שופט בית המשפט העליון ניל הנדל קיבל בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי אשר התירה רישום קטינים על שם הורים שאינם ביולוגים מכוח צו הורות פסיקתי החל מיום הלידה רטרואקטיבית, וקבע כי הצו יינתן ממועד הגשת הבקשה ולא ממועד הלידה.
בניגוד להתקדמות משמעותית בזכויות הלהט”ב שאירעה בכלל השנים האחרונות הרי שפסיקה זו היא כמה צעדים אחורנית בכל הנוגע לזכויות אדם.
המשפחה הקיימת היום שונה ממה שהכרנו לפני עשור או שניים, והיא מורכבת מסוגים שונים, לא שגרתיים של הורות. יש אמא ואמא, אבא ואבא, וגם הורה שלישי מהמין האחר. יש משפחות בהן יש רק הורה אחד, אמא או אבא, ויש מגוון גדול של אפשרויות כיום להביא ילד לעולם שלא בדרך המקובלת המתייחסת לזוג נשוי המורכב מגבר ואישה. אימוץ בארץ לזוגות “רגילים” עד גיל מסויים, תמיד היה קיים אך פונדקאות חו”ל ואימוץ חו”ל הינם פתרונות חדשים יחסית ומתקדמים ונותנים פתרון למי שאין לו מענה בארץ, ובדרך כלל לזוג גברים אין מענה בארץ לצורך הכה טבעי שלהם להורות.
לכל מי שרוצה בכך, מגיע להיות הורה, תהא ההעדפה המינית שלו אשר תהא, ותהא הבחירה שלו בסוג התא המשפחתי שהוא בוחר ליצור, אשר תהא. כל אדם זכאי להורות וזה ברור מאליו ואף לא צריך לומר זאת.
זה העולם היום ובמקום לזרום עם זה, לקבל ולחבק את זה, ולהבין שדברים השתנו, כמו הרבה תחומים אחרים, הצליח השופט הנדל להשיג את המצב אחורה ולפגוע בזכויות של אנשים שהתא המשפחתי ה”נורמלי” (גבר ואישה) אינו מאפיין אותם, וחבל, שכן את התופעה הוא אינו יכול לשנות ופגיעה בזכויות המשפטיות לא תשנה את המציאות, אלא רק תקומם אנשים נורמטיביים, המשרתים בצבא, משלמים מיסים וכיוצ”ב אנשים חיוביים וטובים שירגישו שהם סוג ב’, לכל הפחות.
כל זה קרה בשל פס״ד שיש מי שיאמר שנוקט בגישה ערכאית, מאת השופטים ניל הנדל, ג׳ורג׳ קרא ודוד מינץ, שנכתב על ידי השופט הנדל בסוגיית רישום רטרואקטיבי של צו הורות פסיקתי לזוג שהביא את ילדיו בהליך פונדקאות. אין מדובר בביטול ההליך עצמו אלא אך ורק במתן אשרור לאחור של המצב המשפטי בנוגע לילדים.
כשהורים שהינם הומו או לסבית, רוצים להירשם כהורים של ילד שאינו ילד ביולוגי שלהם, הם צריכים לקבל מביהמ״ש מסמך שנקרא ״צו הורות פסיקתי״.
הסוגיה שנדונה בבית המשפט העליון, עלתה בנוגע לשאלה האם צו ההורות חל מהרגע שביהמ״ש נתן את הצו או מהרגע שהתינוק נולד.
במילים אחרות, ביהמ״ש דן בשאלה, האם המסמך שנקרא ״צו הורות״ הוא מה שמכונן את הזיקה ההורית – או לחלופין, רק מאשרר את הזיקה ההורית ונותן לכך תוקף פורמלי מטעמו.
בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי קבע כי צו ההורות מכונן את הזיקה ועל כן יינתן מיום הפניה לבית המשפט ולא מיום הלידה, וקביעה זו פוגעת בהורות.
נימוקיו של השופט הנדל נבעו מטובת הילד והוא קבע כי: ״ככל שמתרחקים ממודל ההולדה הטבעי ופונים לפרוצדורות מורכבות יותר ראוי להגביר את הפיקוח על התהליך, להגן על טובת היילוד העתידי ולשמש לו קול״.
חד וחלק – להגביר את הפיקוח. הורות שנעשית בדרך טבעית אינה מצריכה רישיון, בדיקות מסוגלות, או כל בדיקה אחרת, וכל אחד עושה ככל העולה על רוחו. לעיתים ההורות הזו לא רצויה, לא מתוכננת ובאה בזמן לא מתאים אך אף אחד לא יאמר מילה ואף אחד לא ייכנס לרחם של האישה ההרה.
לעומת זאת הורות שנאבקים ומשלמים הרבה כדי להשיג אותה, הורות שמייחלים לה ומתאמצים מאוד עבורה – אינה מובנת מאליה ודווקא עליה צריך לפקח. מעניין ומאכזב. נראה לי שדווקא הורות שנאבקים עבורה, שעולה הרבה כסף וכרוכה במאמץ טכני וכספי – תהיה הורות מושקעת יותר שכן היא לא מובנת מאליה.
אני מאמינה שארגוני הלהט”ב לא יקבלו את רוע הגזירה בשקט ויבקשו דיון נוסף בסוגיה עקרונית זו.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
