העיקרון הרכושי בין ידועים בציבור
בעוד שעל זוגות נשואים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, על ידועים בציבור חלה הלכת השיתוף בנושא חלוקת נכסים ורכוש. הלכת השיתוף זו קובעת כי:
1. רכוש משותף יחולק שווה בשווה בין בני הזוג.
2. נכסים פרטיים, שנרכשו או התקבלו במתנה או בירושה לפני תחילת הזוגיות, נשארים בבעלות הפרטית של מי שרכש או קיבל אותם.
חלוקת רכוש בין ידועים בציבור נסובה על כוונת שיתוף
התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג ידועים בציבור הם שניים: קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף. כאשר מדובר באורח חיים תקין, הדגש הוא על מינימום ואין דרישה להרמוניה בין בני הזוג.
מאמץ משותף יכול לבוא לידי ביטוי בניהול משק בית משותף ובגידול הילדים ולא בהכרח בתרומה כספית שווה למשק הבית. בהתקיים שני התנאים של אורח חיים תקין ומאמץ משותף – מתקיימת החזקה כי כל רכוש שנצבר, בלא כל קשר לשאלה על שם מי הוא רשום – הינו רכוש משותף, ויחולק שווה בשווה בין בני הידועים בציבור שנפרדים. מי שרוצה לסתור חזקה זו – עליו הנטל.
“הסכם משתמע” בין ידועים בציבור
הבסיס המשפטי להלכת השיתוף (ובהתאם לכך חלוקת רכוש שווה) הוא הסכם מרומז/משתמע בין בני הזוג, לפיו הם שותפים שווים ברכוש מסוים. בית המשפט מסיק כוונה זו מאופי חייהם המשותפים.
עם התרבות זוגות החיים יחד ללא נישואין, מסיבות שונות, הכירו בתי המשפט בהחלת הלכת השיתוף גם על ידועים בציבור. זה כולל זוגות שאינם יכולים להינשא מסיבות הלכתיות או כאלה שבחרו שלא להינשא מטעמי השקפה.
כאמור לעיל, להכרה כידועים בציבור נדרשת הוכחת שני תנאים: חיי משפחה וניהול משק בית משותף. עם זאת, קיימים הבדלים בין זוגות נשואים לידועים בציבור בנוגע לנטל ההוכחה של שיתוף ברכוש.
האבחנה בין זוג נשוי לידועים בציבור לעניין חזקת השיתוף ברכוש
ההלכה קובעת כי ידועים בציבור נדרשים להציג ראיות חזקות יותר לכוונת שיתוף מאשר זוגות נשואים, בין אם בנישואין דתיים או אזרחיים. נטל ההוכחה על ידוע בציבור הטוען לשיתוף ברכוש הוא משמעותי יותר בהשוואה לבני זוג נשואים.
כאשר מדובר בידועים בציבור, על מנת להחיל את הלכת השיתוף על נכסים המשמשים את בני הזוג ביומיום ואשר נרכשו על ידם במשותף – יהא צורך בראייה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת השיתוף בנכס זה או אחר ואין די בחיים המשותפים כשלעצמם.
טעמו של השוני, נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג.
כאשר מדובר בזוג נשוי, קיימת חזקה (שקשה וכמעט בלתי אפשרי לסתור אותה) כי הייתה כוונת שיתוף ברכוש. באחוז ניכר מהמקרים (למעשה כמעט בכל המקרים) יקבע בית המשפט, כי הרכוש הינו משותף בלא כל קשר לרישום. כך קובעים בתי המשפט כדבר שבשגרה וכמעשה של יום-יום כי דירה, זכויות סוציאליות וחסכונות כספיים, אשר רשומים על שם אחד הצדדים הנשואים, שייכים לשני הצדדים במשותף ואין הרישום יכול להוות אינדיקציה לכוונתם של הצדדים.
להיפך, בית המשפט יוצא מההנחה בסיסית שכוונתם של בני זוג נשואים כי יהיה שיתוף ברכוש, וכי התכוונו לכך שכל מה שנרכש במהלך חייה נישואין הינו משותף ויש לחלוק בו. היה ומרבית הרכוש רשום על שם הבעל, לדוגמא, והאישה תובעת בבית המשפט את מחציתו – על הבעל להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה אחרת מאשר שיתוף מלא ועליו להוכיח זאת בראיות משכנעות. ברוב מכריע של המקרים לא עולה בידי בעל להוכיח כוונה של הפרדה רכושית.
מי שטוען לזכות בחלוקת רכוש בין ידועים בציבור, נדרש להוכיח שהיתה כוונת שיתוף ביניהם
במקרה של ידועים בציבור, חזקת השיתוף עשויה לחול רק על חלק מהנכסים, בעיקר אלו המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום או שנרכשו במשותף במהלך חייהם יחד. להחלת חזקת השיתוף על נכסים אחרים, מעבר לדירת המגורים, נדרשת הוכחה נוספת המעידה על כוונת שיתוף.
חלוקת רכוש בין ידועים בציבור עשויה להתבצע גם על בסיס תקופות חיים שונות:
- בתקופה שבה חיו בני הזוג כנשואים לכל דבר, הרכוש שנצבר יחולק באופן שווה ביניהם.
- בתקופה שבה חייהם לא תאמו את הקריטריונים של זוג נשוי, הרכוש שנצבר יחולק לפי הבעלות הרשומה.
כלומר, אופן חלוקת הרכוש עשוי להשתנות בהתאם לאופי חייהם המשותפים בתקופות שונות של הקשר.
הסכם ממון יכול לפתור פלונטרים בענייני רכוש של ידועים בציבור