שליטת המת על החי באמצעות צוואה הינה מוגבלת

שליטת המת על החי בכל הנוגע לרכוש שהותיר בצוואה ליורשים

בפסק דין שניתן ב- ת”ע 10740-05-20 ע’ ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון, נשאלה השאלה עד כמה יכול מוריש לשלוט על הרכוש שהוריש מן הקבר. בית המשפט לענייני משפחה השיב על השאלה והגביל את יכולת השליטה ברכוש המהווה את עזבון המנוחה ולא אפשר שליטה של המנוחה לדורי דורות ועד אין קץ.

מעשה שהיה כך היה: המנוחה כתבה צוואה בה הורתה כי הדירה שהינה מורישה לא תימכר, לא תושכר וכי תיועד לאזכרות. המנוחה לא הגבילה את ההוראה שנתנה בצוואה, בשנים או תחמה אותה לאירועים מסויימים, ולא קבעה כי בהתקיים אירוע מסויים הרי שההוראה תשתנה או תבוטל – אלא הייתה זו הוראה גורפת בצוואה שאסרה על מכר דירת הירושה.

משמעות ההוראה שנקבעה בסעיף 4 לצוואה של אותה מנוחה שבעניינה ניתן פסק הדין הינה הגבלה של הזכויות בדירה עד לסוף הדורות. הוראה כזו סותרת את הוראת סעיף 42 לחוק הירושה.

בסעיף 4 לצוואה, הורישה המנוחה את זכויותיה בדירה לילדיה אך ציינה מפורשות כי זו לא תימכר כלל וכלל. משמעות הוראה זו הינה כי הזוכים שהינם ילדיה של המנוחה, לא רק שני לאחר ראשון, אלא גם שלישי ורביעי – לא ימכרו את הדירה.

הוראה כזו הניתנת בצוואה בית המשפט אינו יכול לאשר.

ומה נאמר בסעיף 42 לחוק הירושה?

(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת  הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד)  הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.

אמנם, בכל צוואה אדם מצווה מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם שיטות משפט שונות  הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי.

חוק הירושה הישראלי נוקט בעמדת ביניים. מחד גיסא, הוא מאפשר כאמור הורשה על דרך יורש-אחר-יורש; מאידך גיסא, הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה.

כך, נקבע כי אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו עד סוף כל הדורות. (ראה בע”מ 16/9085, 05/3130).

בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה, המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה מזה הקבוע בסעיף 42 (ד) לחוק, כלומר מדובר בהוראה קוגנטית, הוראה שלא ניתן להתנות עליה ו/או לשנותה.

נקודת המוצא היא אמנם העיקרון הבסיסי בדיני הירושה, לפיו “מצוה לקיים דברי המת”, ועיקרון זה מעניק למצווה חופש לקבוע את תוכן הצוואה שהוא חפץ בה, אולם חופש זה אינו מוחלט, ואין ספק כי בשיטת המשפט הישראלית יש גבול עד כמה יכול מנוח לשלוט מקברו על השימוש ברכוש שהותיר ליורשיו.

“הטעם מעיקרא להגבלת זכותו של המצוה הוא תחימת האפשרות הניתנת לאדם שנפטר לשלוט על נכסים מקברו” (בע”מ 15/6251 הופה נ’ קסוטו)

מכל האמור לעיל עולה כי צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה – כניסוחו של בית המשפט – עד סוף כל הדורות, נוגדת את תקנת הציבור עד כדי שהביצוע שלה יהיה בלתי-חוקי או בלתי-אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה.

צוואה כזו בטלה וההוראה שבה המגבילה את השימוש ו/או המכירה של הנכס אף היא בטלה, וראה לעניין זה גם את ע”א 74/9 רחל אינזל נ’ קוגלמס, שם נקבע כי אין בצוואה כדי להעניק טובות הנאה לאנשים אשר הורתם ולידתם לאחר פטירת המנוח”, ואנשים כאלה “אינם כשרים לרשת את המנוח”

לסיכום – מאחר שהוראת סעיף 4 לצוואת המנוחה, מהווה מעין “שליטת המת על החי” תוך פגיעה ממשית ומהותית בזכות הקניינית של היורשים, קובע בית משפט כי ההוראה כי הדירה “לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, ותשמש לקיום אזכרות” – תבוטל.

מעבר להוראה זו – הצוואה תקויים וינתן צו קיום צוואה.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916