פסילת שופט

פסילת שופט בהליכים משפטיים

פעמים רבות הליך הגירושין המתנהל בבית המשפט מעלה תחושה אצל צד מן הצדדים – בין אם זה הגבר ובין אם זו האישה – כי השופט כבר חרץ את דינו, גיבש עמדה על התנהגותו ואישיותו, וכי התוצאה כבר ברורה. כאשר לקוח אינו מרוצה מהתוצאה בהליכי ביניים (כמו פסיקת מזונות זמניים למשל) נוטה הוא לבקש מעורך דינו לפסול את השופט.

ברור הוא שאין די בכך שלקוח אינו מרוצה מתוצאה זמנית של הליך כזה או אחר, ואין התחושה כי התוצאה אינה משביעת רצון, מהווה עילה לפסילת השופט, והסעד לכך הוא הגשת בקשת רשות ערעור על נשוא הדיון ולא בקשת פסילה. עצם העובדה ששופט פסק בנושא מסוים שלא כמצופה, וכי פסיקתו נראית לא הוגנת ושגויה – אינה מהווה עילת לפסלות.

אמנם אי אפשר להתווכח עם הרגשה סובייקטיבית ואולם אין די בכך כדי לפסול את השופט/ת. שופט אינו נוטה לפסול את עצמו. הערעור על החלטתו שלא לפסול את עצמו מגיע ישירות לבית המשפט העליון, שם מרבית הערעורים בעניין זה נדחים ומיעוטם מתקבל. הצד המפסיד מחויב בכ- 10,000 ₪ לפחות, הוצאות משפט, והזוכה מקבל "רוח גבית". התיק חוזר לאותו שופט היודע כי עניינו נדון בבית המשפט העליון, והגם ששופט מחויב להיות אובייקטיבי אין הוא אלא בן אדם, ולפיכך עשוי הדבר להתנקם בצד המבקש את הפסילה.

הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ע"פ ‎184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל, פד"י לט (1) 446, ע"א ‎1570/94 שירותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים המלח בע"מ ואח' (לא פורסם), רע"א ‎ 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סלימה, פד"י מד (3) 758, ופסקי דין רבים נוספים.

השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א ‎1335/99 שוקי שווק ועבודת בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)) וכן ע"א 5128/01 ועד עובדי בנק לאומי נ. שושנה לוי.

וכפי שנאמר בע"פ 7689/01 טאהא נ. מדינת ישראל: "המבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים אשר יוביל לפסלות השופט מלישב בדין, הינו קיומה של אפשרות ממשית כי "השופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')" ו"מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה" (ראו: בג"צ ‎2148/94 גלברט אמנון נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(‎3) 605. במקרה שלפנינו, לא התמלאו תנאיו של מבחן זה. בית המשפט אינו מחוייב בנקיטת עמדה פסיבית במהלך הדיון שבפניו: הוא "רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך, תוך שמירה על זכויות הצדדים" (ראו: ע"א ‎3145/97 חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). אולם, בעצם נקיטת היוזמה במסגרת הליכים שונים שבסמכותו של בית המשפט – בהם גם איחוד והפרדת המשפט – למען קידום הדיון וניהול ההליך, אין כדי להקים עילה לפסילתו. לשם כך נדרש אותו חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים, ואין די בתחושות סובייקטיביות של מי מהצדדים".

בקשה לפסילת שופט מעוגנת בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשנ"ב-1992 הקובע בזו הלשון: "בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

הלכה פסוקה היא כי אותו חשש למשוא פנים נבחן על פי מבחן ה- -"real likelihood" (מבחן זה אומץ על-ידי כב' השופט חשין בבג"צ 174/54 שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח', פ"ד ט 459, בעמ' 462).

היה זה כב' הש' אגרנט (בהלכת ידיד המפורסמת, ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375) אשר פירש את המונח "כאפשרות ממשית" ולא כ"חשש סביר" בלבד ולראיה מדבריו שלו (בעמ' 381) אנו למדים: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי-הדין באוביקטיביות הדרושה".

למען הסר ספק אין די בהרגשה סובייקטיבית כזו או אחרת של מי מבעלי הדין על מנת להצדיק את פסילותו של מותב מלדון בתובענה. בתמצית הדברים יצויין כי נקבע מקדמא דנא כי על המבקשת להוכיח ולעמוד במבחן של האפשרות הממשית בדב קיומה של דעה קדומה זו של ניהול המשפט, וזוהי בעצם תמצית "הלכת ידיד".

יש צורך להוכיח כי שהשופט גיבש לעצמו עמדה סופית באופן ש אין עוד טעם בהמשך ניהולו של המשפט, וכי בפועל מדובר ב"משחק מכור". . גיבוש העמדה יכול להיות שינבע מדעה קדומה של שופט כלפי מי מהצדדים או כלפי נשוא המשפט מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע רציונלי יביא לשינוי עמדתו וגישתו של בית משפט נכבד זה.

מאז ומתמיד מרבים לצטט בסוגיה זו (בדבר הצורך בהערכה אובייקטיבית להבדיל מהרגשה סובייקטיבית של מבקש הפסילה) את דבריו של כב' הש' שמגר (וזאת מתוך מאמרו "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (גרפ-פרס, תשמ"ז) 87, בעמ' 105 ואילך):

"אמנם יש חשיבות שהצדק לא רק ייעשה אלא כי גם ייראה שנעשה, אך אמת-המידה לצורך הנושא שבפנינו איננה צומחת מן השאיפה למראית פני הצדק. השאיפה לכך שהצדק ייראה, אכן צריכה להביא את השופט להקפדה על כללי הדיון וההתנהגות שנועדו להבטיח שלא יפגע האמון בתקינות פעולתה של המערכת השיפוטית. … אולם הכלל בדבר 'האפשרות הממשית' אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אוביקטיבית של בית-המשפט, לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים".

פסילה כזו מתבקשת ונדרשת במקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשינוי ולשכנוע. (בג"צ 2184/94 גלברט אמנון נ. כבוד נשיא בית המשפט העליון מ"ח (3) 3.

בסוגיה זו אף הוסיף הש' ברק מבחן הנתפס כמחמיר יותר באומרו (בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקות אירוע הטבח בחברון ואח', פ"ד מח(3) 573, בעמ' 605) את הדברים הבאים: מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור'). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות (impartial). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נושא המשפט, בלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (ראציונאלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב:נ לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נושא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט 'נעולה' ואין הוא 'פתוח' לשכנוע ולשינוי".

לאור המפורט לעיל לא מומלץ אלא במקרים חריגים להגיש בקשה לפסילת שופט.