העיקרון הוא כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין אינו נחשב כנכס משותף
נקודת המוצא בדרך כלל העולה מחוק יחסי ממון בין בני זוג הינה כי נכס המצוי בבעלות של אחד מבני הזוג ערב הנישואין, נותר בבעלותו ואינו נכלל במסת הנכסים שיש לאזן כאשר מתגרשים. משמע, לא מדובר בנכס משותף אשר יחולק בין הצדדים שווה בשווה או באופן אחר, אלא בנכס השייך אך ורק לבן הזוג אשר הרכוש היה ברשותו בטרם הנישואין.
תיתכן עם זאת האפשרות להוכיח שיתוף ספציפי בנכס שהיה שייך לאחד מהצדדים קודם לנישואין
בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי וזאת מכוח הדין הכללי כלומר על פי דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וחוקים נוספים. (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי , פ”ד מט (3) 529 , רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו (6) 175 , ע”א ששון נ’ ששון , פ”ד נט ( 5) 596).
נטל ההוכחה הוא על הטוען לשיתוף
נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף ביחס לנכס חיצוני קודם לפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה, כאשר בן זוג הטוען כי נכס שהיה בידי בן זוגו טרם הנישואין והרשום על שמו הוא נכס משותף, עליו להביא ראיות חד משמעיות ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בראיות פוזיטיביות של ממש.
הנטל המוטל על הטוען לקיומה של כוונת השיתוף הספציפית מקורו, בין היתר, בכלל אשר מקורו בדין העברי לפיו “המוציא מחברו עליו הראיה”. כמו כן נובע עקרון זה מחוק יחסי ממון, לפיו אם בני זוג לא עשו ביניהם הסכם ממון – יחול עליהם ההסדר בחוק יחסי הממון, אשר לפיו רכוש שמקורו חיצוני או לפני הנישואין – הוא רכוש אישי ועקרונות השיתוף לא יחולו עליו.
לדירת מגורים דין אחר ושונה ולגבי דירת מגורים יש מעמד מיוחד בהיותה גולת הכותרת של נכסי התא המשפחתי
ביחס לדירת מגורים, הפסיקה נתנה מעמד מיוחד בכל הקשור לדוקטרינת “כוונת השיתוף הספציפי”, וניתן דגש לאופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר, ולעיתים אף היחיד, של בני הזוג. על כן, מכונה דירת המגורים בפסיקה כ- “גולת הכותרת” של התא המשפחתי.
נוכח המעמד המיוחד שנתנה הפסיקה לדירת המגורים נטל הראיה קל יותר אך אין די בעצם הנישואין כדי לקבוע שיתוף בנכס שהיה שייך לבן זוג לפני הנישואין.
יש צורך להוכיח דבר מה נוסף
הודגש בפסיקה כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שרשומה על בן זוג טרם הנישואין, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיום חיי נישואין משותפים ממושכים וכי יש להראות “דבר מה נוסף“.
פסיקה התומכת במגמה זו
וכך קבעה כב’ השופטת שטרסברג –כהן ב רע”א 8672/00 (פס”ד אבו רומי ) :
“לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ….. לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין הכללי. שאם תאמר כן, …מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון….
על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה של שם בן זוג אחד לבן זוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצמם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק- מכוח הדין הכללי- הקניית זכויות בדירת המגורים”.
מהם המקרים שיכולים להביא את בית המשפט למסקנה כי נכס כזה יהיה משותף על אף שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בטרם הנישואין?
כבוד השופט י. עמית מציין מספר פרמטרים לבחינת המקרה ולצורך מסקנות בדבר קיום או העדר קיום של כוונת שיתוף ספציפי:
- האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
- האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
- האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו.
- אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה.
- האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
- ושיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
- נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
כבוד השופט דנציגר בפסק הדין שלעיל מציע שלא לקבוע פרמטרים נוקשים ומקובעים, ולהותיר את הפרמטרים השונים בצריך עיון ולהשאיר את ההכרעה בהם למקרים שעתידים לבוא, בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה.
הגישה הינה שונה כאשר הנכס נרכש במהלך חיי הנישואין ולא לפניהם ואז גם נטל הראיה מונח על כתפי בן הזוג הטוען שאין שיתוף, משמע נטל הראיה מתהפך
לעומת זאת ובניגוד לאמור לעיל, כאשר נכס נרכש במהלך חיי הנישואין ונרשם ע”ש אחד מבני הזוג בלבד ולא על שם שניהם מתקיימת חזקה כי זהו נכס משותף והכל נוכח הוראות סעיף 5(א) לחוק לפיהן שווים של נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין – יאוזן בין הצדדים, בין בני הזוג בחלקים שווים ללא קשר לרישום.
דווקא על בן הזוג הטוען כי יש להוציא הנכס ממסת הרכוש בר האיזון, כלומר על מי שטוען שאין שיתוף בנוגע לנכסים שנרכשו במהלך הנישואין – מוטל נטל ההוכחה.
ההלכה מתייחסת גם לתחלוף של נכס כלומר לנכס שנרכש במקום הנכס המקורי
הפסיקה הכירה בהלכת התחלוף, וכאשר הנכס נרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס, כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין”.
יחד עם זאת, “אם רק חלקו של הנכס מומן ממקורות שנצברו עובר לנישואין, הרי שנכס זה עשוי אף הוא להיכלל בנכסים המשותפים לבני הזוג, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה” (בגץ 8214/07 פלונית נ’ ע”א 686/85 מערבי נ’ מערבי פ”ד מ(2)634).
ראינו אם כן שכדי ליצור וודאות ולמנוע מחלוקות והליכים משפטיים אגב גירושין רצוי להבהיר את הדברים מראש לפני הנישואין ולחתום על הסכם יחסי ממון בין בני זוג.
