שיתוף חובות בין בני זוג

עסקינן בפס”ד אשר נתן לאחרונה (16.1.11) ביהמ”ש המחוזי בת”א (ה”פ 2599-01-10) בתובענה למתן סעד הצהרתי וצו עשה בנוגע לזכויות בדירת מגורים של בני זוג.

התובעת הינה החברה האמריקאית הישראלית לגזאז בע”מ (להלן: “החברה” או “התובעת”) נגד בני הזוג זוהר וסיגל אריאלי. נראה כי עם כל שמדובר בפסיקה אזרחית בין חברה לבני זוג, ניתן ללמוד ממנה רבות על גישתו של ביהמ”ש לעניין שיתוף חובות בין בני זוג, שיתוף רכושי ואיזון משאבים.

התביעה הצטמחה עקב חובות ע”ס 3.7 מיליון ₪, אותם צבר הבעל בעת משלח ידו (הפעלת מסעדות באמצעות חברות). נגד הבעל נפתחו לפחות 26 תיקי הוצל”פ. הוצל”פ הכריזו על הבעל כחייב מוגבל באמצעים ואיחדו את תיקיו.

התובעת הינה אחת מהנושות, ובשל כך מבקשת היא מבהמ”ש להצהיר כי לבעל מחצית מהזכויות בדירת מגוריהם של בני הזוג, על אף כי הזכויות רשומות כולן על שמה של האישה.

נשאלת השאלה, מדוע סבורה התובעת כי יש לכלול את דירת המגורים אשר רשומה על שמה של האישה ולפיכך באופן פורמאלי שייכת לה בלבד, בעוד שהחובות רשומים על שמו של הבעל?

התובעת טוענת כי דירת המגורים נרכשה במאמץ המשותף ותוך כוונת שיתוף וזאת על בסיס העבודות הבאות: בני הזוג הנתבעים נשואים כ- 17 שנים, עד עצם היום הזה, כאשר מנהלים הם תא משפחתי תקין והרמוני. במהלך כל שנות הנישואים, תרם הבעל הכנסותיו למשק הבית המשותף. מקורות המימון של הדירות השונות אשר נרכשו ע”י בני הזוג במהלך הנישואין, הינן פרי מאמצם המשותף, כאשר בני הזוג נטלו ביחד משכנתאות בסכומים משמעותיים למימונן.

במהלך כל שנות הנישואין ניהלו הנתבעים חשבון בנק משותף, שאליו נכנסו כל ההכנסות, ממנו שולמו כל הוצאות הבית וכן המשכנתאות. לגבי הדירה הספציפית סביבה נסובה התביעה לא הייתה כל הסכמה או הסכם ספציפי להעדר שיתוף.

נראה כי לאורן של הנסיבות דלעיל אין עוררים כי דירת המגורים, על אף שרשומה היא על שמה של האישה בלבד, שייכת לשני בני הזוג. אולם הזוג סבר כי דינה של התובענה להידחות על הסף הואיל ולתובעת אין כל יריבות עם האישה ואין לה כל “זכות עמידה” בנוגד לעניין נשוא התביעה.

תחילה יודגש כי מדובר בדירת מגורים אשר בסיסה הכספי מקורו בכספי המכר של דירת האישה מלפני הנישואין. בני הזוג טענו כי התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט במטרה להפעיל לחץ פסול על האישה ולאלצה לשלם לתובעת את החוב- אשר בעצם שייך לבעל בגפו מהחברות להן הוא ערב באופן אישי. כל זאת לטענתם נעשה כדי לזכות בעדיפות על פני יתר נושיו של הבעל ושל אותן החברות.

עוד טענו בני הזוג, כי מערכת היחסים בניהן מוסדרת באמצעות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג 1973, לאור זאת “זכות העמידה” של נושה כנגד התחייבויות של חייב אל מול צדדים שלישיים מוגבלת להוראות חוק ספציפיות ולתקופת זמן מוגדרת אשר אינן חלות בענייניו.

לגופו של עניין טענו בני הזוג כי חוק יחסי הממון קובע משטר של הפרדה רכושית בין בני זוג, החוסים תחת הוראות החוק, כל משך חיי הנישואין. הואיל ומדובר בבני זוג החיים בשלום בית, קיימת כיום הפרדה רכושית בין נכסיהם מכוח הוראות החוק.

ביהמ”ש התמקד בשאלה העיקרית והיא מה הייתה כוונתם של בני הזוג עת רשמו את דירות המגורים רק על שמה של הנתבעת; האם מדובר היה ברישום מכוון, המעיד על כוונה להפרדה רכושית או שמה מדובר באקט אקראי מכל וכל קבע ביהמ”ש כי אין לדחות את התובענה על הסף, כפי שדרשו בני הזוג.

אחד הטעמים לקביעה זו הינה הסיבה כי לנושה עשוי להיות עניין להוכיח קיומו של שיתוף, על מנת שיוכל לרדת לנכסי בן זוגו של החייב או להיפך, יכול והנושה יבקש לשלול טענת בן הזוג ולהוכיח כי נכס מסוים הינו של החייב ולו בלבד. מפאת העובדה כי בני הזוג הנתבעים נישאו זל”ז בשנת 1994, חל לגביהם חוק יחסי ממון, בו נקבע, בין היתר, כדלקמן:

“3. תחולת ההסדר (א) לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו- במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה… 4. העדר תוצאות במשך הנישואין אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. 5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין (א) עם התרת הנישואין או פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט- (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין….”

ביהמ”ש מציין כי “איזון משאבים” ייעשה רק עם התרת הנישואין או פקיעתם, מצב עובדתי שאינו קיים בעניינו. ביהמ”ש מדגיש כי על אף שבני הזוג חיים בשיתופיות, עדיין יש לבחון האם התכוונו לאורך כל השנים לשמור על הפרדה רכושית בכל הנוגע לדירת המגורים. אם כן, מדובר בשאלה עובדתית, אשר נלמדת ממכלול הנסיבות (ראה: ת”א 2421/04). יודגש כי המניע אינו מפחית בהכרח מאמיתותה של מציאות, שלפיה גובשה הסכמה בדבר הפרדה, קרי המניע של בני הזוג אינו גורע מבחירתם למממש את כוונת ההפרדה. מקום שכוונתם ברורה, אין מקום להוסיף ולחקור במניעיהם.

ביהמ”ש מעלה ככלל כי ראוי לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני הזוג, ובאין חזית מריבה פנימית בניהם, נסתרת בדר”כ חזקת השיתוף (ע”א 4374/98). כמו גם אין לייחס חשיבות, מכרעת ובהכרח להבחין בין מצב שבו נעשית פעולה אקטיבית של העברת הזכויות בנכס על שם אחד מבני הזוג, לבין מצב שבו נרשמות הזכויות כך מלכתחילה, זאת כל עוד ניתן להסיק את קיומה של ההסכמה בדבר ההפרדה הרכושית ממכלול הנסיבות.

ביהמ”ש קיבל את טענת בני הזוג כי ביחס לדירת המגורים הייתה הסכמה ספציפית, כי לא תיכלל במסגרת איזון משאבים ותישאר בבעלותה של האישה גרידא. אף אין מחלוקת כי עוד בטרם התגבשות חובותיו של הבעל או חשש לנושים, הייתה הדירה רשומה בבעלותה של האישה בלבד- דבר המעיד כי רישום הדירה ע”ש האישה לא נועד לצרכי התחמקות מנושים.

החלטה זו התקבלה חרף העובדה שהבעל הנישום, השתתף בתשלומי משכנתא ואו שיפוץ באחת מהדירות.

זאת ועוד קובע ביהמ”ש כי קיומו של משק בית משותף אינו שולל הוצאה מכוונת ומודעת של נכס ספציפי מתוך הנכסים המשותפים והקניית מלוא הזכויות בו לאחד מבני הזוג.

ביהמ”ש טוען כי די בנימוקים דלעיל על מנת לדחות את תביעתה של החברה הנושה אך לצורך חיזוק פסיקתו, מתייחס הוא גם לסוגיית מקורות המימון של רכישת הדירה:

ביהמ”ש מעלה בפסיקתו את העבודה כי לפחות בתחילת החיים המשותפים של בני הזוג, הייתה האישה המפרנסת העיקרית בעוד שהבעל הנישום, היה מלצר פשוט בתחילת דרכו. כמו גם כשהתבסס הבעל העביר את מירב כספו לחברה שבבעלותו ובאמצעותה למימון עסקיו ולא לחשבון המשותף. האישה לאורך כל חיי הנישואין הביאה משכורת יציבה, רכב דירה ותמיכה מהוריה. הכנסתה אף עולה בקביעות על זו של הבעל. באשר למימון רכישת דירת המגורים, הצהירה האישה וביהמ”ש קיבל את דבריה, כי מדובר במימון מתגלגל של נכס אותו רכשה טרם נישואיה וטענה לזכות קניינית לעקוב אחר תמורת הנכסים שבבעלותה הבלעדית, עוד מלפני הנישואין. לשיטתה, גם הטענה, שהחזרי הלוואה המובטחת במשכנתא נעשו בחלק מן הזמן מן החשבון המשותף, אינה יכולה לבסס את תביעת הנושה, שהרי לו החזר ההלוואה היה נעשה מחשבון הוריה של הנתבעת- האם היה מלמד שלהורי של הנתבעת בעלות בדירה? ביהמ”ש קבע כי הצדק עם האישה, מטעמיה.

(הפ ת”א 2599-01-10)