התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג נשואים הם שניים: קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף. כאשר מדובר באורח חיים תקין, הדגש הוא על מינימום ואין דרישה להרמוניה בין בני הזוג.
מאמץ משותף יכול לבוא לידי ביטוי בניהול משק בית משותף ובגידול הילדים ולא בהכרח בתרומה כספית שווה למשק הבית. בהתקיים שני התנאים של אורח חיים תקין ומאמץ משותף – מתקיימת החזקה כי כל רכוש שנצבר, בלא כל קשר לשאלה על שם מי הוא רשום – הינו רכוש משותף. מי שרוצה לסתור חזקה זו – עליו הנטל.
הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת בבסיס החקיקה השיפוטית היא הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים. על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות.
משהתרבו המקרים בהם זוגות חיים יחד ללא חופה וקידושין, בין אם יש מניעה הלכתית לכך ובין מסיבות אחרות – הכירו בתי המשפט בכך שהלכת השיתוף יכולה לחול גם על בני הזוג החיים יחד ללא נישואין, דהיינו על ידועים בציבור. הלכה זו מתייחסת הן לבני זוג אשר לא נישאו זל"ז מחמת מניעה כלשהי, (כמו – כהן וגרושה), והן לבני זוג אשר בחרו מסיבות מצפוניות ועקב השקפת עולם שלא להינשא כלל.
שני תנאים צריכים להיות מוכחים כדי שאישה (או גבר) תיחשב (או ייחשב) כ"ידוע/ה בציבור" של אדם והם: חיי משפחה וניהול משק בית משותף. עם זאת קיימים הבדלים בנוגע לשיתוף ברכוש בין בני זוג נשואים לבין ידועים בציבור וזאת בכל הנוגע לנטל ההוכחה.
הלכה פסוקה כי לצורך יצירת החזקה בדבר כוונת שיתוף, כאשר מדובר בבני זוג שאינם נשואים וחיים יחד כידועים בציבור – יש צורך בראיה מחזקת נוספת מעבר לזו הנדרשת מבני זוג הנשואים זל"ז, אם כדמו"י ואם בנישואין אזרחיים. נטל ההוכחה הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף ברכוש – כבד יותר מנטל ההוכחה כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם זאת, במרבית המקרים בהם בני זוג חיים יחד תחת קורת גג אחת כזוג אף שלא נישאו מעולם, ויחסים אלו נשמרים למשך שנים לא מעטות – תתקיים החזקה לפחות לגבי נכסים ששימשו את המשפחה ביום-יום (כמו דירת המגורים) ובאין ראיות סותרות – תהיה המסקנה כי בין בני הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. יחד עם זאת קיימים מקרים בהם תיסתר תחולתה של החזקה בקשר לנכס אחד או לכלל הנכסים.
כאשר מדובר בידועים בציבור על מנת להחיל את הלכת השיתוף על נכסים המשמשים את בני הזוג יומיום ואשר נרכשו על ידם במשותף יש צורך בראיה נוספת כלשהי שתעיד על כוונת השיתוף בנכס זה או אחר ואין די בחיים המשותפים כשלעצמם.
טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני-זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג.
כאשר מדובר בזוג נשוי קיימת חזקה (שקשה וכמעט בלתי אפשרי לסתור אותה) כי הייתה כוונת שיתוף ברכוש. באחוז ניכר מהמקרים (למעשה כמעט בכל המקרים) יקבע בית המשפט, כי הרכוש הינו משותף בלא כל קשר לרישום. כך קובעים בתי המשפט כדבר שבשגרה וכמעשה של יום-יום כי דירה, זכויות סוציאליות וחסכונות כספיים, אשר רשומים על שם אחד הצדדים שייכים לשני הצדדים במשותף ואין הרישום יכול להוות אינדיקציה לכוונתם של הצדדים.
להיפך, בית המשפט יוצא מההנחה בסיסית שכוונתם בני זוג נשואים כי יהיה שיתוף ברכוש וכי התכוונו לכך שכל מה שנרכש במהלך חייה נישואין הינו משותף ויש לחלוק בו. היה ומרבית הרכוש רשום על שם הבעל, לדוגמא, והאישה תובעת בבית המשפט את מחציתו – על הבעל להוכיח כי כוונת הצדדים הייתה אחרת מאשר שיתוף מלא ועליו להוכיח זאת בראיות משכנעות. ברוב מכריע של המקרים לא עולה בידי בעל להוכיח כוונה של הפרדה רכושית.
הנחת היסוד (החזקה) כאשר מדובר בבני זוג נשואים, אם כן, כי הייתה כוונת שיתוף וכי כל הרכוש אכן שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.
הנחת היסוד כאשר מדובר בידועים בציבור הינה הפוכה. הכלל לפיו בין בני זוג מתקיים שיתוף בנכסים אינו חל אוטומטית כאשר מדובר בידועים בציבור, והנטל רובץ דווקא על בן הזוג הטוען לשיתוף, ולא על זה שטוען להעדר שיתוף ולהפרדה רכושית. במקרה של ידועים בציבור קיומה של חזקת השיתוף עשויה להעיד רק על שיתוף בחלק מהנכסים, ובמיוחד באלו המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום, או שנרכשו ביחד במימון משותף, במהלך החיים המשותפים.
לצורך החלת חזקת השיתוף על נכסים אחרים – מלבד דירת המגורים – יש צורך בראיה נוספת שתעיד על כוונת שיתוף.
