בעבר היה ברור כי נכס (כמו דירה, רכוש, כספים וכו’) שנרכש על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין שייך לו ולו בלבד וכי אין לבן הזוג כל זכויות בו. ההלכה כיום שונתה ואין היא ברורה לחלוטין. קיימות פרצות, הפסיקה אינה אחידה, וקיימים סיכונים רבים לגברים או נשים בעלי רכוש רב הנישאים לבן זוג שאינו בעל רכוש. האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין הפכה ברבות השנים גמישה יותר. במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי על בני הזוג חלה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין וכי הייתה ביניהם כוונת שיתוף – הרי שכוונה זו אינה מוגבלת בהכרח לרכוש שנצבר לאחר הנישואין.
דברים רבים כבר נאמרו על הלכת השיתוף בין בני זוג, הלכה זו הינה פרי יצירתו של בית המשפט ומהווה חקיקה שיפוטית. בפסקי דין רבים נאמר כי “חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף”. בעבר הושם הדגש על שני רכיבים: מאמץ משותף ואורח חיים תקין. בשנים האחרונות העביר בית המשפט העליון את משקל הכובד, ותובע נדרש להוכיח יותר מאמץ משותף ופחות אורח חיים הרמוני. הנטייה היתה להסתפק במינימום של חיים משותפים. כל זאת לגבי רכוש שנצבר במהלך הנישואין. אך בתי המשפט לא עצרו בנקודה זו.
כיום קיימת מגמה להרחיב את היקף השיתוף בנכסים בין בני זוג גם לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג גם קודם לנישואין, ובתנאי שמדובר בדירת המגורים של בני הזוג. יש להדגיש כי ההבחנה לא בוטלה כליל ואין לטעון באופן גורף כי דין אחד לנכסים בלא קשר למועד רכישתם, אולם כיום יש נכונות לבדוק על מקרה לפי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות. נראה כי ניכרת מגמה ברורה בפסיקה כי חייבת להיות זיקה כלשהי בין הנכס לבין אותו בן הזוג שאין הנכס רשום על שמו, אך הוא טוען לשיתוף בו.
פריצת הדרך נעשתה בפסק דין הדרי שניתן על ידי בית המשפט העליון. עובדות המקרה בקצרה היו כדלקמן: הבעל רכש דירה בטרם נישאו בני הזוג. לאחר שלושים שנות נישואין בקשה האשה מבית המשפט כי יקבע שמחצית הדירה שייכת גם לה, למרות שנרכשה לפני הנישואין. בית המשפט העליון קיבל את תביעתה וקבע כי עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסיה משפחה האחרים (מכונית חשבונות בנק) השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על הבעל.
בנסיבות אלו, כלומר, נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בית ובין על ידי עבודת חוץ – מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים.
בפס”ד הדרי הוחלה חזקת השיתוף על דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין. בית המשפט השתכנע כי מפתחות הדירה נמסרו לזוג בסמוך לנישואין עצמם, כי האשה מסרה לידי הבעל את כל חסכונותיה כדי שישקיעם בדירת המגורים. כמו כן היתה עדות של עורך דין שהמטרה היתה לרכוש דירה משותפת וכי הרישום היה טכני בלבד. לאחר פסק דין הדרי נקבע בפסקי דין רבים אחרים כי כאשר מתקיימים נישואין במשך שנים רבות, על אף שדירת המגורים נרכשה על ידי אחד מהצדדים – מתקיימת חזקת השיתוף גם בדירה זו וזאת למרות שהדירה או הבית נרשמו על שם אחד מבני הזוג בלבד.
הרחבת תחולתה של הלכת השיתוף ומתיחתה גם על נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין מתקיימת בדרך כלל אך ורק לגבי דירת המגורים של המשפחה אולם לאור הדינמיות שבפסיקה אין להוציא מכלל אפשרות כי בתי המשפט ירחיבו הלכה זו ויקבעו כי לאחר שנות נישואין רבות – כל הרכוש יהיה משותף בלא כל קשר למקור הרכוש ובין אם הושג לפני הנישואין, בין אם לאו.
כאמור, כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו הספציפיות. משך הנישואין, היות הנישואין נישואין ראשונים או שניים (או שלישיים…) המאמץ המשותף, התנהגות הצדדים, השקעות בנכס במהלך הנישואין בשיפוצים ובהרחבתו, הבטחותיהם זה לזו במהלך הנישואין – כל אלו הם גורמים המשפיעים על המסקנה הסופית.
אולם לאור הרחבת תחולתה של הלכת השיתוף, מומלץ כי בן זוג, המגיע לנישואין עם רכוש רב ובמיוחד עם דירת מגורים על שמו – יעשה הסכם יחסי ממון. אחרת עשוי בעל הרכוש למצוא עצמו מוותר בעל כורחו על מחצית הרכוש לאחר שנות נישואין מסויימות בלא שהתכוון לכך ובלא שהיה מודע לסיכונים שהוא נוטל על עצמו.
