עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
בעל ביצע פעולות משפטיות בשמה של אשתו אל מול צד שלישי, וזאת בלא ידיעתה ובלא הסכמתה.
האם פעולה זו תופסת בכל הנוגע לאישה?
בעל התקשר בהסכם עם צד שלישי בכל הנוגע לנכס אשר רשום על שמו ועל שם אשתו, דהיינו שייך לבני הזוג בחלקים שווים ביניהם, והינו קניין משותף, בין מכוח הרישום ובין מכוח הלכת השיתוף או הסדר איזון משאבים בין בני זוג.
האישה עתרה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול ההסכם בכל הנוגע אליה, בטענה שלא הייתה צד לו ולא הסכימה להסכם, לא מראש, ולא בדיעבד, לא במפורש ולא מכללא. בית המשפט בתמ”ש (ב”ש) 55844-08-10 נ.א נ’ ע.א, קיבל את עתירתה של האישה.
אין חולק כי לתובעת זכויות במחצית מהנכס נשוא ההסדר, אשר עליו ממוקמת טחנת הקמח שמפעיל הצד השלישי. בהתאם להסדר, טחנת הקמח (והקרקע שעליה) תהיה לצד שלישי, והתובעת לא תוכל לטעון טענות בדבר בעלות או זכות כלשהי בטחנה.
אין גם מחלוקת כי התובעת לא הייתה צד להליך המשפטי בשעה שנערך ההסדר וקיבל תוקף של פסק דין. אין גם מחלוקת כי התובעת לא חתמה על ההסדר או על הסכם מפורט יותר עם צד שלישי.
יתר על כן, כבר בסמוך למועד גיבוש ההסדר הביעה התובעת את התנגדותה להסדר. נוכח זאת, לא נחתם הסכם מפורט, לא הועברו כספים על פי ההסדר ולמעשה לא נעשה דבר לביצוע ההסדר.
ברור הוא כי הסדר המעביר זכויות של התובעת לקניינו של אחר, אינו יכול להיעשות ללא הסכמתה של התובעת. עקרון כללי בדיני חוזים הוא שהסכם אינו מחייב אלא את מי שהתחייב בו. כבילת התובעת בהסדר/הסכם ללא הסכמתה (ישירות או בדרך של הרשאה) מנוגדת לרעיון היסוד של חופש החוזים.
בעלה של התובעת אינו יכול לכבול את התובעת בהסכם, אלא אם קיבל ממנה הרשאה לכך. האם יכול הבעל להיות שלוח של האישה מכוח חוק השליחות?
עצם הנישואין אינם מקנים לבעל מעמד של שלוח של אשתו. גם בעלות משותפת במקרקעין אינה הופכת שותף לשלוח של שאר השותפים לאותם מקרקעין.
הנישואין אינם מבטלים את האוטונומיה ואת הזהות העצמית של כל אחד מבני הזוג. אישיותה המשפטית הנפרדת של בת הזוג אינה מתבטלת עם הנישואין או השיתוף הקנייני. אכן, “אישיותם הנבדלת של בני הזוג אינה מתבטלת מפני מוסד הנישואין, והיא אינה נבלעת בו” (רע”א 8791/00 אניטה שלם נ’ טווינקו).
הפסיקה הישראלית לא הכירה בקיומה של שליחות בין בני זוג וזאת רק מעצם קיומם של נישואין או חיים משותפים (ע”א 541/74 פרמינסקי נ’ סנדרוב, פ”ד כט(2) 253 395; א’ רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, עמ’ 200).
עצם חיי הנישואין או שיתוף בין בני זוג אינם יוצרים שליחות, כמשמעותה בחוק השליחות, תשכ”ה-1965.
על כן אין לראות בעצם קיומם של חיים משותפים כמתן הרשאה מכללא לכל פעולה משפטית הנעשית על ידי בן הזוג. לא כל שכן כאשר מדובר בפעולה משמעותית של העברת זכויות קניין, שבוודאי אינה פעולה יומיומית המתבצעת בשגרת חיי הנישואין.
בן זוג אחד יכול כמובן לפעול כשלוח של בן הזוג האחר, אך לשם כך צריכה להינתן הסכמה מראש של בן הזוג האחר (רע”א 8791/00) או למצער אשרור בדיעבד (ע”א 225/78 תשובה נ’ פריג’). קיימת דרך ליצירת שליחות אך לא כך קרה במקרה שלפנינו.
נדרשת גם כוונה מצד השלוח לפעול בשמו של השולח ועבורו. קיומה של הרשאה מכוח הסכמה היא עניין עובדתי. הנטל להוכיחו מוטל על הטוען לקיומה של הרשאה (ע”א 3248/91 בן ארי נ’ בוארון, פ”ד מט(1) 870).
מאחר והבעל לא הצליח להוכיח הרשאה כזו – אין ליתן גושפנקא למעשה שעשה כביכול בשם אשתו. לפיכך, כדי שההסדר יחייב את התובעת, היה על הצד השלישי להוכיח אחת משתיים: או שלבעל הייתה הרשאה מן התובעת להתקשר בהסדר בשמה ובמקומה, או שבדיעבד אישרה התובעת את ההתקשרות.
שליחות מוגדרת כ”יפוי כוחו של השלוח לעשות בשמו או במקומו של השולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי”. הפעולה המשפטית בה עסקינן היא העברת הזכויות בקרקע לנתבע.
מן התשתית שנפרשה בפני בית המשפט לא ניתן להסיק כי התובעת נתנה לבעל הרשאה לעשות בשמה פעולה משפטית של העברת זכויות קנייניות שלה במגרש.
אשר על כן ההסכם שנכרת עם הצד השלישי אינו מחייב את האישה.