קביעה כי אין לפסוק מזונות ילדים במשמורת משותפת

קביעה כי אין לפסוק מזונות ילדים במשמורת משותפת כאשר ההורים משתכרים משכורת דומה

פסיקה חדשנית וחריגה או סנונית המבשרת את האביב?

עו"ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה דחו תביעת אם למזונות ילדים כאשר הילדים היו במשמורת משותפת מזונות של שני ההורים וכאשר האם השתכרה משכורת זהה או גבוהה יותר מזו של האב

בימים אלו, פורסם פסק דינו האחרון של סגן נשיאת ביהמ"ש כב' השופט יעקב כהן בתמ"ש 16785-09-12 בו נבחנת שאלת ההגינות היושר והשוויון בכל הנוגע לפסיקת מזונות ילדים כאשר ההורים חולקים במשמורת על הילדים וכאשר הכנסותיהם החודשיות דומות עד מאד (כ- 12,500 ש"ח נטו לחודש).

נזכיר בהקשר זה כי בתמ"ש 49165-10-10 שניתן לפני מספר שבועות, מפי כב' השופט יהורם שקד, נדחתה תביעת אם לפסיקת מזונות היות והצדדים חלקו בזמנם של הילדים ותפקדו במשמורת משותפת והאם השתכרה משכורת גבוהה משמעותית מזו של האב.

במקרה דנן, כל אחד מההורים שוכר דירה למגוריו עם הקטינים בעת שהותם עימו, כאשר חלוקת הזמן ממש זהה בין ההורים, וכל אחד מההורים נושא בכל צרכי הקטינים בעת שהותם עימו, לרבות מזונם, ביגודם והוצאות מדורם. האב הביע הסכמה מוחלטת לחלוק עם האם את כל הוצאות הבריאות והחינוך של הקטינות, בין הרגילות והשוטפות ובין החריגות אך חלק על חובתו לשאת במזונות הקטינים נוכח האמור לעיל. למרות זאת עמדה האם על תביעתה לקבלת דמי מזונות שלושת הקטינים בסך 9,000 ש"ח לחודש מידי האב.

טענות האם

בסעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 (להלן: "החוק "), נקבע כי: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו…"..    האם טוענת כי     על פי הדין העברי (החל על הצדדים וילדיהם) חב האב בלבד, חבות מוחלטת, בסיפוק צרכי חייהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד מלאת להם 15 שנים ומעבר לגיל זה חלים דיני הצדקה על שני ההורים

האם השתיתה תביעתה בין היתר על דברי ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת ארבל) בבע"מ 2561/08 " חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים".

טענות האב

חרף היותם של ההורים וילדיהם יהודים, מבקש האב כי ביהמ"ש יפסוק בהתאם להוראות סעיף 3 א (א) (ב) (תיקון תשמ"א) לחוק לפיהם:

(א)        אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.

(ב)        בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

האב טען כי יש לקיים את מגמת החוק והפסיקה באשר לקיום שוויון בין המינים.

בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962, הוטלה חובה על שני ההורים האפוטרופסים לדאוג לצרכי הקטין. כמו כן, טענה כי ברישא לסעיף 1 (א) לחוק שיווי זכויות האישה התשי"א – 1951 נקבע כי: " דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית"…

הפסיקה עד כה הפחיתה 25% במצבים של משמורת משותפת מהמזונות אך לא מהמדור ואחזקתו.

הפסיקה שדנה במזונות בסיטואציה של משמורת משותפת קבעה, כי הסדר של משמורת משותפת יוביל להפחתה בגובה החיוב ובהיקפו אך לא במהותו, דהיינו: חיוב האב ייעשה בהתאם לקטגוריות המקובלות במשפט העברי, כך שעל האב תמשיך לחול החבות לשאת במלוא צרכיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד לגיל 15. לפיכך, לא תישמע במקרה שכזה טענת האב כי יש לפטורו כליל מחובתו לשאת במזונות ילדיו, על אף השוויון בחלוקת הזמנים בין ההורים. בע"מ 2561/08 פלוני נ' פלונית, מיום 20/7/08, מפי כב' השופטת ארבל).

באשר לשיעור ההפחתה נפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת וילנר) כי היות והאב נושא באופן ישיר בחלק ממזונות הקטינים וזאת בזמנים בהם הם מצויים במשמורתו, הרי שמוצדק להפחית מסכומי החיוב אם מתקיימת משמורת משותפת, כאשר גובה ההפחתה הינו כ-25% מדמי המזונות שהיו נפסקים אילו המשמורת הייתה נתונה באופן בלעדי בידי האם ( סעיף 15 לפסק הדין בע"מ מחוזי חיפה 318/05 מיום 30/1/06).

עם זאת, נקבע כי ההפחתה אינה אוטומטית, אלא תלויה בנסיבות, וקביעת גובה דמי המזונות הראויים תיעשה לאחר בחינת התשתית העובדתית של כל מקרה ומקרה, תוך איזון ושקלול מכלול השיקולים הרלוונטיים: "…שיעור ההפחתה במזונות האב במקרים של משמורת משותפת, ייעשה בכל מקרה ונסיבותיו תוך איזון ראוי בין מכלול הגורמים לרבות, גובה הכנסות שני ההורים; רמת החיים לה הורגלו הקטינים; צרכי הקטינים ועוד כהנה וכהנה. ברי כי יש לבחון את היקף הפחתת דמי המזונות במקרים של משמורת משותפת, בצורה זהירה לבל תפגע טובת הקטינים. אין להתעלם מכך שהפחתת שיעור המזונות, טומן בחובו חשש כי משמורת משותפת יחשב ל"כדאית" יותר מבחינה כלכלית, ובכך יווצר תמריץ לפתיחת חזית סכסוך חדשה בין ההורים בעניין משמורת הילדים…."

" …… על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולוודא כי הסדר המשמורת המשותפת הוא כן ואמיתי ומיושם באורח המאפשר דאגה אמיתית לצרכי הקטינים, הן הרגשיים, הן הפיזיים, והן  הכלכליים. בהקשר זה, איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר.

משמורת משותפת מתאימה במקרים בהם האב מוכן ומסוגל למעורבות גבוהה יותר בחיי ילדיו, מעורבות אשר הינה לטובתו של הקטין. סביר בעיני כי מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים תוביל אף למעורבות כלכלית גבוהה יותר…". (סעיף 14 לפסק הדין)

בהתייחס לדמי המדור נקבע שם, כי גם במקרה של משמורת משותפת הוצאות המדור, לרבות דמי מדור (שכ"ד) – לא יופחתו, היות ו: "… ההוצאה בגין מדור – שכר דירה וארנונה אינה תלויה במספר הימים בהם מתגוררים הקטינים בדירת האם. לפיכך, אין להפחית חלק זה של מזונות הקטינים מחלקו של האב, על אף שמדובר במשמורת משותפת…". (סעיף 16 לפסק הדין).

ואכן, ניתן לראות כי בתי המשפט לא הפחיתו בצורה אריתמטית ואוטומטית את דמי המזונות המשולמים במקרים של משמורת משותפת, ויש והאב מחויב כמעט במלוא צרכיהם של הקטינים על אף החלת הסדר זה, והכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

לעומת זאת, בתמ"ש (משפחה טב') 12107-04-10 ס.ג.  נ'  נ.ג,. דן בית המשפט במזונות של ילדים מתחת לגיל 15, לאם אשר השתכרותה גבוהה מזו של האב (האם השתכרה כ-17,000 ש"ח בחודש נטו והאב השתכר כ-6,500 ש"ח נטו מידי חודש). האב עתר לפוטרו מתשלום דמי המזונות לאם עקב הסדר של משמורת משותפת וביהמ"ש דחה בקשתו בקובעו כי חלוקת זמן שוויונית ומשמורת משותפת של קטינים בידי הוריהם יש בה כדי להפחית בגובה החיוב ובהיקפו אך לא במהותו.

כב' השופט כהן כי תוצאת פסק הדין שניתן בטבריה הינה תוצאה מקוממת הפוגעת בערכים של צדק ושל שוויון ופוגעת בעקיפין באופן חמור בטובתם של קטינים העלולים להינטש כמעט כליל בפועל ע"י אב שאיננו מסוגל לעמוד במטלות שהוטלו עליו ע"י ביהמ"ש והופך להיות לאדם נרדף ע"י הליכי הוצל"פ, אב שאינו מסוגל לקיים משק בית עצמאי ולהעניק במסגרתו בית לילדיו בעת שהותם עימו.

לדידו, פעמים רבות אין האב יכול לעמוד במטלה של קבלת ילדיו לחלק ניכר מהזמן, נשיאה בצרכיהם (לרבות מדורם) בעת היותם עימו, ותשלום נוסף לאמם עבור צרכי חייהם ההכרחיים לרבות מדורם עימה.  התוצאה הכמעט בלתי נמנעת הינה ויתור מאולץ של האב על רוב זמן השהות המשותפת עם הקטינים, ולעיתים קרובות, הפרת פסק דין המזונות על כל התוצאות הקשות הנלוות לכך.

אפליה בין ילד יהודי לילד שאנו יהודי

לא רק בין אמהות לאבות שוררת אפליה בלתי מוצדקת עקב החלת הדין האישי בענייני מזונות ילדים אלא גם בין ילדים החיים במדינת ישראל. חלק מתושבי הארץ ואזרחיה מוגדרים כ"חסרי דת" אחרים מוגדרים כמי שאינם חייבים במזונות מכח הדין האישי החל עליהם, לעיתים מדובר בזוגות "מעורבים", דהיינו שהאב הינו יהודי לדוגמא, והאם הינה נוכריה.

הפעלה "דווקנית" של הוראות סעיף 3 (א) בחוק, דהיינו פסיקת מזונות על פי הדין העברי שעל פיו חב האב בצרכים ההכרחיים של הילדים בעוד שפסיקת על פי החוק לתיקון דיני משפחה מזונות מביאה בחשבון את השתכרות והוצאות שני ההורים – מובילה לאפליה בין קטין אחד למשנהו על רקע הדין האישי או העדר הדין האישי של הוריהם, אף כי ברור וידוע כי צרכיהם של ילדים אינם שונים ואינם משתנים עקב הזהות הדתית של הוריו.

בתמ"ש (ת"א) 49130/03 עמד כב' השופט שאול שוחט על הקושי ביישום הוראות

הדין האישי תוך שמירה על עקרונות של צדק ושוויון באומרו:

"עם זאת לעיתים, ובעיתותינו אנו הולכים ורבים המקרים, בהם מביאה הלכה זו לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכלכלי עם חובת האם. תוצאה זו, הנגרמת אך ורק משום החלתו של הדין האישי כדין הרלבנטי לענייננו עומדת גם בסתירה להוראות סעיף 3 א' לחוק, החלה על חייב במזונות שאין לו דין אישי… עפ"י הוראה זו המגלמת בחובה את עקרון השוויון הצרוף, אביו ואמו של הקטין חייבים במזונותיו, בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא…".

על מנת להתמודד עם התחושה הקשה כי פסיקה עפ"י הדין האישי כפשוטו גורמת עוול לאחד מההורים ולקטינים עצמם ובמטרה להוביל לשוויון המרבי האפשרי בנשיאה בעול דמי מזונות הקטינים, בחרו בתי המשפט לענייני משפחה להקטין ככל הניתן את מספרם ושיעורם של רכיבי הצריכה הבאים בגדר הצרכים ההכרחיים, ולהגדיל במידת האפשר את מספרם והיקפם של החיובים "מדין צדקה" שפרעונם חל על שני ההורים עפ"י יכולותיהם, ובהתחשב בהכנסתו הפנויה של כל אחד מההורים (לאחר פרעון דמי המזונות ע"י האב החייב לבדו בצרכים ההכרחיים).

"פתרון" זה אינו מועיל כמובן כלל בשנים בהן פטורה האם כליל מתשלום דמי מזונות לקטינים עפ"י הדין האישי החל עליה.

בע"מ 1102/06 (מפי כב' השופט דרורי) (מחוזי ירושלים) ד.מ.  נ'  מ.א. ואח', מיום 28/5/07 נפסק כי כל עוד החוק בישראל קובע כי חובת האב לזון את ילדיו ולשאת לבדו בצרכי חייהם ההכרחיים אין מנוס מהחיוב (המינימלי).

" השתתפות האם מדין צדקה, תהיה בהתאם להכנסתה הפנויה לאחר סיפוק צרכיה שלה.  מכח עקרון השוויון, השתתפות זו תחול ביחס לכל הילדים, ללא קשר לגיל שלהם…

הוצאות חריגות ישולמו ע"י שני ההורים, כאשר בדרך כלל החלוקה ביניהם היא שוויונית, אך במקרים בהם יש פערי הכנסה משמעותיים, מן הראוי לחייב את אותו הורה שהכנסתו הפנויה ( לאחר תשלום המזונות) גבוהה יותר, בחלק יחסי גבוה יותר של אותן הוצאות חריגות".

בדברים האמורים, החיל למעשה כב' ביהמ"ש המחוזי בירושלים את דין הצדקה על האם לא רק לגבי ילדים שמעל גיל 15, אלא על כלל הילדים, מיום היוולדם ועד ליום הגיעם לגיל בגרות.

מספר שופטים פנו לניתוח הלכתי המוביל לתוצאה לפיה יש להחיל את חבות האם מדין צדקה מגיל 6 ואילך (ולא מגיל 15 ואילך), ובדרך זו להקטין באופן משמעותי את מספר המקרים בהם נפגע השוויון בנטל, פגיעה אנושה עקב החלת הדין האישי.

כך לדוגמא, קבע כב' השופט וייצמן בתמ"ש (כ"ס) 28050/04 א.ג.  נ'  א.מ. כי: "במקרים חריגים כאשר הדעת נותנת שהטלת מלוא נטל המזונות תביא לתוצאה קשה ולא הוגנת, ראוי לעשות שימוש בגישה הרואה את תקנות הרבנות הראשית תש"ד כתקנה המבוססת על דיני צדקה".

בדרך פרשנות זו, מורחבת החבות מדין צדקה, (החלה על שני ההורים באופן יחסי להכנסותיהם הפנויות לאחר סיפוק צרכי חייהם), החל מגיל 6 ולא מגיל 15, וע"י כך מוקטן מאד מספר המקרים בהם חב האב לבדו בהוצאות חייהם ההכרחיות של הקטינים.

דרך נוספת שננקטה לשם הקטנת העוול הנגרם ע"י ההלכה הגורסת הטלת חובה אבסולוטית על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15 ננקטה בע"א 367/02 (י-ם), ע"י כב' סגנית הנשיא השופטת בן עמי, אשר גרסה כי קיים צורך בעשיית שימוש בדיני היושר של המשפט העברי, לשם מניעת עוול העלול להגרם ע"י החלת הדין כפשוטו.

הערך השולט בכיפת דיני היושר של המשפט העברי מגולם בהוראתם: "ועשית הישר והטוב".

"דיני היושר של המשפט העברי יונקים מן הצורך להקהות חודו של דין וליצור בצידו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו…".

חיוב מי מההורים בתשלום דמי מזונות ילדים לידי ההורה האחר, בעת קיום משמורת משותפת, אמור להיעשות לדעתי רק באותם מקרים בהם מתקיימים בין ההורים פערים כלכליים משמעותיים אותם יש לאזן בזהירות רבה, אך ורק במגמה למנוע כל פגיעה בטובתם וברווחתם של הקטינים.

כב' השופט כהן קובע כי עמדת כב' השופט וייצמן כי מקום בו עלולה להיגרם תוצאה קשה ובלתי הוגנת, יש לעשות שימוש בכלי ההלכתי " קים לי" ולקבוע שחובתו האבסולוטית של האב במזונות הכרחיים חלה אך ורק עד גיל 6, ומגיל 6 עד 15 חלים דיני הצדקה באופן שוויוני לגבי שני ההורים (תמ"ש (כ"ס) 28050/04 א.ג.  נ'  א.מ.). תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם דיני היושר של המשפט העברי.

סעיף 3 (א) אינו קובע כי: הוראות החוק לא יחולו על כל מי שחל עליו דין אישי כפי שנהוג לסבור. כל שקובע הסעיף הינו כי: "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". .

כלומר, הוראות החוק אינן חלות על חיוב מזונות הנובע מהדין האישי, אך הן חלות גם חלות על אדם שחל עליו דין אישי, אלא שמכח אותו דין אישי פטור הוא לחלוטין או חלקית ממזונות ילדיו או מי מהם.

כך לדוגמא, יהודי שהינו אב לבן שנולד לו מן הנוכריה, פטור עפ"י הדין האישי  מתשלום דמי מזונות לקטין זה.

היעלה על הדעת לטעון כי "הוראות חוק זה"  לא תחולנה עליו, וכי האב יהיה פטור במזונות בנו מהנוכריה?

תוצאה שכזו לא תעלה הרי על דעתו של איש, וברור כי במצב בו פטור האב ממזונות בנו מהנוכריה עפ"י הדין האישי החל עליו, חל עליו חוק המזונות, והוא חב במזונות בנו הקטין מהנוכריה מכח תיקון החוק משנת 1981, סעיף 3 א' בו נקבעה החבות במזונות הקטין על שני הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור.

מצב זהה שורר גם לגבי חבות אם יהודיה במזונות ילדיה הקטינים.

אם אכן פוטר הדין האישי את האם כליל ממזונות ילדיה עד יום מלאת להם 6 שנים או עד מלאת להם 15 שנים, חבה היא, לשיטתי, במזונותיהם לגבי שנים אלה מכח התיקון לחוק, ממש כפי שגבר יהודי חב במזונות בנו מהנוכריה מכח התיקון לחוק. התיקון לחוק המזונות חל לפי פרשנות מוצעת זו בכל מקום ומקרה בו פוטר הדין האישי בכל דרך שהיא את האדם מתשלום מזונות לילדיו הקטינים.

לפיכך, חבה האם היהודיה מכח התיקון לחוק בדמי מזונות ילדיה הקטינים עבור התקופה בה פוטר אותה הדין האישי ממזונותיהם, בדיוק כשם שגבר יהודי חב מכח החוק בדמי מזונות בנו מהנוכריה, חרף העובדה שהדין האישי פוטר אותו ממזונותיו.

הדברים דלעיל, אף עולים בקנה אחד ומקבלים משנה תוקף נוכח הוראת סעיף 19 (ב') לחוק המזונות בו נקבע כי: חוק ז"ה בא להוסיף על זכויות המזונות הנתונות על פי כל דין שבית דין דתי דן לפיו ועל פי הדין האישי של הצדדים, ואינו בא לגרוע מזכויות אלה".

בדברים אלה, קיימת אמירה מפורשת של המחוקק כי הוראות החוק נועדו להוסיף על חיובי המזונות החלים עפ"י הדין האישי ומכאן ברור כי הסברה שהוראות החוק אינן חלות על כל אדם עליו חל דין אישי אינה יכולה להיות נכונה.

סעיף 19 (ב) דן בפירוש בתוספת לזכאותם של הילדים להיות ניזונים לא רק מאביהם, אלא גם ע"י אמם, מיום היוולדם ועד הגיעם לגיל בגרות, כלומר, החיוב עפ"י התיקון לחוק, חל בנוסף לחיוב על פי הדין האישי, מקום שהדין האישי פוטר את האדם מנשיאה או השתתפות בדמי מזונות ילדו הקטין.

אם לא נקבל כי סעיף 19 (ב) לחוק מיועד להוסיף זכויות במזונות לגבי מי שפטור מהם עפ"י הדין האישי החל עליו, יאבד סעיף 19 (ב) כל משמעות וכל תוכן, לא יהיה כל הסבר הגיוני מדוע חוקק, והוא יהיה בגדר "אות מתה".

כלומר, הוראות החוק אינן חלות על חיוב מזונות הנובע מהדין האישי, אך הן חלות גם חלות על אדם שחל עליו דין אישי, אלא שמכח אותו דין אישי פטור הוא לחלוטין או חלקית ממזונות ילדיו או מי מהם.  משמע כב' השופט כהן מחיל את החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) על האם שעל פי הדין האישי אינה חבה במזונות ילדיה, ובכך מוצא פתרון לבעיה, כך שמחד מוחל הדין האישי על המקרה, ומאידך מחיל הוא את דיני היושר השוויון וההגינות.

אם אכן פוטר הדין האישי את האם כליל ממזונות ילדיה עד יום מלאת להם 6 שנים או עד מלאת להם 15 שנים, חבה היא, לשיטת של כב' השופט כהן, במזונותיהם לגבי שנים אלה מכח התיקון לחוק, ממש כפי שגבר יהודי חב במזונות בנו מהנוכריה מכח התיקון לחוק.

התיקון לחוק המזונות חל לפי פרשנות מוצעת זו בכל מקום ומקרה בו פוטר הדין האישי בכל דרך שהיא את האדם מתשלום מזונות לילדיו הקטינים.

לפיכך, חבה האם היהודייה מכח התיקון לחוק בדמי מזונות ילדיה הקטינים עבור התקופה בה פוטר אותה הדין האישי ממזונותיהם, בדיוק כשם שגבר יהודי חב מכח החוק בדמי מזונות בנו מהנוכרייה, חרף העובדה שהדין האישי פוטר אותו ממזונותיו.

לפיכך, נקבע כי משחבים שני ההורים בתיק זה במזונות ילדיהם מדין צדקה, או מכח התיקון לחוק המזונות, חלה חבותם בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

משמדובר במשמורת משותפת חלוקת אחריות הורית זהה, והכנסות דומות, אין מקום לפסיקת תשלום דמי מזונות מהורה אחד למשנהו.

מאז חקיקת חוקי היסוד בתחילת שנות התשעים, הייתה מגילת העצמאות לעקרון

יסוד חוקתי, מחייב. בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. שר האוצר).

החתירה לשוויון זכויות חברתי מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ומין, הינה אבן היסוד של ערכי מדינת ישראל ואין להרפות ממנה או לוותר עליה בכל חקיקה ובכל פסיקה.

קביעת דמי המזונות עפ"י הדין האישי עלולה לפגוע לעיתים למרבית הצער בערכים שמצאו ביטוי במגילת העצמאות אשר הפכה כאמור למקור עצמאי לזכויות אדם. ערכי המגילה הפכו מאז חקיקתם של חוקי היסוד ל" חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם". (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, 305).

לפיכך, ועל פי ההסברים המשפטיים שמפורטים לעיל דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת האם לפסיקת מזונות ילדים.