שיתוף בדירת מגורים שהיתה שייכת לאחד מבני הזוג בטרם הנישואין – מהם התנאים להוכחת כוונת שיתוף?
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
בתמ”ש (ים) 32006-04-12, מפי כב’ השופטת אורית בן דור, נדונה הסוגיה של כוונת שיתוף בנוגע לדירה שנרכשה במימון חיצוני, דהיינו מכספים של בני משפחתה של האישה, כאשר הבעל לא תרם מאומה לרכישת הדירה. עוד יש לציין לצורך המתווה העובדתי כי בני הזוג היו נשואים כעשר שנים ואולם לאחר חמש שנים עלו הנישואין על שרטון והתערערו וכי לא נולדו להם ילדים.
כאשר הגיעו הנישואין לקיצם והצדדים עמדו בפני גירושין, דרש הבעל, התובע, מחצית מהזכויות בדירה. בית המשפט סוקר את התנאים הרלוונטיים לקיומו ו/או להעדרו שיתוף בדירת מגורים.
העדר הצורך בנישואין הרמוניים ודי בנישואין סבירים
התובע טען לחיים הרמוניים משך כל שנות הנישואין ומנגד טענה הנתבעת לקשיים רבים מראשית נישואיהם. הנתבעת טענה כי בשל קשיים אלו פנו הצדדים לארבעה רבנים לצורך יעוץ, כמקובל בחברה החרדית, אליה הם משתייכים, טען התובע כי לא היו אלה יועצים אלא “באבות” (כלשונו) אליהם פנו לצורך קבלת ברכה לרפואה שלמה ולפריון.
מרכז הכובד הוא בשאלת המאמץ המשותף והכוונה של הצדדים
הלכה היא שלצורך בחינת הטמעת נכס חיצוני ברכוש המשותף יש משקל נמוך ליחסים הרמוניים בין הצדדים. בית המשפט בוחן האם חיי הנישואין היו “נישואין הרמוניים סבירים” ומרכז הכובד הינו בשאלת המאמץ המשותף והכוונה. משברים אינם עומדים בסתירה לקיומם של נישואין סבירים.
נישואי הצדדים היו נישואים הרמוניים “סבירים” אשר התאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות. הנתבעת בחרה להישאר נשואה לתובע, משך השנים עברו הצדדים טיפולי הפריה רבים ומפרכים בניסיון משותף להביא ילד לעולם וכמו כן היו להם קשרים חברתיים משותפים.
אורח חיים קישורי
ממכלול הראיות השתכנע בית המשפט כי חיי הצדדים התאפיינו באווירת שיתוף ב”אורח חיים קישורי“. הם ניהלו חשבון משותף, ולא היה למי מהם חשבון נוסף. הצדדים נטלו הלוואה משותפת לצורך הקמת עסק לנתבעת אשר ללא ספק נהגו בו שיתוף.
כיצד בודקים כוונת שיתוף בנכס חיצוני?
בבחינת שאלת המאמץ המשותף והכוונה יש לזכור כי, כאמור, במרבית המקרים בהם הוכרה בפסיקה כוונת שיתוף הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וכי אלה היוו “דבר מה נוסף” המעיד על כוונת שיתוף.
בכתב התביעה, המתוקן טען התובע כי משך כל שנות הנישואין נשא למעשה בתשלום המשכנתא הרובצת על הדירה באמצעות תשלום לידי אבי הנתבעת וכן השביח את הדירה. להלן נדון בכל אחת מהטענות, ואולם בית המשפט דחה את כל טענותיו העובדתיות כמעט לחלוטין בשל כך שהתובע לא הצליח להוכיח את טענותיו.
תשלום משכנתא יכול להעיד על תפיסת שיתוף
טענת התובע באשר לתשלום המשכנתא הייתה בלתי עקבית עד שנזנחה לבסוף בסיכומים, וצצה מחדש בסיכומי התשובה. לעניין זה העמיד התובע זה שלוש גרסאות עובדתיות שונות.
טענות עובדתיות סותרות – אינן עולות בקנה אחד זו עם זו
התובע לא מסביר כיצד עולות שתי הגרסאות העובדתיות החלופיות הללו בקנה אחד זועם זו. אותם מנוע בעל דין לטעון (תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984).
טענה שנטענה בכתבי טענות אך נזנחה בסיכומים – בית משפט לא יתייחס אליה
כידוע, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים (אם בשגגה ואם במכוון) כדין טענה שנזנחה. לכן לא יתייחס אליה בית המשפט (ע”א 447/92, רוט נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט, פד”י מט (2)102, 107).
הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שהינה לטובתו – פועל לרעתו
כידוע, הימנעות בעל דין מהבאת ראיה אשר בהישג ידו ללא הסבר סביר, ניתן להסיק ממנה שאם הייתה מובאת, הייתה פועלת לחובתו (י’ קדמי על הראיות (כרך שלישי, תשס”ד) עמ’ 1649).
אי הבאת עד שעשוי לסייע – מחזקת את גירסת הצד השני
נקבע גם בפסיקה כי אי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על עניין שבמחלוקת מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב ( ע”א 498/81 זמיר נ’ שא”ז חברה לשירותים, תק-על 85 (3) 210 ; ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות בע”מ נ’ פרץ רוזנברג ואח’, פ”ד מז(2), 605).
יש לזכור כי עדות התובע לעניין תשלום המשכנתא נשמעה לראשונה בכתב התביעה המתוקן. המדובר בנקודה משמעותית במשפט. התובע שינה את עדותו בעניין זה, ללא כל הסבר, ויש בכך כדי לפגום באמינותו פגימה משמעותית.
עדות כבושה – עדות שנטענה שלא בכתב הטענות המקורי – עדות שמשקלה מועט
למעשה, כל גרסת התובע לעניין כוונת השיתוף נטענה לראשונה בכתב התביעה המתוקן. אכן משלא נטענה הגרסה בכתב התביעה המקורי אף לא במרומז ניתן לראות בה עדות כבושה שמשקלה מועט ביותר ושאמיתותה חשודה (יעקב קדמי על הראיות (תשס”ד) 441; ע”פ 154/85 אברושמי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(1) 387, 399 (1987); ע”פ 4297/98 הרשטיק נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(4) 673, 688 (2000); ע”פ 1707/08 אריש נ’ מדינת ישראל. מעבר לכך, כבר נפסק כי עדות כבושה עשויה להוות חיזוק לעדות הצד שכנגד (ע”פ 365/81 אושרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(1) 13, סעיף 18 לפסה”ד).
קיומה או העדרה של השקעה בדירה כאינדיקציה לכוונת הצדדים
הצדדים מסכימים שבמהלך הנישואין הוסיפו מרפסת לדירה לצורך קיום מצוות סוכה, וכן התקינו תנור הסקה. מלבד אלה לא טען התובע לשיפוץ או להשקעה נוספת בדירה.
השקעה זניחה – אין בה כדי להוות דבר מה נוסף כדי לבסס את כוונת השיתוף
אמנם, לא נטען ולא הוכח מה גובה ההשקעה אל מול שווי הדירה, ואולם דומני כי בהכרח אין מדובר בתוספת בניה מהותית או בהשקעה כספית מהותית.
מוסכם שהדירה נרכשה בסך של 147,500$. מחקירת הנתבעת עולה כי לשיטת התובע גובה ההשקעה הן של הוספת המרפסת והן של התקנת מערכת ההסקה עמד על סך של 35,000 ₪ לכל היותר.
גם אם נניח שאלו הם הסכומים, הרי שחלקו של התובע בהם עומד על מחצית ועל כן מדובר באחוזים בודדים משווי הנכס. לעניין זה ראו ע”מ 19100-12-12 שם נקבע כי ספק אם תרומה של 1/24 במימון הנכס עולה כדי “דבר מה נוסף” הדרוש להוכחת כוונת שיתוף ויש לבחון זאת בהקשר הנסיבות (עמ”ש (י-ם) 19100-12-12).
הן בנית המרפסת והן הוספת מערכת ההסקה נעשו לשימוש ולרווחת שני הצדדים אשר הדירה שירתה את שניהם. בוודאי לא די בכך ללמד על כוונת שיתוף בנכס עצמו.
גם בעובדה שחשבונות החזקת הדירה, כגון הארנונה, חשמל וכיו”ב, היו רשומים על שם שני הצדדים אין כדי ליצור זכויות במקרקעין ואין בהם כדי ללמד על כוונת שיתוף בדירה.
האם מתקיימת כוונת שיתוף מכוח חיים משותפים?
לא ניתן גם לייחס לצדדים כוונת שיתוף ספציפי מכוח החיים המשותפים, במובן זה שעם השנים הרכוש הפרטי הפך רכוש משותף. תקופת מגורים של 10 שנים בקירוב בדירה הינה קצרה מכדי ליצור הסכמה משתמעת לשיתוף בזכויות.
בני הזוג היו נשואים כעשור בלבד, במהלכו התגוררו בדירה, לא נולדו להם ילדים, כאשר כבר כחמש שנים לאחר הנישואין ארע משבר אמון קשה עת גילתה הנתבעת דבר עברו הפלילי של התובע.
בית המשפט קובע כי אין בכך די כדי לראות את הדירה כנכס שנטמע ברכוש המשותף. שהרי השאלה האם רכוש פרטי הפך רכוש משותף לאורך חיי הנישואין היא גם פונקציה של משך הנישואין ומשך השימוש המשותף בנכס.
ככל שבני זוג נשואים זמן רב יותר, כך יותר רכוש פרטי הופך למשותף (ש’ ליפשיץ, “יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון“).
עשר שנים שבמהלכן היו מספר משברים אינן תקופה ארוכה דיה, כמתחייב על פי “רוח העידן” בהתאם לאותה פסיקה של בית המשפט העליון בבע”מ 5939/04 שלעיל, כאשר באותו מקרה דובר על חיים משותפים במסגרת נישואין, במשך 19 שנים.
האם הייתה הסכמה בעל פה כי הדירה תהיה משותפת?
משמיעת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי אין הוא מתרשם שעניין השיתוף בדירה עלה והוסכם, ולו בהסכם שבעל פה, גם במשך שנות הנישואין.
כאמור, בראשית הנישואין לא הייתה הסכמה לשיתוף בדירה. הדירה נרשמה על שם הנתבעת לאחר הנישואין, והרישום לא שונה במהלכם.
המשברים שליוו את הצדדים משך הנישואין מלמדים על חוסר אמון של הנתבעת בתובע בשלם קשה לקבל רצון לשתף.
בשל חוסר היכולת ללדת והשתייכותם למגזר החרדי, הייתה מערכת היחסים ביניהם לא יציבה כבר מתחילתה, ובין היתר בשל כך לא קיימו הורי הצדדים את התחייבותם לרכוש עבורם דירה.
עוד מתרשם בית המשפט כי כחמש שנים לאחר הנישואין, עת סייעה לאמו של התובע בניקיון הבית לקראת חג הפסח, מצאה באקראי מסמך ממנו עולה שהתובע הורשע בהליך פלילי באישום של פגיעה בקטין וריצה עונש מאסר בפועל, וכי אז נודע לה הדבר לראשונה והכה אותה בתדהמה. בשל הרשעה זו נמנעה מהם האפשרות של אימוץ.
בית המשפט מקבל גם את טענת הנתבעת כי מספר שנים לאחר מכן נודע לה כי לתובע קשרים עם נשים אחרות וכי ככל הנראה היו מקרים של בגידה. לעניין זה, העידה חברתה כי שמעה מהנתבעת על כך. אמנם אין בעדות החברה להוכיח כי אכן ניהל התובע קשרים עם אחרות, ואולם יש בה להוכיח כי כך האמינה הנתבעת.
על כן, קובע בית המשפט כי זה היה הלך הרוח של הנתבעת כדי ללמד שספק גדול אם בנסיבות כאלה תרצה לשתף את התובע בנכסיה, ובהעדר רצון ממילא לא יהיו לכך ביטויים חיצוניים מפורשים או משתמעים.
ממכלול הנסיבות, לא השתכנע בית המשפט כי ברור ומוסכם היה בין הצדדים כי הדירה הינה משותפת ושייכת לשניהם בחלקים שווים.
עולה מהאמור כי לא הוכחה כוונת שיתוף בדירה בראיות ממשיות מעבר לצפייתו ותקוותו של התובע שנטועה עוד בתחילת חיי הנישואין. לטעמי, החלת כוונת השיתוף על נכסים חיצוניים מחייבת רגישות גבוהה לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם. “יש לכבד את רצונו של הבעלים הקנייני שלא לשתף את בן זוגו בנכסיו הפרטיים” (שחר לישפיץ, שם, 263). הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל. לא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום.
לאור כל האמור, נקבע כי הדירה היא בגדר נכס שבבעלותה הבלעדית של הנתבעת.
האם העדרו של הסכם ממון יכול להעיד על כוונה לשיתוף?
טענת התובע לפיה העדר של הסכם ממון לפני הנישואין מלמד “כאלף עדים על רצון הצדדים לחיות ולשתף אחד את השני בהכל כאשר ברור לכל שבאם אחד מהצדדים מביא סכום כסף ניכר לזוגיות ואין רצונו לשתף הרי הוא עושה הסכם ממון בתחילה”.
הטענה מנוגדת להוראותיו המפורשות של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולפיהן רכוש שהביא מי מבני הזוג לנישואין לא יכנס למסת הנכסים המשותפת, וככל שאותו צד מעונין לשתף בו עליו לעשות זאת בעזרת הסכם ממון. כן מנוגדת הטענה להוראת סעיף הקובעת כי כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שונות, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק) ודוק. בתיקון 4 לחוק הותיר אותו המחוקק כפי שהוא ובחר שלא לשנותו.
אמנם, יותר ויותר זוגות אשר החוק חל בעניינם, והמבקשים להחריג רכוש/זכויות מהמסה הכוללת אשר תתחלק על פי הכלל באופן שוויוני במועד פקיעת הנישואין, עורכים הסכם ממון על פי הוראות החוק, ובכך מביאים לכדי “בטחון” את מימוש הסכמותיהם לכשיגיע המועד הקובע ומסת הרכוש תעמוד בפני חלוקה, על פי עקרון איזון משאבים הקבוע בחוק.
אולם, אין בידי לקבל את הטענה כי העדרו של הסכם יחסי ממון בין בני זוג מלמד את ההיפך מזה הקבוע בחוק. כי אם תאמר כך, נמצאת, חותר תחת הוראות החוק.
לפיכך, נדחתה התביעה והאישה נותרה הבעלים היחיד של הדירה שעל שמה.
