שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות
השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנה המשפטי. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. במקרים בהם שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי יביע על כך בית המשפט ביקורת. ישנם מקרים בהם ההשתהות גם אם היא במסגרת הזמן שבו אפשר להגיש תובענות גורמת לנזק ראייתי, כך שלא יהיה זה הוגן לאפשר לנהל את התביעה.
על פי הפסיקה – לצורך טענת שיהוי – נדרש מי שטוען לשיהוי, להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, בשל הנחה כי לא ייתבע, ובהסתמך על כך שהתובע כלל לא פעל. כמו כן יש מקרים בהם שיהוי נגרם בהעדר תום לב של התובע.
הנטלים להוכחת שיהוי
הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי על הנתבע אשר מטרתו למנוע את ההליך המשפטי נגדו.
איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתוך תחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של התובע, וקיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו כדי שאפשר יהיה לטעון לשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות.
טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי במצב הנתבע אשר נובע מהתנהגות התובע.
על כן ברור שסילוק תביעה בטענת שיהוי יתאפשר רק במקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אלה שגרמו לכך שהנתבע ינקוט במעשה או במחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם.
אימתי שיהוי חוסם את התביעה?
כאשר שיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה. כלומר, בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו.
כאשר הורע מעמדו של הצד שכנגד כלפי יריבו, עקב השיהוי בהגשת התביעה כלומר, במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.
כאשר עקב השיהוי קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכיח את טענותיו נגד התביעה.
כאשר התובע הציג מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו לתבוע.
בחינת האחריות הן של התובע והן של הנתבע
שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום-לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות. בכל המצבים הנ”ל קיים הכלל כי “הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה.
העדר שינוי הוא תנאי סף להגשת תביעה משפטית
היעדר שיהוי במשפט הוא תנאי סף להגשת תביעה משפטית, הקובע שבית המשפט לא ידון בתביעה שהוגשה באיחור רב. עם זאת, במשפט האזרחי, ככלל, כל אימת שתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות – זכות הגישה לערכאות אינה ניגפת מפני טענת שיהוי, ומוטל על הטוען לשיהוי נטל כבד להראות כי זה עולה כדי חוסר תום לב שהביא לשינוי מצבו לרעה של הנתבע.
שיהוי במשפט הציבורי
עיקר התחולה של השאלה האם התקיים שיהוי אם לאו, הוא במשפט ציבורי בו לזמן העובר מאז החלטה מנהלית יש השלכות רחבות ועל כן נדרש המבקש לפנות לבית המשפט ללא שיהוי. חרף הדמיון של השיהוי עם ההתיישנות מפני שבשניהם מתקיימת מניעות משפטית בחלוף זמן, מדובר בדוקטרינות משפטיות שונות. ניתן לדמות את היחס שבין התיישנות לשיהוי, כיחס שבין כלל לסטנדרט. בעוד ההתיישנות מציעה מועד נוקשה ואחיד, השיהוי מציע מבחנים הנתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.
בישראל נדרש מהעותר לבג”ץ או לבית משפט מנהלי – לעשות זאת מיד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג”ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה כנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, “כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי”.
הנשיאה מרים נאור ז”ל
על מרכיבי השיהוי כתבה נשיאת בית המשפט, מרים נאור — עע”מ 8968/14:
שלושת ההיבטים המנחים את בית המשפט בבואו לבחון חריגה מסד הזמנים הקבוע בתקנה 3 הינם ה”שיהוי הסובייקטיבי” (המתמקד בדופי שנפל בהתנהלותו של העותר המגיש עתירה בשיהוי למרות שהיה מודע לעובדות קודם); ה”שיהוי האובייקטיבי” (המתמקד בנזק שנגרם לרשות או לצדדים נוספים כתוצאה מהשיהוי); ומידת הפגיעה בשלטון החוק.
השופט עוזי פוגלמן כתב על הליך בחינת השיהוי:
בבחינת השיהוי נדרש בית המשפט לערוך איזון דו-שלבי: בשלב הראשון יבחן את רכיבי השיהוי – הסובייקטיבי (האשם) והאובייקטיבי (הנזק); ובשלב השני – המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט אם הרכיב השלישי – אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) – מטה את הכף להידרש לה. אם ימצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת שיהוי שדבק בה. — עע”מ 867/11,
השופטת דורית ביניש הבחינה בין שיהוי של הפרט ובין שיהוי של הרשות:
במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. נבחן, האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך כלל […] .
עוד קבעה כב’ השופטת כי ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה באמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות ברורה ומובהקת, הימנעות של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה. — רע”פ 1520/01, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ביניש]
בהיבט של הדין האישי במסגרת תיקי משפחה
לכאורה, רשאי אדם להגיש את ערעורו במועד האחרון הנקוב בתקנות, והדבר לא יראה כפסול או פגום, שהרי הגשת ביום האחרון על פי התקנות מהווה הגשה בתוך פרק הזמן ולא מחוצה לו. יתר על כן, במקרים מסויימים ובמיוחד כאשר עסקינן בדיני משפחה, קיימת נטיה להאריך מועד, ולא רק שאין נטיה לצמצם מועדים, אלא לעיתים לגלות גמישות ולהאריכם.
על כן מפתיע פסק דינה של ערכאת הערעור של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אשר דחה בקשת רשות ערעור לא רק מההיבט המהותי, אלא גם מעצם העובדה שהבקשה הוגשה במועד האחרון, כאשר ימי הפגרה לא מובאים בחשבון, ובפועל כאשר החלטה או פסק דין ניתנים בתוך ימי פגרת הקיץ, הרי שמתווספים להם הימים אשר בפגרה, והדבר נחשב תקין לחלוטין.
עסקינן במקרה בו קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הצדדים יסורו לבדיקת מסוגלות הורית, ואף נקבע לכך מועד במהלך אוגוסט. האב לא הגיע למפגש הראשון ותחת זאת בחלוף ימי הפגרה והימים שנותרו לו – הגיש בקשת רשות ערעור. בית המשפט המחוזי רמ”ש 37679-09-23 קובע כי דין בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דין של כב’ השופטת ליאת חיון דהן, להידחות על הסף מבלי לדון לגופה, וזאת בשל השיהוי המשמעותי הניכר בהגשתה – מעל חודש וחצי מאז ניתנה ההחלטה מושא הערעור וערב היום שנועד לביצוע ההחלטה תוך שבמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בימ”ש קמא, הכל ערב המועד שנועד לביצוע ההחלטה. כל זאת מאחר וההחלטה מושא הערעור על עריכת האבחון ניתנה ביום 2.8.23, תוך שביהמ”ש קבע בהחלטתו כי בתוך 10 ימים יפעלו הצדדים לתאום האבחון, המלצות המכון יוגשו לתיק ביהמ”ש תוך 45 ימים, לאחר מכן תתכנס ועדת התסקירים והמלצותיה יוגשו לתיק תוך 15 ימים מיום קבלת המלצות המכון.
רק ערב מועד האבחון, ביום 18/9, טרח המבקש להגיש את בקשת רשות ערעור זו, תוך שבמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (בקשה שנדחתה ע”י רשמת ביהמ”ש בדיוק מהנימוק הזה של השיהוי הרב בהתנהלותו של המבקש), כאשר למחרת 19/9 לא התייצב המבקש בטענה שהינו חולה ובגין כך חויב המבקש בהוצאות (אשר נידונו בבקשת רשות ערעור מקבילה לרשות ערעור זו); ויודגש, מאז מועד ההחלטה מושא הערעור 2.8.23 פעל המבקש בתיק קמא והגיש בקשות ותגובות, ועם זאת לא ראה כל צורך להגיש את בקשת רשות ערעור זו בסמוך למועד מתן ההחלטה אלא רק בחלוף חודש וחצי וערב מועד האבחון כפי שנקבע בהחלטה.
התנהלות זו של המבקש מעידה לדעתו של בית המשפט על זלזול וחוסר רגישות כלפי הצד שכנגד, כלפי המכון שהיה אמור לערוך את האבחון, וכלפי בימ”ש קמא שבינתיים נאלץ לעסוק בבקשות ובתגובות בגין אי-התייצבות המבקש למועד האיבחון; לו המבקש היה מגיש את בקשת רשות הערעור בסמוך למועד מתן ההחלטה, עוד בתקופת פגרת הקיץ ולכל היותר בתחילת שנת המשפט (ולא ביום 18/9), בקשתו לעיכוב ביצוע לא הייתה נדחית מטעמי שיהוי ולו בקשת רשות הערעור הייתה מתקבלת וההחלטה על עריכת האבחון הייתה מתבטלת כפי שהינו מעוניין, לא היה צריך המכון לבזבז את זמנו ולהקצות את היום לעריכת האבחון, וגם בימ”ש קמא לא היה צריך לעסוק בבקשות בשל אי-התייצבות המבקש לאבחון.
מנגד ולו בקשת רשות הערעור הייתה נדחית, יתכן והחלטת הדחייה הייתה ניתנת טרם מועד ביצוע האבחון 19/9 כך שניתן היה לקיימו במועד.
אמנם מבחינת תקנות סדרי הדין עומד המבקש במניין הימים שכן רוב התקופה הייתה פגרת הקיץ ופגרת סוכות שאיננה נמנית במניין הימים, אולם יש נסיבות – כנסיבות תיק זה – שבהן אין זה ראוי למצות את מלוא התקופה שנקבעה בתקנות לצורך בקשת רשות ערעור.
מקרה אחר שגם הוא עוסק בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שהוגש בדקה ה-90
כך גם קבע אותו מותב בבקשת רשות ערעור שנדונה על החלטת בית משפט קמא במסגרתו נעתר בימ”ש קמא לבקשת המבקשת למתן צו להסרת החיסיון וגילוי מסמכים בנוגע להכנסות המשיב וזכויותיו הכלכליות, אך מנגד הגביל את היקף הצו כמפורט בהחלטתו העיקרית של בית משפט קמא.
חוסר רגישות וזילות
במצב דברים זה קובע בית המשפט, ובשים לב ללוח השנה הכולל מעתה ואילך תקופת חגים וחופשות, הגשת בקשת רשות הערעור חודשיים אחר מתן ההחלטה, תוך מיצוי פגרת בתי המשפט ומיצוי כמעט מלוא התקופה של 60 יום להגשת הבקשה, מעידים, כפי שכבר ביהמ”ש העליון אמר לא פעם, על חוסר רגישות כלפי הצד שכנגד ועל זילות כלפי יומנו של בית המשפט.
שהרי אם בקשת רשות הערעור תתקבל כפי שהמבקשת מעוניינת, והמשיב ייאלץ להמציא את כל המסמכים הרבים מאד להם הינה עותרת (שרובם אם לא כמעט כולם אינם מצויים אצלו באופן פיזי והוא יידרש לפנות לגופים הרלוונטיים), דיון ההוכחות הקבוע ליום 24.10.23 (דיון שכאמור נקבע לפני זמן רב, עוד בחודש 3/23), בהכרח יידחה, וזאת בשים לב לכך שלוח השנה הינו כזה שכשבועיים בלבד לאחר מועד הגשת הרמ”ש תחל תקופת החגים (ראש השנה, יום כיפור ופגרת סוכות) ומועד ישיבת ההוכחות קבוע כשבועיים בלבד לאחר פגרת סוכות (24.10.23).
העתרות לבקשה תביא לדחיית מועדי ההוכחות
נקל להבין, שככל שהערעור יתקבל והמבקש יחוייב להמציא את כל המסמכים הרבים להם עותרת המבקשת, הזמן שיידרש למשיב להמציא את כל המסמכים הרבים יהיה לא מעט, ובשים לב כאמור לתקופת החגים וימי החופשה הרבים בחודש זה (החגים עצמם, ערבי החגים, חופשת סוכות), הרי שהתוצאה של קבלת הערעור וחיוב המשיב בהמצאת המסמכים הרבים תגרום בהכרח לדחיית מועד ההוכחות.
משהוגש הרמ”ש בלוח זמנים שכזה, באופן שקבלת הערעור תחייב את דחיית מועד ההוכחות, בקלות דוחה בית המשפט המחוזי את הערעור ולמרות שמבחינה פורמלית הוגש הערעור בתוך התקופה שנקבעה בתקסד”א, ברם יש נסיבות שבהן אין זה ראוי למצות את מלוא התקופה שנקבעה בתקנות לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.
מילות סיום לסוגיה של שיהוי במסגרת זמן ההתיישנות
לסיום נציין בנושא שיהוי במסגרת הזמנים את דברי השופט (כתוארו אז) א’ גרוניס ב-רע”א 9489/09 חיים רוזנברג נ’ בולוס גד תיירות ומלונאות בע”מ:
“בדרך כלל אין להלין על בעל דין הממצה את מלוא התקופה שהוקנתה לו בחקיקה לביצוע פעולה מסוימת. עם זאת, במקרים מסוימים מוטלת חובה על בעל דין להזדרז ולעשות מעשה עוד בטרם תמה התקופה שהוקצתה לו, שאם לא כן נוטל הוא סיכון שמא ייקבע כי בהתנהלותו נפל שיהוי. בהקשר של הגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים, אמורים הדברים בעיקר לעניין החובה להתחשב בשלב בו נמצא ההליך בערכאה הדיונית ובהשפעה הצפויה של הגשת בקשה לרשות ערעור על התקדמות הדיון. […] השתהות בהגשת הבקשה לרשות ערעור עלולה לגרום לתקלות דיוניות שונות […].
מן האמור ניתן לגזור שתי חובות המוטלות על בעל דין: ראשית, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה […].
מן הנמנע לשרטט קווים מנחים קשיחים בשאלה מתי מוטל על בעל דין שלא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרה כזה מהו פרק הזמן שלא ייחשב לשיהוי. המענה לשאלה זו ייגזר מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר השאלה שעל בעל הדין להציב לעצמו היא האם עיכוב בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי להשפיע על מהלך הדיון בערכאה הדיונית. […] שיהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור עשוי, בהצטרפו לטעמים נוספים, להביא לדחייתה של הבקשה לרשות ערעור. דחיית בקשה לרשות ערעור בשל שיהוי לבדו תהא מוצדקת במקרה בו מדובר בשיהוי משמעותי, במיוחד מבחינת ההשלכה על ההתנהלות הדיונית של הערכאה הראשונה”.
כאן כמו במקרים המפורטים לעיל – השיהוי פועל לרעת המתדיין שלקח לו את הזמן, אמנם במסגרת הזמנים הקבועים בתקנות, אך בחוסר תום לב מבחינת צורת ההתדיינות ומועד הגשת הערעור או בקשת רשות הערעור
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916