לא מזמן פרסמתי מאמר אודות פסק דין של בית משפט המחוזי בבאר שבע, אשר שינה מהותית והפך פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, במקרה בו בעל נטל כמעט 2 מיליון ₪ מכספי המשפחה, והשקיע בהשקעה כושלת באתיופיה.
השאלה המורכבת שהגיעה אל פתחו של בית המשפט המחוזי הייתה מה דינם של כספים משותפים, כ-2 מיליון שקל כמעט, שהושקעו על-ידי הבעל בהשקעה מסוכנת, ללא הסכמת האישה; והאם בעת הגירושים, כמה שנים לאחר מכן, ההפסד יהיה כולו של הבעל, או שיש לראות את האישה כמפסידה את חלקה בכספים יחד עם הבעל, על אף שלא הייתה שותפה להחלטה להשקיע, ואף לא ידעה על ההשקעה כלל.
בית המשפט לענייני משפחה גרע ממסת הנכסים את הסכום שיכול היה לעמוד לרשות האישה במסגרת חלוקת רכוש ואיזון משאבים והותיר את הגבר ללא כספים ורכוש כמעט.
בית המשפט לענייני משפחה החמיר עם הבעל, שכן פעל מאחורי גבה של אשתו, כלל לא שיתף אותה, ולא התייעץ איתה בהחלטה כה משמעותית, וקבע כי ייגרע מחלקו סכום ההשקעה הכושל. משמע הגבר נשאר לפי פסיקה זו ללא רכוש והבית נותר לאשה למעשה לשימושה. במקרה זה לא הוחל העקרון של שיתוף בחובות במקביל ולצד עקרון השיתוף בזכויות.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הבעל השקיע בעסקאות באתיופיה בצורה ספקולטיבית ולא אחראית. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי: “כאשר מדובר בהשקעות בסכומים של מאות אלפי שקלים, המצטברים לסכום העולה על מיליון שקל, נדרשת הסכמה מפורשת להשקעות, ואין די בכך שהאישה ידעה על ההשקעות, כפי שטען הבעל”.
ערעור לבית המשפט המחוזי תיקן את פסק הדין הבלתי מאוזן
ואולם ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי תיקן ושינה את פסק הדין ויצר איזון שונה, בו הבעל אמנם לא יקבל מחצית מהרכוש שנותר, אך נזקו קטן יותר. בית המשפט המחוזי קבע כי כל הפנסיה תישאר לבעל וכי הפנסיה לא תאוזן בין בני הזוג כמו המקובל על פי הדין והפסיקה.
בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון
כעת אני שבה לאותו מקרה כאשר בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור והותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. אף אחד מהצדדים לא ערער על התוצאה אלא שהגבר-האב ערער על גובה המזונות שנפסקו, שגם הוא מכביד עליו.
למרות שקיימת הלכת שיתוף בחובות היא ברורה אך ורק ביחס למצבי קיצון על לא במקרים שאינם חד משמעיים וגם חובות הימורים יכולים לחול על שני הצדדים.
כאשר מדובר בחוב שנוצר כפועל יוצא מהחלטה על דעת צד אחד של אחד מבני הזוג, החלטה שאינה קשורה ישירות בצרכי המשפחה והקיום השוטף של בני הזוג או במערכת החיים המשותפת ואינה פרי הסכמה מוקדמת, יכול להיווצר מצב בו לא יכנס החוב למסגרת איזון המשאבים בין בני זוג, והוא יוטל על בן הזוג שיצר אותו כולו או חלקו. באותה נשימה אפשר לומר שיהיו מקרים בהם אותו חב יוטל על שני בני הזוג גם יחד והכל תלוי במקרה הספציפי.
כך למשל, חובות שנוצרו כתוצאה מהימורים או ממניפולציות כספיות שעשה אחד מבני הזוג, ללא ידיעת השני ומבלי לקבל את הסכמתו – יכולים להיות משותפים או לא בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
אם ההימורים נמשכו על פני שנים רבות והאשה הייתה מודעת לכך – יתכן מצב בו בית המשפט יפסוק שהחובות משותפים. מנגד אם מדובר בתקופה קצרה של הימורים או שההימורים נעשו ללא ידיעת ומאחורי גבה של האשה – יתכן ובית המשפט יפסוק שרק המהמר ישא בחוב.
הפסדים עסקיים יחולו בדרך כלל על בני הזוג יחדיו בדיוק כמו רווחים עסקיים
יחד עם זאת, אם עסקינן בהפסדים עסקיים, הנובעים מניהול עסק על ידי אחד מבני הזוג – הרי שהצד השני יחוב בחובות העסקיים, גם אם לא היה מעורב בניהול העסק וגם אם לא ידע כלל ולחלוטין מה קורה בעסק ומה מצבו. ברוב המקרים חובות עסקיים יחולו על שני בני הזוג יחדיו.
ההגיון העומד מאחורי גישה זו נעוץ בעובדה כי שני בני הזוג פועלים יחד לרווחת המשפחה. לעיתים המאמצים נושאים פרי ולעיתים לא, והם גוררים אחריהם חובות. ואולם כאשר מאמציו של אחד מבני הזוג אינם עולים יפה וכתוצאה מכך נצברים חובות, יחובו שניהם, כשם ששני בני הזוג אחראים להצלחתם הכלכלית, כך הם יהיו אחראים יחדיו לכשלון כלכלי ועסקי ועל שניהם יהיה לשאת בתוצאותיו.
נדגים שני מצבים אפשריים, שלכאורה צריכים להפיק אותה תוצאה, אך לא.
מקרה א’
בעל נוטל מן הכספים המשותפים ומשקיע בעסקים או במניות, בלי להיוועץ עם אשתו, והשקעתו עולה יפה ונושאת פרי ומיליון שקלים שהשקיע הופכים לשבעה מיליון ₪. האם האשה שותפה לזכיה וזכאית למחצית מן הסכום? ודאי וודאי.
במידה ובני הזוג יתגרשו, יפרדו או מי מהם יפנה לבית המשפט – ברור שהאשה תקבל את מחצית ההשקעה והפירות כלומר 3.5 מיליון ש”ח בדוגמא זו, שהרי מה שנעשה ונצבר במהלך חיי הנישואין הינו בר איזון ומשותף לשני הצדדים.
מקרה ב’
בעל נוטל מהכספים המשותפים ומשקיע בהשקעה כושלת, בלי להיוועץ באשתו קודם לכן. האם האשה צריכה לקחת חלק בהפסדים? התשובה אינה חד משמעית, והרבה מאד עשוי להיות תלוי בהשקפת בית המשפט.
ונשאלת השאלה האם אשה שלא הייתה שותפה להשקעה כלכלית בלתי זהירה ובלתי אחראית, אשר סיכנה את המשפחה כולה, צריכה לשאת בחלקה בהפסדים בעת גירושין?
השקעה עסקית כושלת מה דינה
במקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד – נשוא מאמר זה – נקבע כאמור לעיל כי האשה אינה צריכה לשלם את המחיר של ההחלטות החד צדדיות של בעלה, אך כאמור, בית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין וקבע כי: “עצם ביצוע השקעה ללא ידיעה והסכמה של בן הזוג אינה מובילה למסקנה כי ההשקעה נעשתה במטרה לסכל את זכותו. כל עוד מדובר בהשקעה שפירותיה הפוטנציאליים נועדו לחזור לקופה המשפחתית ולשמש את התא המשפחתי, גם אם נעשתה על דעת אחד מבני הזוג בלבד, לא מדובר על פניו בהברחה. ביצוע פעולות כלכליות שגויות, בלתי כדאיות ואף בלתי אחראיות, עדיין אינו בגדר הברחת נכסים”.
כלומר לו הבעל היה מבריח את הכספים בית המשפט היה מחזיר את הכספים למסת הנכסים המשותפת של הצדדים והיה מעניק לאשה את המחצית, אך אם הבעל הפסיד את הכספים בהשקעה עסקית, כאשר אינו נועץ מחד באשתו אך מנגד אינו מנסה לעשות פעולות של הברחה ואינו מנסה לגרוע מהאשה כספים או רכוש – בית המשפט יראה זאת בצורה שונה, יתייחס לכך אחרת והתוצאה הסופית תהא שונה.
כאמור בית המשפט לענייני משפחה שדן בתיק קבע כי האשה לא צריכה להיות שותפה להפסדים בעסקאות שנעשו מאחורי גבה ובלא להתייעץ איתה מראש ולשמוע לדעתה. בית המשפט המחוזי סבר אחרת, כל עוד הבעל נוהג בתום לב כלפי האשה ולא ניסה לגזול ממנה את הכספים אלא כשל בהשקעות ובקבלת החלטות.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה לאחרונה, וכך הפכה החלטתו של בית המשפט המחוזי בעמש (ב”ש) 21352-12-18 א.ט נ’ י.ו.ט לחלוטה, ויש בה כדי להשפיע במקרים אחרים שבהם בני זוג מבצעים השקעות שונות בכספים משותפים ללא ידיעת בני הזוג – ומפסידים אותם.
השקעה סולידית הינה ברת שיתוף והשקעה נועזת ומסוכנת אינה ברת שיתוף? לא פשוט
נשאלת השאלה גם מהי השקעה סולידית ומהי השקעה מסוכנת וספקולטיבית וכיצד אפשר לאפיין כל סוג של השקעה? ברור שקשה לקבוע בוודאות מהי רמת הסיכון בכל השקעה, האם גבוהה, נמוכה או בינונית, וקשה לקבוע גם בצורה וודאית מתי בן או בת הזוג הסכימו, מתי כלל לא ידעו, ומתי הסכימו בשתיקה.
יתר על כן, בתרבויות מסויימות מקובל כי הגבר הוא הקובע, המוציא והמביא והאשה אינה מתערבת. בתרבויות שונות מקובל להיוועץ. כך או כך קשה לומר שיחסי הכוחות בין גברים לנשים מאוזנים בכל מקרה למקרה, וגם כאן כל משפחה מתנהלת באופן שונה.
נשאלת השאלה איפה עובר הקו. מהי השקעה זניחה ומהי השקעה משמעותית? לזוג אחד מאה אלף ₪ הינם סכום זניח שניתן להפסיד בלא להניד עפעף ואילו לזוג אחר זהו סכום עתק שההפסד שלו, משנה את החיים. כל משפחה והאמצעים הכלכליים העומדים לרשותה.
איפה עובר הגבול בין השקעה עם סיכון לבין השקעה ללא סיכון או סיכון נמוך?
קשה להעביר קו או לתחום מהו סכום גבוה ומהו סכום נמוך שניתן להפסיד, מאחר ולמשפחות שונות כספים ורכוש בהיקף שונה, ואין משפחה אחת דומה למשפחה אחרת, לא מבחינת דרך קבלת ההחלטות ולא מבחינת המצב הכספי.
במקרה זה עסקינן בכמעט שני מיליון שקלים שהבעל הפסיד, סכום גבוה לכל הדעות. אין לשכוח כי לו הבעל היה ממנף נכון את הסכום שעמד לרשותו והיה מניב רווחים הרי שברור שהאשה הייתה זכאית למחצית מהתשואה. אם כך, מדוע שלא תהא שותפה גם לכשלון.
והרי חיי נישואין מורכבים גם מהצלחות כלכליות וגם מכשלונות כלכליים ואין אפשרות להפריד בין הדברים. אי אפשר לטעון באותה נשימה כי האשה שותפה לזכיה אך אינה שותפה להפסד. זה בעצם מה שקבע בית המשפט לענייני משפחה – קביעה שגויה ככל הנראה – ועל כן בית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הבעל וקבע כי אין הצדקה לזקוף לחובת הבעל את כל ההפסד. נקבע כי הגם שהיה מצופה מהבעל לנהוג בכספים המשותפים בזהירות ובכובד-ראש ובהתחשב בעמדתה של האישה, והגם שהתנהלותו הייתה בלתי זהירה ובלתי אחראית – הרי שפעולותיו בהשקעות שביצע לא נועדו לסכל את זכויות האישה, אלא נועדו ליצור רווחים שאמורים היו לחזור לתא המשפחתי.
כאמור בית המשפט העליון לא התייחס לסוגיית הרכוש אלא אך ורק לסכום המזונות ועל כן שאלה חשובה זו לא קיבלה מענה או פתרון.
האם הזוגיות הינה שווה ולכל אחד מהצדדים יש זכות וטו?
יש מי שיטען כי פסק הדין הסופי מתעלם מכך שמעמדה של האשה אינו דומה או קרוב למעמדו של הבעל, וכי בית משפט לא מתחשב במערך כוחות בלתי מאוזן וכי יחסי הכוחות לא שווים. יהיה גם מי שיטען כי כך בנויים חיי נישואין וכי אין לקחת חלק רק ברווחים ולא בהפסדים.
הבעל במקרה דנן עשה שימוש בלתי אחראי בסכום עצום מתוך העתודה הכלכלית של המשפחה, ולמעשה שרף את העתיד, וזאת מבלי לקבל את הסכמת בן הזוג השני (החלש במערכת המשפחתית) ובפועל יוצא מכך הפסיד את מרבית ההון המשפחתי.
ראוי היה שכל השקעה משמעותית תקבל הסכמה של שני הצדדים ולא תעשה חד צדדית ולא מן הנמנע כי במקרה אחר עשוי בית המשפט לקבוע כי ההפסדים יהיו רק של מי שלקח סיכונים ולא קיבל רשות בן הזוג האחר לבצע את ההשקעות שביצע. אבל יש פערים בין הרצוי ובין המצוי.
הדברים נכונים שבעתיים כאשר אנו עוסקים במקרה של סכומים משמעותיים למשפחה, ולא בסכומים זניחים שאינם משני חיים. במקרה זו לא נותרו כספים בידי המשפחה מלבד בית המגורים, משמע הבעל הפסיד שני שליש מההון המשפחתי, והנזק למשפחה משמעותי.
קשה לקבוע מהו סכום שבן זוג יכול לקבל בגינו החלטה עצמאית ומהו סכום שאין לקבל בגינו החלטה ללא היוועצות בבן הזוג השני
קשה ואף בלתי אפשרי לקבוע בכל מקרה ומקרה מהו סכום משמעותי ומהו סכום זניח על אף שבמקרה שנדון בתיק זה הדברים די ברורים. שני שליש מכלל ההון המשפחתי הושקע בצורה לא רצינית וירד לטמיון. אין ספק שהמדובר בפעולה שהיתה מצדיקה התייחסות והסכמה של הצד השני, אך קביעה זו אינה יכולה להיות קביעה משפטית אלא לבר משפטית, ודיני החוזים אינם שולטים בצורה מובהקת על כל מערכות היחסים בין בני זוג.
בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את הנזק הכלכלי למשפחה שנגרם על ידי הבעל באשמתו הבלעדית ובעטיו, ואולם לא סבר כפי שסבר בית המשפט לענייני משפחה כי על הבעל לשאת בכל הכשלון בגפו אלא יצר איזון נכון יותר וגם הבטיח לאשה קורת גג לה ולילדים. קצבת הפנסיה תיוותר כולה בידי המערער לשיטת בית המשפט המחוזי וכך נוצר איזון כלשהו גם אם לא שווה בשווה. הבעל שילם בכל מקרה את המחיר הגבוה היותר, על אף גישתו של בית המשפט המחוזי.
בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון
בית המשפט העליון בחר שלא להתערב בסכום המזונות שנקבע כפועל יוצא מהעובדה שהפערים בין הצדדים גדולים, אך ככל הנראה אף אחד מן הצדדים לא ערער בסוגיה הרכושית, כלומר של חלוקת הרכוש בין בני הזוג, וחבל שכן ראוי ונכון היה שבית המשפט העליון יביע את דעתו בשאלה עקרונית זו, שאין לה הכרעה חד משמעית בפסיקה.
הכרעה חד משמעית בפסיקה קיימת כאשר כספים הוצאו במטרה להבריחם, כאשר כספים נעלמו בשל הימורים או הוצאות אישיות של מי שהבריח את הכספים (נערות ליווי וכיוצ”ב).
מנגד יש קביעה עקרונית כי בני הזוג שותפים גם בחובות ולא רק בזכויות ובזכיות. עם זאת, יש מצבים בהם החובות אינם משותפים, או שלא ברור אם יש בהם שיתוף. מדובר רק בחובות שאינם קשורים לניהול חיי המשפחה, אבל בתי המשפט ייקחו בחשבון את האופי של החוב, חיי הנישואין של בני הזוג במועד היווצרות החוב .
בית המשפט קבע כי בני זוג צריכים להכיל יחדיו גם כשלון עסקי. לכן, כאשר מי מבני הזוג יש לו חובות שרשומים על שמו, גם החובות הללו יכנסו לאיזון הנכסים, ויחולקו בין בני הזוג. אולם, כאשר החוב של בן הזוג נובע מעניין אישי, שלא קשור לחיים המשותפים ולניהול משק הבית המשותף – אפשר יהיה לטעון שאין לכלול את החוב במאזן הנכסים.
החובות שאינם משותפים לבני הזוג, ושלא יחולקו בין בני הזוג הם חובות פיקטיביים, חובות אישיים וחובות שנוצרו אחרי שבני הזוג נפרדו.
חוב פיקטיבי
לפעמים בשל רצון לנקמה הנובעת מעצם הגירושין או מהליך הגירושין, עלול בן הזוג האחר, לבצע פעולות שונות במטרה לשמר נכסים וכסף ברשותו, ולא לחלוק את הרכוש המשותף.עם בן הזוג האחר. הדבר הרלוונטי במיוחד כאשר האשה אינה מעורבת במצבת הנכסים, החשבונות והכספים של המשפחה.
זאת ועוד, בן הזוג עלול להגדיל את חובותיו למראית עין בלבד, ולהקטין את ערך הנכסים לנסות להבריח כספים רכוש ונכסים וכן להעלים או לרוקן חשבונות, ליצור חובות פיקטיביים, והכל כדי להימנע מחלוקת רכוש שוויונית.
חוב שנוצר אחרי פירוד בני הזוג
יש להבחין בין חובות שנוצרו לפני מועד הקרע לבין חובות שנוצרו לאחר מועד הקרע שאז הם אינם ברי שיתוף וברי איזון בין בני זוג, ומי שיצר את החוב הוא האחראי לו בלעדית.
אם החוב נוצר אחרי ההחלטה להתגרש, יש צורך להוכיח שמדובר בהוצאה שאינה שייכת למשק הבית המשותף.
חוב לצד שלישי
כאשר מדובר בחוב כלפי צד שלישי כמו הלוואה שנתן בנק, יכול הבנק לדרוש את תשלום החובות רק מבן הזוג שלווה את הכסף שכן הוא זה החתום על החוזה כלפיו.
יחד עם זאת, בן או בת הזוג יכולים לטעון לשיתוף בחובות מכוח הלכת השיתוף בחובות, וכי עליכם להשתתף בתשלום מחצית מן החוב שנובע מפעולה מסחרית מותרת, וזאת בשל קיום השיתוף בין בני הזוג.
לסיום
יש להביא בחשבון כי בני זוג הינם שותפים, גם שותפים עסקיים, בין היתר וברור שלא רק. במערכת יחסים של שותפות מקצועית שלא בין בני זוג, יש אפשרות לסבור כי שותף שפעל על דעת עצמו – חטא לשותפות ורימה את שותפו.
אפשר גם לחשוב אחרת ולסבור שהבעל שהיה אחראי על כלכלת המשפחה, יכול היה לקבל החלטות, והרי כוונתו היתה אך ורק לטובת המשפחה ולא היה כאן נסיון להעלים כספים מן האשה או לרמותה.
המערכת המשפחתית שונה מכל דפוס אחר של יחסים, לא פשוט להחיל עליה את דיני החוזים מחד ומאידך קשה להלום מקרה בו צד אחד לוקח כספים משמעותיים ועושה בהם כבשלו הגם שכוונתו טובה והוא פעל כדי להשיא את מצבה הכלכלי של המשפחה.
אין אלא להצטער כי לא הזדמן לבית המשפט העליון לקבוע הלכה הנוגע למקרים שאינם מקרי קצה בכל הנוגע לשיתוף בחובות בין בני זוג.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב
יצירת קשר: 03-6969916
