בגידה יכולה להביא למשבר באמון ובחברות שבין בני זוג
בגידה מתמשכת יכולה להעיד על קרע סופי גם בהיבט הרכושי, ומקנה סמכויות לבית המשפט או לבית הדין לחלק את המשאבים שנצברו על ידי התא המשפחתי, שלא שווה בשווה אלא בצורה אחרת תוך הפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית הדין מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג 1973. הירתמות לקיום התא המשפחתי אין משמעה רק תרומה לקיום הכלכלי של המשפחה או דאגה לילדים ולמשק הבית כגון ניקיון בישול כביסה וכיוצ”ב, אלא גם תרומה להמשך קיומו של תא משפחתי שהינו ייחודי ככזה, המתאפיין בין היתר בנאמנות מינית. על כן ניהול מערכת יחסים בסתר מחוץ לנישואין פוגעת בנישואין עצמם, ומשמיטה את הקרקע מתחת לאמון הבסיסי שעליהם הנישואין מבוססים. התנהגות כזו עשויה לפגוע במאמץ לקיים משק בית משותף.
ניתן לטעון כי בגידה ממושכת פוגעת בשיתופיות: “אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם […] הראיות כפי שהן עולות מפסקי הדין של הערכאות קמא אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע הן על ידי המשיב 2 הן על ידי המשיב 1 כי האישה בגדה ממושכות בבעלה.” (הנשיא א’ ברק בבג”ץ 3995/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים.
בגידה ממושכת עשויה להביא לשיתופיות מוחלשת
הפסיקה קבעה זה מכבר כי קביעה לפיה מדובר במקרה מסוים ב’שיתופיות מוחלשת’, אינה באה להעניש את האישה הבוגדת או את האיש הבוגד או לקבוע כי האשָם בפירוק הנישואין משפיע על דרך חלוקת הרכוש שהצטבר לבני הזוג במהלך הנישואין. אין לתת משקל לפן האו המוסרי של עצם מעשה הבגידה על אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג על פי חוק יחסי ממון.
לשיטת בין הדין הרבני או בית המשפט במקרים מסוימים אין מדובר בענישה של בן הזוג הבוגד אלא המדובר בהתחקות עובדתית אחר אופי השותפות שבין בני הזוג ואחר התנהלות הקשר הזוגי שביניהם, כפי שהם באים לידי ביטוי בהיקף המאמץ המשותף והיחס השיתופי ששורר ביניהם במהלך קיום הנישואין.
התחקות זו באה כדי ללמוד מה הם יחסי הממון שעיצבו לעצמם בני הזוג שלפנינו בתא המשפחתי שלהם בראי הדין האזרחי, וכדי לקבוע את מועד הקרע ביניהם ואת הדרך הנכונה לאיזון הנכסים. בית משפט רשאי לקבוע שיתופיות מוחלשת לתקופה מסוימת שבמהלכה התא המשפחתי תפקד באופן חלקי בלבד.
האם יש הבדל בין בגידה חד פעמית לבין בגידה ממושכת
בפן הדתי אין הבדל בין בגידה של פעם אחת לבגידה מתמשכת, גם בגידה חד פעמית לא כל שכן בגידה ממושכת, מחייבות גירושין. בפן הדתי אישה שבגדה – אפילו פעם אחת – מפסידה את כתובתה, אפילו אם זו בגדה פעם אחת בלבד, ואפילו אם בני הזוג המשיכו בחיים משותפים, הן בהסכמה הדדית הן מחוסר ידע של הבעל והן אם מחל הבעל לאשה על הבגידה החד פעמית. אך יש הבדל בין הפסד כתובה לבין הפסד רכושי. כיום גם לפי הדין הדתי אישה שבגדה אינה מפסידה את הרכוש שהיה שלה לפני הבגידה.
חשוב להבהיר כי אישה בוגדת אינה נענשת בביטול זכויותיה בדירת המגורים או בכספים שיש למי מבני הזוג.
שיתופיות מוחלשת יכולה לנבוע מבגידה ממושכת
לעומת זאת, לעניינה של בחינת השיתופיות על פי הדין האזרחי עשוי להתקיים הבדל מהותי בין בגידה חד־פעמית למתמשכת. ‘מעידה’ חד־פעמית אינה מלמדת בהכרח על חולשה מוחלטת של השיתופיות. מנקודת מבט אזרחית יכול בן הזוג למחול על הבגידה ולהמשיך בחיי הנישואין. מנגד אין לשלול מקדמית כי ייתכן שגם בגידה חד־פעמית שהוסתרה, תוביל לקיומה של ‘שיתופיות מוחלשת’ על רקע נסיבות אורח החיים הספציפי של בני זוג. מה שכן ברור הוא שבגידה ממושכת יכולה להביא לשיתופיות חלקית בלבד או להעדר שיתוף כליל.
במצב שבו אחד מבני הזוג מנהל מערכות יחסים מקבילות לאורך זמן רב, ובמיוחד בלא ידיעת בן הזוג האחר, יש בכך כדי ללמד על חולשתה של השיתופיות בין בני הזוג. התנהגות כזו יכולה להעיד על העדר זוגיות מהותית על פי גדרי חוק יחסי ממון בין בני זוג.
בנוסף ל’שיתופיות מוחלשת’ הקיימת כאשר אחד מבני הזוג מנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין לאורך זמן, יש גם ליתן את הדעת שבגידה מוסתרת מבן הזוג משמעה למעשה כפיית שיתוף על בן הזוג, אשר אין לפניו כל המידע הרלוונטי המאפשר לקבל החלטה מושכלת בעניין המשך הנישואין. כלומר הנבגד שמנהל חיים רגילים, אינו מודע להתנהגות בן הזוג האחר, ולו היה יודע על כך -לא מן הנמנע כי לא היה ממשיך את החיים המשותפים וכפועל יוצא מכך את הצבירה של הרכוש המשותף.
האם בגידה היא הפרה של חוזה בין בני זוג?
יש הבחנה בין התשובה המשפטית לבין התשובה המוסרית. על פי קביעת בית המשפט העליון בגידה אינה מזכה בפיצוי וברוב המקרים גם אינה שוללת את עקרון השיתוף, אלא בהפעלת שיקול דעת של ערכאה שיפוטית. אמנם כב’ השופט אסף זגורי הציע לחייב בפסק דין שנתן (אך התהפך בערעור) את בן הזוג הבוגד בפיצוי של 50 אלף ₪ אך קביעה זו לא עמדה במבחן של הערכאות הגבוהות, ובפועל בוטלה.
מצב דברים זה דומה למצבים שבהם עוסקים גם דיני החוזים האזרחיים. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג–1973, שכותרתו “הטעיה”, קובע: “מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה […]”; וסעיף 39 לחוק החוזים קובע כי יש לקיים חוזה בדרך מקובלת ובתום לב.
יחד עם זאת יישום עקרונות אלה מדיני החוזים במקביל לדיני המשפחה- מורכב וקשה, בעוד בית הדין הרבני עשוי לקבוע כי לבגידה תהא השפעה על שיתוף ברכוש, בית המשפט האזרחי ימעט לקבוע כך. כיום גם בית הדין הגדול עשוי לקבוע בהתאם להלכות אזרחיות נוכח חשש מביקורת בג”צ בעניין.
בתיק ערעור (רבני גדול) 1073676/1 ־2017) עסק בית הדין בשאלת האפשרות כי לבגידה תהיה השפעה על כוונה לשיתוף ספציפי בנכס ‘חיצוני’, כלומר נכס שמקורו לפני הנישואין או שמקורו בירושה או מתנה, שאין בגינם שיתוף. והתשובה הייתה חיובית באותו מקרה, וכנגד פסק הדין, הוגשה, עתירה לבית המשפט העליון בתיק בג”ץ 4602/13 ו־9780/17 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, והפסיקה נותרה על כנה, אך בתיק דנג”ץ 8537/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני בגדול בירושלים, שנדון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון, נקבע אחרת. כבוד השופטים ד’ מינץ וא’ שטיין דחו בבג”ץ המקורי את העתירה, אך ההרכב המורחב סבר אחרת.
כבוד השופט י’ עמית סבר שיש לקבל את העתירה. בחוות דעתו ציין כבוד השופט עמית דברים אלו: “איני בא לומר כי לנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף או את השיתוף הספציפי בנכס. כך, אינני שולל כי ייתכנו מקרים בהם בגידה ממושכת תעיד על העדר שיתוף בין בני הזוג (ראו בג”ץ 3995/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נו (6) 883 …. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי בגידה עשויה לשים קץ לשיתוף ‘אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף’.”
בסופו של יום הדיון במסגרת הבג”ץ המורחב נהפכה קביעת הבג”ץ המקורי, והאישה זכתה גם בשיתוף ספציפי בנוגע לנכס החיצוני, שהיה בית המגורים של המשפחה.
יש להדגיש כי לשיטתו של בית הדין הרבני – הפסיקה לא הייתה מבוססת על רצון להעניש את האישה על בגידתה, אלא מתוך מגמה לעשות צדק כלפי האיש על פי גדרי חוק יחסי ממון והוראות חוק אזרחיות. באותו מקרה אף שהבגידה הייתה בסמוך לגירושין של בני הזוג, היא הייתה אך נסיבה אחת מתוך מכלול נסיבות שהביאו להכרעה כי לא התקיימו התנאים האזרחיים לקיום שיתוף ספציפי.
לשיטת בית הדין הרבני, כאשר מדובר על בגידת סתר מתמשכת, לא יהיה נכון לאפשר למי מבני הזוג ללקות על לא עוול בכפו. בן זוג אינו אמור להיפגע עקב חוסר ידיעתו על אודות הבגידה הממושכת. הכרעה זו באה מתוך ניתוח כוונתו והתנהגותו של האיש, לוּ ידע על חייה הכפולים של אשתו. תכלית החוק וכוונת המחוקק מלמדים כי באיזון יחסי הממון של בני הזוג יש להתחשב בנסיבות שהמשך השיתוף למעשה נכפה על האיש בלי שניתנה לו האפשרות לבחור לשים לו קץ מתוך מודעות לעובדות רלוונטיות.
בהתאם לכך החלוקה השווה של מחצה על מחצה ברכוש שהצטבר לבני הזוג במהלך הנישואין תחול עד מועד יצירת השיתופיות המוחלשת. ממועד זה ואילך יחולק הרכוש באופן שאינו שוויוני, בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
בפסקה 18 לפסק דינו האמור כתב כבוד השופט עמית: “אף אני סבור כי ככלל, מקום בו הוכח כי בן הזוג ‘הנבגד’ לא התכוון מלכתחילה לחלוק את רכושו עם בן הזוג ‘הבוגד’ (אם בכלל ואם במקרה של בגידה), יש לכבד כוונה זו. מנגד, לא ניתן לבצע ‘הנדסה חוזרת’ ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי עלינו להניח כי בן הזוג ‘הנבגד’ מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. קביעה שכזו לוקה בהנחת המבוקש.” בסופו של יום גישה זו הפכה את ההלכה שנקבעה הן בבית הדין הרבני הגדול והן בבג”ץ המקורי.
רבות מחשבות בלב איש וקשה לדעת איך הבעל היה מגיב לו ידע על בגידת האישה בזמן אמת
אין זה פשוט לקבוע בוודאות כיצד היה האיש מתנהג אילו ידע על בגידת האישה בסמוך למועד התרחשותה. אלא שכפי שייתכן שיש קושי להניח כי האיש לא היה ממשיך בקשר עם האישה, כך יש קושי להניח שהוא היה ממשיך בקשר חרף הבגידה. על אחת כמה וכמה יש קושי להניח שהיה ממשיך בקשר זה ביודעין על אף התמשכותה של הבגידה, תוך התבססות הקשר בין האישה לאיש הזר.
אכן, שופט בשר ודם מתקשה לדעת את אשר בנבכי נפשו של בעל־דין ולנבא בוודאות מוחלטת מה האיש היה עושה אילו העובדות היו מונחות בפניו כבר אז. ברם אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכמקובל יש לקבוע ממצאים עובדתיים על פי הראיות שהובאו לפני בית הדין. מהחומר הרב שקראנו ומהדיונים שנערכו הן בפני בית דין קמא והן בפנינו, השתכנענו באופן ברור, כפי שחשב גם בית הדין קמא, שכך אכן היה האיש נוהג.
ם בית הדין יכול להסיק כי במקרה זה היה האיש מפסיק את הקשר הזוגי עם האישה לפחות במועד התבססות הקשר עם הגבר הזר, אילו היה יודע על הבגידה באותה העת. על כן לא נכון יהיה ליחס לו כוונה משוערת לשתף את האישה בנכסיו, כוונה שעליה מושתת הסדר איזון המשאבים. ממועד התבססות הקשר עם הגבר הזר התקיימה בין הצדדים ‘שיתופיות מוחלשת’.
לגישתו של בית הדין הרבני יש להבחין בין הבוגד לבין הנבגד ויש הרבה הגיון בגישה זו
בית הדין הרבני, במספר פסקי דין שנתן, מציע קו מחשבה מעניין לפיו התחשבות בבגידה בחלוקת הרכוש תהווה עידוד ותמריץ לכל בעל שיחפוץ לקבוע מועד קרע מוקדם או חלוקה לא שוויונית, שיוכל להשיג את מבוקשו על ידי הודעתו כי זה שנים רבות הוא בוגד באשתו, וכך יפגע בשיתוף הנכסים של האישה עמו.
בית הדין הרבני מציע תיזה מעניינת לפיה בן הזוג שקיים יחסים בסתר מחוץ לנישואין יהיה מושתק מלהעלות טענה זו. הרציונל מאחורי דוקטרינת ההשתק הוא להגן על אינטרס ההסתמכות של בן הזוג התמים, אשר התנהג בהוגנות ובנאמנות והסתמך על המצב שהציג בפניו בן הזוג הבוגד, ונתן לו לחשוב בטעות שאורח החיים והיחסים ביניהם תקינים.
בגידה לא כחרב אלא כמגן
אדם המציג מצג שווא וגורם לכך שהזולת יסתמך על מצג שקרי יהיה מושתק מלטעון ולהתבסס על עובדות המנוגדות לאותו מצג. האפשרות ששבירת אמון, בדרך של בגידה שהוסתרה מבן הזוג השני, תקדים את הפסקת השיתוף ואיזון הנכסים כבר למועד הבגידה, אינה יכולה להיות חרב בידי הבוגד, כי אם מגן בידי בן הזוג השני.
הנבגד הוא הזכאי לטעון ולשכנע את הערכאה השיפוטית שאילו היה הדבר נודע לו בזמן אמת, היה מפסיק כבר מאותה עת באופן מודע ויזום את השותפות ומבקש לפרק את החבילה. בשל שיקולי צדק, וכדי שלא ‘יצא חוטא נשכר’ – יש להשתיק את הבוגד בסתר מלטעון בדיעבד ל’שיתופיות מוחלשת’.
יוזכר בהקשר זה כי בית המשפט העליון פסק בעניין דרור כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק התא המשפחתי ע”י נטילת זכויות ברכוש המשותף. בגידה כשהיא לעצמה אינה מובילה לאיזון משאבים שאינו שוויוני. בית המשפט העליון הוא שקבע כי בגידה ממושכת ביודעין מובילה ל’שיתופיות מוחלשת’ בשל הפגיעה בקיום משק בית משותף, ועל כן לא מצא להתערב בהחלטת בית המשפט למשפחה שקבע כי נכסי בני הזוג יאוזנו בשיעור של 70% לאיש ו־30% לאישה. ‘שיתופיות מוחלשת’ יוצרת שינוי באיזון המשאבים (בע”מ 8206/14).
כך, לגישת בית הדין הרבני, בגידה ממושכת ביודעין, ועל אחת כמה וכמה – בגידת סתר ממושכת. הבסיס לקביעה זו הוא עובדתי ולא ערכי. הוא אינו נובע מתוך קביעת יחס הלכתי או מוסרי לעצם הבגידה. השאלה אינה מי אשֵם בפירוק הנישואין אלא עובדתית – מה היה מצב השיתופיות בין בני הזוג במהלך הנישואין.
כאשר הערכאה המשפטית קובעת, על פי מאזן הסתברויות, שבגידת הסתר הייתה מביאה לסיום הקשר ולתום השיתוף בנכסים, דין השותפות הזוגית המלאה בנכסים להיפסק במועד מוקדם מהמועד שהתגלתה הבגידה, קודם שהקרע התגלע במלוא עוזו
מובן שכל מקרה לפי נסיבותיו. בית הדין הרבני יטה לייחס חשיבות לבגידה בעוד בית המשפט האזרחי לא ישלול שיתוף בעטיה של בגידה. על כן חשיבות מרובה למרוץ הסמכויות ולבחירת הערכאה אליה תוגש הבקשה הראשונה ליישוב סכסוך.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
