בפסק דין שניתן בימים אלו בתמ”ש 46428-05-15 נדונה תביעה נזיקית שהגיש אב, אשר ילדתו הוברחה על ידי אמה לרוסיה, כנגד השופט אשר אפשר לאם להוציא את הילדה מן הארץ, ילדה אשר צו עיכוב יציאה היה תלוי כנגדה, כנגד בטחונות בלתי מספקים, וכך ארע שהילדה לא הוחזרה לארץ לאחר החופשה.
ומעשה שהיה כך היה. לאחר דין ודברים והליכים משפטיים שמסגרתם הוצא כנגד הילדה צו עיכוב יציאה מן הארץ ניתנה על ידי בית המשפט החלטה בזו הלשון:
החלטה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובאיזון הנכון בין האינטרסים השונים ובשים לב לעובדה כי בדעת האם לנסוע עם הקטינה לרוסיה שאינה צד לאמנה בדבר החזרת ילדים חטופים (דהיינו – אמנת האג, ההערה שלי – א.ל.), הנני מורה כדלקמן:
א. צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטינה יבוטל ……….וזאת כפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ וכן ערבות צד ג’ שהוצעה במסגרת הבקשה. צד ג’ יחתום על כתב ערבות מתאים לפיו יהא ערב להחזרת הקטינה, וכי במידה ולא תוחזר לארץ יהיה צפוי לשאת בעלויות הדרושות לשם החזרתה.
ב. כמו כן, ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ יהא בכפוף לעיכוב יציאת הערבה מן הארץ עד לחזרת הקטינה. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת הערבה … אולם זה יכנס לתוקף עם הפקדת הסך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט כמפורט בסעיף א’ לעיל. צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הערבה יבוטל עם חזרת הקטינה לארץ”.
למרבה הצער, אם הילדה, יצאה יחד עם הילדה מן הארץ ביום 17/4/2011 ולא שבה עד עצם היום הזה. יודגש כי עסקינן בלמעלה מ- 10 שנים בהם נגזלה ההורות מן האב אשר לא פגש בבתו מאז עזיבתה דהיינו הברחתה על ידי האם ועד היום.
בשל אי חזרת הילדה לארץ הוגשה תביעה נוספת ע”י התובע-האב, וניתן פס”ד המורה על החזרת הילדה לארץ לאלתר בהעדר הגנה מטעם הנתבעת.
בפועל עד היום הילדה לא חזרה לארץ ולפיכך נתבעה האם (אשר לא התגוננה מפני התביעה וניתן כנגדה פסק דין) וכן נתבעה מדינת ישראל כמי שמעסיקה את השופט אשר נתן את ההחלטה בעניין עיכוב היציאה שהוצא כנגד הילדה, אשר קבע בטחונות שאין בהם מספיק ובכך גרם בעקיפין להברחת הילדה ולאי החזרתה לארץ, שכן גם החילוט לא גרם לאם לחזור מאחר והמדובר ככל הנראה בסכום שאינו משמעותי עבורה והיא ויתרה עליו ובלבד שלא תחזיר את הילדה לארץ ותיוותר ברוסיה.
המדינה טוענת, כי עפ”י סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא תוגשנה תביעה נגד כל אדם המבצע פעולות שיפוט, ובכלל זה שופט, על עוולה שעשה במילוי תפקידו.
בפסיקה אף נקבע, כי פעולה רשלנית ע”י שופטים במילוי תפקידם אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי והשופט חסין גם אם פעל ברשלנות.
המדינה טענה כי מקרה זה אינו נמנה בקרב החריגים לתחולת החסינות השיפוטית וישנם מספר פסקי דין שהכירו בכך שתחולת החסינות עלולה להישלל במקרים בהם מייחסים לשופט פעולה מתוך מניע פסול, זדון או חריגה מדעת מסמכות, אולם במקרה המונח בפנינו, לא נטענה טענה זו ע”י התובע.
המדינה מוסיפה, כי החסינות השיפוטית הינה מהותית ולא דיונית וחלה גם על תביעות המוגשות כנגד המדינה מתוקף אחריותה השילוחית, ככל שקיימת.
המדינה טוענת, כי מאחר וטענות התובע רובם ככולם נוגעות לאופן מילוי תפקידו השיפוטי של כבוד השופט שנתן את ההחלטות, עליהן מלין התובע, הרי שהן חוסות תחת הדוקטרינה של החסינות השיפוטית שמשתרעת גם על רשלנות רבתי, והיא חלה גם על המדינה מקום שהיא נתבעת מכוח אחריותה השילוחית של השופט, כגון המקרה המונח להכרעתו של ביהמ”ש.
המדינה עותרת לדחיית התביעה על הסף, מטעמים של חסינות שיפוטית
לטענת המדינה ככל והתובע לא היה שבע רצון מהחלטתו של כבוד השופט, ודאי שאם סבר כי בהחלטה, כפי שניתנה, אין כדי להבטיח את חזרתה של הילדה לארץ בתום התקופה שנקבעה, היה עליו לפעול על מנת להשיג על ההחלטה במסגרת תקיפה כדין, דהיינו – ערעור על ההחלטה בדבר התנאים לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, אלא שהוא בחר לא לערער עליה וגם לא ביקש לעכב את ביצועה, ולכן טוענת המדינה, כי יש לדחות את התביעה מהטעם כי התובע לא פעל למיצוי כל ההליכים העומדים לרשותו כדין.
בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי יש להורות על דחיית התביעה כנגד המדינה
תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 קובעת: “בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי לדחות את התביעה”
הלכה פסוקה וידועה, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף, הינם אמצעים קיצוניים הננקטים בלית ברירה וכמוצא אחרון.
ההלכה קבעה, כי דחיית תביעה על הסף נעשית רק במקרים בהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול, על יסוד הנטען בתביעתו, לזכות בסעד המבוקש בתביעה. ביהמ”ש עושה שימוש בסמכותו זו רק במקרים מאוד קיצוניים ויוצאי דופן. זהו המקרה לפעול כך ולמחוק את התובענה כנגד השופט ו/או מדינת ישראל.
מבחן החסינות השיפוטית לצורך הכרעה בבקשה למחיקה/סילוק תביעה על הסף
ההכרעה בעניין הבקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעם המדינה פשוטה וברורה, וזאת בהתייחס ההלכה הפסוקה האחרונה שיצאה תחת ידו של ביהמ”ש העליון בתיק ברע”א 3359/18 מדינת ישראל נגד אבראהים עלי אדם בסוגיית החסינות המשפטית של המדינה.
סעיף 8 לפקודת הנזיקין (סעיף 4(5) לנוסח שקדם לנוסח החדש) קובע חסינות לכל נושא משרה שיפוטית וכל אדם המבצע פעולות שיפוט בגין עוולה שבוצעה במילוי תפקידו השיפוטי, בזו הלשון: “אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי”.
התרשלות שיפוטית אינה עילה לתביעה כנגד המדינה
בהלכה הפסוקה אף נקבע, כי המבחן לחסינות הרשות השופטת הוא מבחן פונקציונאלי, קרי ביצוע תפקיד שיפוטי. נקבע בפסיקה, כי גם הפעלה רשלנית של תפקיד שיפוטי זה אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי.
משמע גם שופט אשר מתרשל בתפקידו השיפוטי ומבצע תפקידו בצורה רשלנית, הוא עדיין מבצע את התפקיד השיפוטי. בפסיקה אף נקבע, כי הפעלה רשלנית ע”י שופטים במילוי תפקידם, אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי, והשופט חסין גם אם פעל ברשלנות, ובהתאמה לא ניתן לתבוע את המדינה מכוח האחריות השילוחית.
התובע עוד טוען במסגרת תביעתו, כי המדינה לא נקטה בפעולות הנדרשות והמחויבות בהן לצורך החזרת הילדה לארץ בעקבות מעשה החטיפה של הילדה, וזאת בהתאם להוראות אמנת האג בדבר חטיפת ילדים.
בתקופה הרלוונטית רוסיה לא הייתה חתומה על אמנת האג
ישראל חתמה והצטרפה למאבק הבינלאומי בתופעת חטיפת ילדים בחודש דצמבר 1991 ועם חקיקת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ”א – 1991. כידוע מטרת אמנת האג הייתה להבטיח חזרתם של ילדים חטופים שנחטפו ע”י אחד ההורים ממדינה אחת, שהיא חברה באמנה, למדינה אחרת שגם היא חברה באמנה. כדי לפעול בהתאם להוראות אמנת האג, וככל ושתי המדינות חברות בה, יש לבדוק באם בוצעה חטיפה בהתאם להוראות סעיף 3 לאמנה.
אין תחולה רטרואקטיבית לאמנת האג
במקרה זה החטיפה הנטענת הייתה ממדינת ישראל למדינת רוסיה. יש לציין ולהדגיש, כי מועד כניסתה לתוקף של אמנת האג בין ישראל לרוסיה היה ביום 1/3/2012. עפ”י סעיף 15 לאמנה, אין תחולה רטרואקטיבית של אמנת האג, ומשכך הם פני הדברים הרי ביום החטיפה הנטען ואי ההשבה של הילדה ביום 17/4/2011 אמנת האג לא הייתה בתוקף בין ישראל לבין רוסיה.
התובע טוען, כי יש לחייב את המדינה לפעול בהתאם לאמנה, על אף שאמנת האג נכנסה לתוקף לאחר המקרה, שכן עסקינן בעבירה נמשכת, אך טענה זו אינה נכונה.
לעניין אמנת האג, סעיף 12 לאמנת האג קובע תקופה של עד שנה מתאריך ההרחקה לצורך החזרת הילדה, ומשחלף מועד זה והילדה לא הוחזרה אזי אמנת האג לא חלה. עפ”י הוראות אמנת האג אירוע החטיפה הינו אירוע נקודתי ספציפי ומטרת אמנת האג הייתה להבטיח החזרת ילדים חטופים באופן מיידי.
למרות שלא הייתה מוטלת על המדינה כל חובה, לא מכוח אמנת האג ולא מכוח כל דין אחר, פעלה המדינה כמיטב יכולתה וניסתה לסייע לתובע באיתור הילדה, אולם התובע הוא זה שלא עשה מספיק ולא נקט בפעולות המתבקשות לצורך איתור והחזרת הילדה, ובכך גרם לחלק מהנזקים להם הוא טוען במסגרת תביעתו.
כך או כך התביעה נמחקה על הסף הן מחמת העדר יכולת לתבוע שופט שפעל במסגרת מילוי תפקידו וגם מטעמים ענייניים לפיהם התובע- האב לא עשה מספיק כדי להתמודד עם החלטת השופט ולא ערער עליה, וגם לא פעל לאיתור הילדה.
נוכח המקרה וככל הנראה בהתחשב במצבו העגום של האב שבתו נקרעה ממנו באחת – לא חויב הוא בהוצאות משפט כלשהן. האם חויבה בהעדר התגוננות לשלם לאב מאה אלף ₪, אך ככל הנראה חיוב זה יישאר כאות מתה.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
