קפדני ויסודי, תוך הצגת ראיות ברורות ומשכנעות. מכאן עולה חשיבות רבה לייצוג משפטי מקצועי וליווי צמוד של מומחים, במטרה לוודא שהליך בירור הזיוף יתבצע באופן הוגן, מקיף ויעיל, וישיג צדק אמיתי הן ליורשים והן לזכרו של המוריש.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, צוואות וירושות
