בעל או אישה פתחו תיק בבית הדין הרבני, ואליו כרכו את נושא הרכוש. לאחר קיום מספר דיונים בפני בית הדין הרבני חזרו הצדדים לשלום בית וזנחו את התיק. התיק נסגר בבית הדין הרבני בהחלטה מנהלית. נשאלת השאלה האם רכש בית הדין סמכות לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג אגב גירושין אם לאו, והאם יכול הצד שפתח את התיק בבית הדין הרבני לפתוח תיק חדש באותו נושא בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בבית הדין הרבני.
אפשר לטעון כי סגירת התיק ברבנות היא עניין מהותי אך ככל הנראה טענה מסוג זה תידחה
סגירת התיק הרכושי כמוה כסגירה מנהלית, כל עוד אין החלטה שיפוטית המורה על מחיקת ההליך. השאלה הנשאלת היא מה משמעותה של סגירת התיק ברבנות, כאשר לא קיימת החלטה שיפוטית בתיק, והאם ניתן לראותה כמחיקת ההליך או דחייתו או הקפאתו של התיק בלבד, שאז המדובר בסמכות נמשכת.
בבר”ע (מחוזי נצרת) 302/99 נקבע כי:
“ככלל, נפרש המושג “סגירת תיק” בפסיקה בשני כיוונים: הכיוון האחד מצביע על כך שסגירת תיק כמוה כמחיקתו או כדחייתו, בעוד שהכיוון האחר מצביע על כך כי סגירת התיק איננה אלא “הרדמתו” של התיק, וסמכותו של בית הדין נמשכת איפוא חרף הרדמה זו”.
גישה ראשונה
בהתאם לגישה אחת, אין דין סגירתו של התיק כמחיקתו ומדובר בהחלטת ביניים, המקפיאה או מרדימה אותו, וסמכות בית הדין נמשכת ואין בסגירה בכדי לקבוע באופן ברור כי ההליך הסתיים, ובמיוחד כאשר אין הליך סגירה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג ובעניין זה נקבע זה מכבר כי:
“סגירת התיק אינה זהה למחיקת התביעה. המחיקה היא בגדר החלטה סופית, בו בזמן שהסגירה היא החלטת ביניים, שנועדה לאפשר לבית הדין להמתין ולעקוב אחר ההתפתחויות שיחולו בעתיד”. ע”א 756/85 יעקב נ’ יעקב פ”ד מ (2) 637.
גישה שניה
עמדה אחרת שהובעה בפסיקה, היא כי מצב זה אינו רצוי שכן משמעות היעדר הכרעה שיפוטית מצד בית הדין פועל לרעת הצד החלש, ומשכך, נקבע כי משסגר בית הדין את התיק, מבלי להכריע לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהייתה לו על יסוד הליכים קודמים שהתנהלו בפניו. ע”א 135/80 נגיט בכור נ’ לידה בכור.
שתי הגישות הנוגדות באו לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בבג”ץ
בבג”ץ 6984/12 פלונית נ’ פלוני נקבע כי:
“ניתן להצביע על שני זרמים בפסיקה לגבי פירוש החלטה של בתי הדין הרבניים בדבר “סגירת תיק” המתנהל בפניו. יש שפירשו כהחלטת ביניים “המקפיאה” את התיק באופן שסמכות בית הדין נמשכת, ויש שפירשו את ההחלטה כמחיקת התביעה או דחייתה, באופן שמפקיע את סמכותו של בית הדין…”
הוצע כי יש לקבוע בכל מקרה לפי נסיבותיו הסגירה הינה מחיקה שיש לה משמעות הגוררת פגיעה בסמכות או שמא עסקינן בהחלטה מנהלית בלבד, שאין לה השלכה על הסמכות העניינית של בית הדין.
ישנם מצבים בהם תסתיים סמכותו של בית הדין הרבני לאחר הגירושים, אך לא תמיד
ככלל סמכותו הבלעדית של בית הדין הינה בהליכי גירושין וענייני הרכוש כרוכים אחריהם, ויש לציין כי לאחר הליך שהגירושין הסתיים, אין עוד לבית הדין סמכות בלעדית לדון בתביעת רכוש. יחד עם זאת יתכן מצב בו תימשך סמכות בית הדין כאשר יוכח שמי מהצדדים הכיר בסמכותו של בית הדין להמשיך ולדון בענייני רכוש גם לאחר מתן הגט וסידור הגירושין. כאמור כל מקרה לגופו.
בבג”ץ שפרטיו לעיל אשר מנתח את המשמעות של סגירת תיק באופן מנהלי להבדיל ממחיקה או דחיה של תובענה לגירושין נקבע כי אין לקבל את טענת האישה לפיה הסמכות לדון בנושא הרכוש וחלוקת הרכוש בין בני הזוג בצל הגירושים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
לטענתה, בתי הדין שגו בפרשנות ההחלטה לסגור את התיק ומדובר בהחלטה שיפוטית לפי תקנה ע”ט לתקנות הדיון אשר מפקיעה את סמכותו של בית הדין לדון בתביעות הרכושיות שבין בני זוג המתגרשים.
כן טוענת האישה שם, כי הסמכות לדון לאחר מתן הגט נתונה לבית המשפט מאחר שלא התקיימו דיונים בבית הדין לגופה של התביעה הרכושית, וממילא פקעה סמכותו הנמשכת של בית הדין לדון בתביעה זו. טענותיה של האישה מסתמכות על הקביעות בבג”ץ 8638/03 סימה אמיר נ’ בית הדין הגדול בירושלים.
תקנה ע”ט לתקנות הדיון בבתי הדין שכותרתה “הזנחת תביעה” קובעת כי בית הדין רשאי למחוק תביעה שנזנחה במשך 6 חודשים, כלהלן:
(1) תובע שהזניח תביעתו ולא פנה בעניין אל בית-הדין במשך שישה חודשים רצופים, רשאי בית-הדין להחליט על ביטול התביעה לאחר שניתנה הודעה לצדדים וניתנה להם הזדמנות לנמק מדוע לא תימחק התביעה.
(2) בית-הדין רשאי להחליט על ביטול התביעה גם ללא הזמנת הצדדים, אם ראה צורך בכך.
האישה טענה כי החלטות בתי הדין עומדות בסתירה להלכה שנקבעה בבג”ץ אמיר, ולפיה אין סמכות לבית הדין לדון בענייני רכוש לאחר מתן הגט. לטענתה, בתי הדין ובית המשפט שגו בקביעתם כי עובר למתן הגט נערכו בבית הדין דיונים בנושאי רכוש ולכן לא קמה לבית הדין סמכות נמשכת. בסופו של דבר עתירת האישה נדחתה על אף שהיו לה טענות טובות לגופו של עניין.
הפסיקה אינה אחידה בכל הנוגע לשאלת סמכותו של בית הדין הרבני להמשיך ולדון בסוגיית הרכוש לאחר סידור הגט והגירושין
שאלת סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט נדונה במספר פסקי דין כגון: בג”ץ 566/81 עמרני נ’ בית הדין הרבני הגדול, ובג”ץ 4111/07 פלונית נ’ פלוני ובג”ץ 7716/05 פלונית נ’ פלוני, בג”ץ 6929/10 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול.
יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בבג”ץ 9123/18 פלונית נ’ פלוני שם בסמוך למועד הגט ובמעמד דיון שהתקיים, הסכימה האישה כי ענייניהם הרכושיים של הצדדים יימשכו ויתבררו לאחר מתן הגט בבית הדין.
משכך ולאחר מתן הגט הגיש האיש לבית הדין תביעה לחלוקת רכוש בין בני זוג אגב גירושין, כאשר האישה במסגרת התביעה החדשה שהוגשה – טענה כי אין לבית הדין סמכות לדון שכן התיק הרכושי נפתח לאחר הגירושין. משנדחו טענותיה של האישה בבית הדין האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, הוגש הבג”צ לעיל ושם נקבע כי דין העתירה להידחות.
נקבע כי: “כריכת סוגיה מסוימת בתביעת הגירושין אינה חייבת להיעשות בדרך פורמאלית מוגדרת, וכשם שניתן לעשות זאת בתביעת הגירושין עצמה, כך אין מניעה מלעשות כן במהלך הדיון בבית הדין הרבני בעוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת“.
כבר נקבע כי בית הדין הרבני רשאי לרכוש סמכות לדון במחלוקת רכושית אף בהסכמת הצדדים, כאמור בבג”ץ 5421/21 פלוני נ’ בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, שהינו פסק דין חדש יחסית מספטמבר 21.
המסקנה העולה מניתוח הפסיקה היא כי אכן כל מקרה לגופו, ועורך דין המעוניין לשמור על הסמכות בבית הדין או בבית המשפט לאחר הגירושין צריך להיות עירני לכך, ככל שיש לכך חשיבות ומשמעות עבור הלקוח.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
יצירת קשר: 03-6969916
