בבג”ץ 6738/21 דן בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ, בשאלה של ייחודיות ושוני של תקנות המיוחדות לבית הדין הרבני -בשונה מהתקנות החלות בבית המשפט האזרחי
בדיון שנערך בעתירה למתן צו על תנאי, המורה לבתי הדין הרבניים, האזורי והגדול, התבקש בג”צ להורות למשיבים ליתן טעם, כלומר להסביר, מדוע לא תבוטל החלטת בית הדין הרבני הגדול המורה על עיון מחדש בפסק דין; מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שניתן כתוצאה מעיון מחדש בפסק דינו; וכן מדוע לא תבוטל תקנה קכח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ומדוע לא יותקנו – לחילופין – קריטריונים לשימוש בתקנה זו,
פסק הדין הראשון דן בערעור שהגישה האישה על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר בו נקבע שדירת המגורים המשותפת תירשם על שם האישה והבעל בחלקים שווים, כי לאישה זכות המגורים בדירה לכל חייה ללא תשלום כל דמי שימוש, וכן כי יוקנו לה מחצית מזכויותיו של הבעל בחנות. בפסק הדין השני צומצמו זכויותיה של האישה.
פסק הדין השני ניתן מכוח סמכותו של בית הדין הרבני לפי תקנה קכח לתקנות הדיון, הקובעת “חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור”.
סמכותו של בית הדין על פי תקנה זו הינה סמכות רחבה ביותר העולה על הסמכויות שיש לבית משפט אזרחי. כאשר בית משפט אזרחי נותן פסק דין – אין הוא יכול או רשאי להתייחס אליו מהרגע שפסק הדין פורסם. יכול בית המשפט לתקן טעות סופר, השמטה מקרית וכיוצ”ב אך אין הוא רשאי בשום אופן לתקן או לשנות נושאים מהותיים בפסק הדין שנתן ולמעשה מרגע ש”קם מכסאו” אין הוא רשאי לגעת בפסק הדין, לשנותו וכיוצ”ב אפילו אם סבור הוא ששגה או שיש לו רצון לחשיבה מחדש אודות פסק הדין. הדבר אינו בסמכותו.
לעומת זאת לבית דין רבני סמכויות רחבות הרבה יותר בהשוואה לבית המשפט האזרחי, שכן אם נוכח לדעת שטענה יכול ורשאי הוא להזמין את הצדדים לדיון נוסף ולהפעיל שיקול דעת מחודש אודות פסק הדין שנתן ואף לשנותו מהותית. כך ארע במקרה המתואר לעיל ובהתחשב בעובדה שפסק הדין השני שינה לרעה את מצבה של האישה – הרי שזו הגישה – ובצדק מבחינתה – עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
ובמילים אחרות – בית הדין הרבני הגדול עשה שימוש בסמכותו זו לאחר שהבעל עתר לבית משפט זה נגד פסק דינו הראשון של בית הדין הרבני הגדול, וקיים דיון בעניין וזאת לאחר שניתן כבר פסק דינו. מכאן העתירה שהוגשה על ידי האישה.
האם חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו על פי הדין
לטענת האישה, בפסק דינו השני חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו, פגע בעקרונות הצדק הטבעי וסטה מהוראות החוק, באופן המצדיק התערבות בגץ מאחר לא חל כל שינוי נסיבות שהצדיק עיון מחדש בפסק הדין הראשון ולא התקיימה כל עילה המצדיקה זאת, ואף מתמרמרת האישה על האופן בו נעשה הדבר בדרך של קיום דיון מחדש, מבלי שניתנה לה הזדמנות לטעון ביחס לקיומם של התנאים לעיון מחדש – ועל כן הדבר מצדיק התערבות בגץ.
עוד טוענת האישה כי פסק הדין השני התעלם מעקרונות היסוד של הדין האזרחי, ובהם סופיות הדיון ויעילות ההליך.
תקנה קכח
לחילופין, נטען על ידי האישה שעתרה לבג”צ, כי יש להורות על ביטול תקנה קכח או להורות למתקין התקנות לכלול בתקנה קריטריונים לסטייה מעקרון סופיות הדיון ולהפעלת סמכות העיון מחדש בפסקי דין חלוטים.
לטענת האישה התקנה כפי שהיא והסמכות שהיא מעניקה נוגדים את עקרון סופיות הדיון שבדין הכללי האזרחי, אינה סבירה, ערטילאית ואינה כוללת אמות מידה למקרים בהם ייעשה שימוש בסמכות חריגה ומיוחדת זו. לשיטת האישה, התקנה נתונה לביקורתו השיפוטית של בית משפט זה בשל הפגיעה הבלתי מידתית בציבור המתדיינים.
דעתו של היועמ”ש של בתי הדין הרבניים
היועץ המשפטי לייעוץ הרבני הביע את חוות דעתו על עקרון סופיות הדיון במשפט העברי; על “הליך סתירת הדין ודיון מחדש”, המהווה פרק בתקנות הדיון, שתוקפן הוכר בפסיקת בגץ, לרבות הליך סתירת הדין עצמו שהוכר, כמו גם על קיומם של חריגים לעקרון סופיות הדיון במשפט האזרחי והפלילי.
כך למשל משפט חוזר, במסגרת הליך פלילי הוא עצמו מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון. בימים אלו נערך משפטו של רומן זדורוב אשר ריצה עונש מאסר לאחר שהורשע גם במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט העליון ואולם על סמך ראיות חדשות התיר שופט בית המשפט העליון מלצר, את פתיחת ההליך הפלילי מחדש באמצעות משפט חוזר. בהשאלה דוגמא זו דומה להליך שהתרחש בבית הדין הרבני הגדול בעניין המתואר לעיל.
העתירה נדחתה ונקבע כי השימוש בתקנה קכח על ידי בתי הדין הרבניים הוכר בפסיקת בית משפט זה במקרים שונים, תוך שצוין כי כבר נפסק בעבר כי המדובר בהליך חריג (בג”ץ 6595/21 ) פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים ייחודי לבתי הדין הרבניים אשר אינו מוכר בבתי המשפט האזרחיים.
אין מחלוקת שהשימוש בתקנה זו הוא חריג
בעתירה זו בגץ 6595/21 נדחתה טענת הבעל לפיה שימוש בתקנה הנדונה הינה שימוש פסול באלו המילים: אכן, מדובר בתקנה שהשימוש בה ייעשה באופן חריג לשם השוואה – בג”ץ 1388/21 צימרמן נ’ בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו…יחד עם זאת השימוש שנעשה בה בענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.
ומדוע? בית הדין הרבני הגדול מצא, לאחר שהעותר הגיש את העתירה הראשונה לבית משפט זה, שיש צורך לתקן את פסק דינו. פסק הדין המשלים נומק בהרחבה וניתן רק לאחר שבית הדין קיבל את עמדת הצדדים לגופם של דברים (ובכלל זאת כלל התייחסות גם לטענת המבקש בדבר עצם השימוש בתקנה).
בעתירה דנן טען העותר כי מדובר בתקנה שפוגעת באורח לא מידתי בכללי הצדק הטבעי בכך שהיא מקנה לבית הדין, בין היתר, אפשרות לפתוח פסק דין חלוט בחלוף שנים. אך כאמור, לא אלה הם פני הדברים בענייננו. יתרה מכך, קיים קושי בטענת העותר שלפיה התקנה חותרת תחת עקרון סופיות הדיון, שעה שהוא הוא עצמו, עתר במסגרת העתירה הראשונה להתערב בהכרעתו של בית הדין הרבני הגדול.
זאת ועוד, עתירתו הנוכחית הוגשה שלושה חודשים לאחר שניתן פסק הדין המשלים. יתר טענות העותר שכוונו לבטלותה של תקנה קכח נטענו בעלמא, ולא נמצא כי יש בהן כדי להצדיק התערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול.
האם יש צורך להידרש לשאלה העקרונית והמהותית אודות תקפות תקנות אלו
גם טענות האישה ביחס לביטול תקנה קכח או להתקנת תקנות לאופן מימושה, אינן מגבשות עילת התערבות ודינן להידחות על הסף. כפי שצוין, תוקף התקנות הוכר בעבר בפסיקת בית משפט זה, וכך גם ייחוד תקנה קכח, המאפשרת לבית הדין הרבני לעיין מחדש בפסק דין, לעומת הדין האזרחי הכללי.
יתר על כן הטענות נשמעות שנים רבות לאחר שהותקנו תקנות העיון ומבלי שמתקין התקנות צורף כצד לעתירה כך שלא ניתן ואין הצדקה לדון בתוקפן של התקנות לגופו של עניין. היה צריך לצרף לעתירה – לו היה טעם להופכה לעתירה עקרונית החורגת מגבולות הנושא שבין בעל לאשתו – את מתקין התקנות, ומשלא נעשה כך הדבר – ממילא אין אפשרות להתייחס לטענה בדבר פגמים בתקנה זו המאפשרת עיון מחדש בפסק דין על ידי בית הדין עצמו שנתן את פסק הדין.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
