שיתוף רגשי אינו הגדרה שניתן להתייחס אליה בהיבט המשפטי. מטבע הדברים זוגות מנהלים חיי נישואין או חיי זוגיות באופנים שונים. קיימים זוגות שההתנהלות ביניהם הינה טכנית ועניינית, והחלק הרגשי מצומצם או לא קיים. קיימים זוגות אשר מנהלים חיי זוגיות קלאסיים מהם ברור כי הכל מכל בכל משותף ושוויוני, הם חברים מעבר להיותם בני זוג, הם מבלים יחדיו, מנהלים חיים אינטימיים וכיוצ”ב. בתווך יש הרבה מאד זוגות שחייה הנישואין שלהם מתאפיינים בקצת מזה וקצת מזה. אין נוסחה לחיי הנישואין. מערכת יחסים בין שני אנשים קשה בהגדרה וקשה באפיון או אבחון. אך יש משמעות להבדל בין שיתוף רגשי לשיתוף כלכלי.
דוגמא ראשונה: בני זוג חיו חיים הרמוניים באופן יחסי, הביאו שלושה ילדים לעולם, ואז התברר לבעל כי האישה מנהלת חיים כפולים וכי היו לה מאהבים מרובים החל משנת הנישואין הראשונה. מאותו רגע בו התבררה לבעל העובדה המצערת כי האישה בוגדת בו, ואין זה מקרה חד פעמי או אקראי שעליו ניתן לסלוח, הוא העביר את חפציו לחדר אחר בדירת הצדדים, אך מעולם לא עזב את הבית, לא הביע רצון בפני האישה להתגרש, והמשיך לחלוק עם האישה במטלות של כלכלת הבית, טיפול בילדים וכו’. מאותו מועד הצדדים הפרידו את חשבונות הבנק שלהם אך המשיכו לשאת בעלויות המחיה שלהם ושל הילדים בצורה שווה.
כלפי חוץ הם התנהלו כאילו הם נשואים אך בבית הסתובבו כזרים זה לזו. היו מעט ארוחות משותפות, ונסיעות יחדיו בארץ ובחו”ל פסקו.
בחלוף שנים נוספות לא מעטות, עשה הבעל “אקזיט” קטן, ומאחר ורווח לו כלכלית הוא עזב את הבית ושכר דירה, מה גם שהילדים כבר בגרו.
או אז ביקש הבעל מהאישה להתגרש ולחלוק ברכוש שנצבר, עד לסיטואציה בה הפרידו בני הזוג חדרים, ואילו האישה טענה שהחיים הזוגיים נמשכו הגם שלא התקיימו יחסי אישות ביניהם מאז הגילוי אודות הבגידה, וכי מגיע לה מחצית מהסכום שהתקבל לאחר תשלום המיסים מהאקזיט.
נשאלת השאלה האם זוגיות מעין זו הינה זוגיות המתאפיינת בחיי שיתוף או לא?
דגומא שניה: בני זוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון, ובמהלך השנים הביאו שני ילדים לעולם וחייהם היו חיים כפי שניתן לראות אצל הרבה זוגות לפחות בהיבט החיצוני, הם יצאו לעבודה וחזרו וסעדו ארוחת ערב יחדיו, עת לעת נפגשו עם חברים או יצאו לבלות יחדיו, הם נסעו לחופשות יחדיו, שיתפו זה את זו בחייהם, בחבריהם ומה קורה במקומות עבודתה. מנגד גם לא רכשו נכסים במהלך הנישואין, התנהלו בחשבון בנק נפרד, התחשבנו ביניהם על הוצאות הבית והילדים, וניהלו התחשבנות נפרדת בכל עניין ועניין.
בני הזוג גרו בשכירות וחלקו ביניהם שווה בשווה את דמי השכירות. הנישואין היו הרמוניים, עד אשר הבעל חלה מאד והלך לבית עולמו. עם פטירתו התברר כי ערך צוואה ואת כל רכושו הוריש דווקא להוריו. האלמנה דרשה מחצית מכל מה שנצבר מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע כי מה שנצבר במהלך חיי הנישואין הינו משותף. ההורים טענו כי הצדדים חיו בפירוד מההיבט השיתופי ועל כן האלמנה אינה יכולה לדרוש מחצית מהכספים שהבעל צבר או שנצברו לזכותו במקום עבודתו כי הם גם היורשים וגם המוטבים בקרנות שהבעל החזיק.
עוד פעם נשאלת השאלה האם זוגיות כזו מתאפיינת בשיתוף ומצדיקה איזון משאבים אם לאו?
שני המקרים המתוארים לעיל אינם מקרים האופייניים לחיי נישואין או חיי זוגיות ועם זאת הם קורים לעיתים בוורסיה כזו או אחרת. לעיתים אנשים נפרדים בביתם אינם מקיימים מערכת יחסים אינטימית עם בן הזוג, אך כלפי חוץ – הכל תקין והזוג נראה הרמוני ונחזה חיצונית שמערכת היחסים תקינה או למעלה מכך.
בית המשפט יתקשה לתת פסק דין בכל אחד משני המקרים המתוארים לעיל אשר אינם פשוטים וחד משמעיים כמו במרבית המקרים בהם עקרון איזון המשאבים חל על בני הזוג.
מנגד, ואולי כדוגמא שלישית יותר מאפיינת נוכל להביא מקרה של זוג אשר חי בעקרון חיי שיתוף ובני הזוג מתנהלים בצורה שיתופית אך הם סובלים מעת לעת ממשברים קשים, נפרדים למספר ימים וחוזרים זה לזו אך הם מנהלים חשבונות משותפים ודירת המגורים נקנתה ונרשמה על שם שניהם. זה המקרה הקל יותר מבין השלושה המתוארים על מנת להגיע למסקנה כי למרות המשברים התקיימו חיי שיתוף בין בני הזוג.
לכך התייחס כב’ השופט זילברטל אשר מבחין הבחנה כללית בין נישואין “פורמאליים” שאין בהם ולו מידה מינימאלית של אווירת שיתוף לבין נישואין “רגילים” שמתאפיינים באווירת שיתוף (אף אם הם מלווים בעליות ומורדות). מההבחנה האמורה נגזרת לדידו של השופט מסקנה משפטית כללית כי בנישואין מהסוג הראשון יידרשו ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל במסגרת דרישת ה”דבר מה נוסף” לשם יצירת שיתוף בנכס שאינו רשום על שם הצדדים שניהם.
במקרה המתואר שם עסקינן בנישואים שהתאפיינו מתחילתם באווירה של בידוד וניכור, כאשר המבקשת תיארה בתצהירה את המשיב כמי שהרבה לשהות במקום עבודתו וכששהה בדירה הרבה להסתגר בחדרו ולהתעלם מיתר בני המשפחה. לפיכך קובע השופט זילברטן כי נדרשות ראיות ממשיות בנסיבות אלה להוכחת כוונת שיתוף בדירת המגורים.
באותו פסק דין קובע השופט דנציגר כי אינו מסכים, במישור המשפטי העקרוני, להבחנה. לדידו אין זה מתפקידו של בית משפט לתת צי יונים לחיי נישואין.
איני סבור שעל בית המשפט להידרש במסגרת הדיון בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים, לתת סימנים בחיי הנישואין וליצור מדרג של נישואין טובים יותר או פחות בהתאם למידת השיתוף הרגשי ששרר בין בני הזוג.
ניסיון החיים מלמדנוּ כי חיי הנישואין אינם עשויים מקשה אחת וכל זוג מעצב את החיים המשותפים בדרכו. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו “נישואין הרמוניים ‘סבירים'” [כדברי השופט א’ רובינשטיין בבע”מ 5939/04 [פורסם בנבו] (ההדגשה הוספה – י.ד.)]. לפיכך סבורני כי אין מקום לקבוע שבכל מקרה שבו שרר נתק רגשי בין בני הזוג תוסק המסקנה שחיי הנישואין לא התאפיינו באווירת שיתוף. ראוי לשמור על הבחנה בין שיתוף רגשי לבין שיתוף כלכלי. סבורני כי רק במקרים חריגים שבהם התאפיינו הנישואין בדיסהרמוניה מוחלטת מתחילתם ועד סופם – ולא די בתחושת בדידות של מי מבני הזוג לעניין זה – יהיה מקום לרף ראייתי מחמיר כפי שמציע חברי”.
עולה אם כן כי עובדות המקרה הן החשובות ביותר וגם דרך הצגתן של העובדות בפני בית המשפט חשובה ביותר. המסקנההיא שאין די בכך שאחדהצדדים הרגיש בודד או מנותק רגשית כדי שייקבע שהנישואין לא התאפיינו בשיתוף רכושי.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916