החוק בישראל כמו גם הפסיקה, מבחינים בין היבטים שונים הנוגעים לקטין חסר ישע, בין אם המדובר בתביעת נזיקין, בהליך פלילי, בהליך בבית המשפט לנוער או בבית המשפט לענייני משפחה.
סוגי הפיצויים הנפסקים בתביעות נזיקין בגין התעללות בקטינים
תביעות נזיקין בגין התעללות בקטין יכולות להוביל לפסיקת פיצויים משמעותיים, וזאת בשל הנזק המתמשך והקשה הנגרם לקטין, הנזקק לעיתים לתמיכה וטיפול רפואי או נפשי למשך שנים רבות ואף לכל חייו. הפיצויים כוללים בדרך כלל:
כאב וסבל – פיצוי על הכאב הפיזי, המצוקה הנפשית והסבל שחווה הקטין בשל ההתעללות. בתיקים חמורים במיוחד, הפיצוי בגין רכיב זה יכול להיות גבוה במיוחד, לאור הטראומה המתמשכת.
הוצאות רפואיות, פסיכולוגיות ושיקומיות – פיצויים אלה נועדו לכסות את כלל הטיפולים הרפואיים, הפסיכולוגיים והנפשיים להם זקוק הקטין, לרבות הערכה טיפולית ותרופות. לעיתים הפיצוי כולל הערכה עתידית להוצאות אלו, על פי חוות דעת מומחים.
אובדן כושר השתכרות עתידי – במקרים של פגיעה חמורה בתפקודו של הקטין, כולל מצבים של פוסט טראומה מורכבת או מחלת נפש שהתפתחה בעקבות ההתעללות, ייתכן פיצוי בגין הפסד הכנסה עתידי, המבוסס על תחזית תעסוקתית וכושר השתכרות משוער.
הוצאות נוספות – עלויות טיפוליות נלוות כגון סיוע לימודי, תמיכה טיפולית וחברתית, עלויות תחבורה והוצאות מיוחדות אחרות.
בפסק הדין בעניין ע”א 2034/98 אמין נ’ אמין, פסק בית המשפט העליון פיצוי גבוה במיוחד לקטין שנפגע מהתעללות קשה וארוכת שנים, וזאת לאור חומרת הפגיעה הנפשית ופגיעתו העתידית בתפקודו.
ההבדלים בין ההליך הפלילי להליך האזרחי בתביעות התעללות בקטין
ההליך הפלילי וההליך האזרחי הם שני מסלולים משפטיים שונים, בעלי מטרות שונות לחלוטין. ההליך הפלילי נועד להעניש את הפוגע ולהרתיע אחרים מביצוע מעשים דומים, והוא מתנהל בין המדינה לבין הנאשם. ההוכחה הנדרשת היא “מעבר לכל ספק סביר” – רף גבוה במיוחד, כאשר ההליך מסתיים בענישה כגון מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנסות, ועונשים נוספים.
לעומת זאת, ההליך האזרחי (תביעת נזיקין) מתנהל בין הנפגע לבין הפוגע או האחראים לנזק (כגון מוסד חינוכי, הורים או רשות ציבורית). בתביעה האזרחית מטרת התובע היא לקבל פיצוי כספי על הנזקים שנגרמו לו. בהליך זה רף ההוכחה הוא נמוך יותר – “מאזן ההסתברויות”, כלומר די להראות שסביר יותר שהנתבע אחראי לנזק מאשר שלא.
כך, במקרים שבהם לא הורשע הנתבע בפלילים בשל היעדר ראיות מספקות, עדיין ייתכן כי יימצא אחראי לנזקים במסגרת התביעה האזרחית ויחויב בתשלום פיצויים. פסיקה בולטת בנושא זה מצויה בפסק הדין ע”א 3506/09 פלונית נ’ פלוני, בו נפסק כי אף שבהליך הפלילי לא נקבעה אשמה חד-משמעית, די היה בממצאים שהוגשו לבית המשפט כדי לקבוע אחריות נזיקית ופיצוי גבוה לנפגע.
חשיבות חוות דעת מומחים רפואיים ופסיכולוגיים בתביעות בגין התעללות בקטין
בתביעות נזיקין בגין התעללות בקטינים, חוות דעת מומחים הן בעלות משקל רב, ולעיתים אף מכריעות. במסגרת ההליך המשפטי ישנה חשיבות רבה לחוות דעת פסיכולוגית או פסיכיאטרית, שמטרתה להוכיח קיום נזק נפשי כתוצאה מההתעללות וכן קשר סיבתי ישיר בין ההתעללות לבין הנזקים הנפשיים, הפיזיים והקוגניטיביים שנגרמו לקטין.
חוות דעת מקצועיות הן קריטיות, שכן הן מסייעות לבית המשפט להבין לעומק את חומרת הנזק שנגרם, את ההשפעה ארוכת הטווח על תפקודו היומיומי של הקטין, את היקף הטיפולים הנדרשים ואת העלויות הכרוכות בהם. כמו כן, חוות הדעת תאפשר לקבוע את הפיצוי הראוי והמדויק ביותר שישקף את הנזק שנגרם.
בפסק הדין הידוע ת”א (מחוזי מרכז) 5464-04-09 פלוני נ’ מדינת ישראל, נפסק פיצוי משמעותי בשל התעללות במסגרת חינוכית, וזאת על סמך חוות דעת מומחים שהעידו על הנזק הנפשי הכבד והבלתי הפיך שנגרם לקטין.
התיישנות בתביעות בגין התעללות בקטין
בתביעות נזיקין שעניינן התעללות בקטינים קיימת התייחסות מיוחדת לשאלת ההתיישנות. חוק ההתיישנות, התשי”ח–1958, קובע בדרך כלל כי תביעת נזיקין מתיישנת בתוך שבע שנים. ואולם, במקרה של קטינים, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות רק כאשר הקטין מגיע לגיל 18. לפיכך, לקטין שנפגע מהתעללות, עומדת הזכות להגיש תביעה עד גיל 25 (שבע שנים מגיל 18).
בנוסף, סעיף 18א לחוק ההתיישנות מאפשר לבית המשפט להאריך את תקופת ההתיישנות במקרים בהם הנזק הנפשי או הגופני שנגרם לקטין הוא כה משמעותי עד שהנפגע לא יכול היה להגיש את התביעה בזמן. הפסיקה מתייחסת בהבנה רבה לקורבנות התעללות בקטינים, ומאפשרת להם להגיש תביעות גם לאחר תקופת ההתיישנות הרגילה, כאשר מוכח כי מצבם הנפשי או מודעותם לנזק לא אפשרו להם להגיש תביעה קודם לכן.
פסיקה זו באה לידי ביטוי ברע”א 901/07 פלונית נ’ מדינת ישראל, שם נקבע כי יש להתחשב במצוקה הפסיכולוגית של הקורבן ובנסיבות חייו הקשות, ולהאריך את תקופת ההתיישנות כדי לאפשר לו למצות את זכויותיו, מתוך הכרה בטראומה ובנזקים המתמשכים כתוצאה מההתעללות.
בתביעת נזיקין – הטיל התובע אחריות על מוסדות החינוך וטען כי הגורמים החינוכיים בבית הספר היו אמורים להיות ערים למצבו
הקטין אשר סבל מהתעללות מתמשכת במסגרת בית הספר תובענה כנגד מדינת ישראל, שלה אחריות על מוסדות החינוך, וטען להתעלמות והזנחה על ידי הגורמים החינוכיים, אשר היו צריכים לאבחן את מצבו.
לטענת התובע, האירועים נשוא התביעה התרחשו במשך תקופה של כשנתיים שבה למד התובע בבית-הספר של הנתבעות, מכיתה ז’ עד תחילת כיתה ט’. התובע כינה אירועים אלה “מסכת קבועה ומתמשכת של התעללות קשה ביותר כולל התעללות מינית” על ידי אחד מהתלמידים בבית הספר.
ההתעללות כללה עלבונות, השפלות, מכות, סטירות ויריקות, שהתרחשו, בדרך-כלל, אך לא רק בבית-הספר בשעות הלימודים, והיה מקרה אחד של פגיעה מינית.
מחלת-הנפש של התובע פרצה מספר חודשים לאחר מכן, בחודש נובמבר 2003, סמוך לאחר האירוע מנובמבר פרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה והוא חדל ללמוד בבית-הספר.
בהתאם לאמור, הפסיקה קובעת כי –
“אמת-המידה כפי שגובשה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. היא זו שביטויה במבחן הציפיות” (ע”פ 402/75 אלגביש נ’ מדינת ישראל)
לעניין חובת הזהירות של מורים נאמר כי: “חובתו של מורה, לפקח על קטין המסור לידיו, זהה לחובתו של הורה… ביטויה, כאמור, בקיום פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו ופגיעתו באחר. אך מובן הוא כי ממדיה והיקפה של חובת פיקוח זו משתנים בהתאם לנסיבותיו של הענין… מידת הפיקוח הנדרשת – גדלה, כמובן, עם גבור הסיכון הצפוי”.
פגיעה והזנחה של תינוקת במסגרת המשפחה
מקרה אחר המתואר בפסיקה הנוגעת לפגיעה בתינוקת על ידי הוריה הינו מקרה חמור הנובע בין היתר אם כי לא רק, מהילדות האומללה שחוו הוריה, אשר ככל הנראה הינם חסרי כישורים הוריים במידה ניכרת וחסרי מודעות.
על פי המיוחס לנאשמים בכתב האישום, נודע למשטרה, כי התינוקת נמצאת לבדה בבית. או אז, הגיעו השוטרים לבית הנאשמים ומצאו בדירה את התינוקת כשהיא לבדה, עירומה, מכוסה בצואה בפניה ובידיה ושוכבת על מזרון ספוג שתן.
התינוקת נלקחה לבדיקה רפואית והסתבר, כי היא קטנה פיזית יחסית לגילה, מסתמן כי לא הוזנה כראוי, וכי היא סובלת מסימני חבלות מרובים, כולל שבר באחת מצלעותיה, כוויה בירך, סימני אגרוף בבית הצלעות, מספר שטפי דם תת עוריים וסימני נשיכה בישבן.
התינוקת הוזנחה ע”י הוריה, מסמוך למועד לידתה ועד שנלקחה מהם, וההורים לא דאגו לצרכי מחייתה, לא סיפקו לה מזון, לבוש, צרכי לינה וצרכי חיים חיוניים אחרים, במידה הדרושה לשמירת שלומה ובריאותה. לתינוקת פיגור התפתחותי ניכר ככל הנראה כתוצאה מן ההזנחה מטעם הוריה.
הנאשמים נהגו, בהזדמנויות רבות וכעניין שבשגרה, להכות את התינוקת, תוך שהם גורמים לה חבלות של ממש בכל חלקי גופה. הנאשמת והנאשם, הן בשל גילם הצעיר והן בשל חוסר הכשרתם ועברה הטראומטי של הנאשמת, היו חסרי ידע בסיסי והבנה מינימאלית בכל הקשור לגידול התינוקת ולא שיתפו פעולה עם העו”ס שיכולים היו לסייע להם בהיבטים שונים.
מחומר החקירה עולה, כי הנאשמים והתינוקת סבלו מידי פעם חרפת רעב. ואף התקשו גם לרכוש טיטולים ובגדים עבור התינוקת. עובדה זו אילצה אותם להשאיר את התינוקת, במיטתה, ללא חיתולים, באופן שגרם למזרן מיטתה לספוג שתן ולתינוקת להתלכלך מצואה ומשתן.
זו גם הסיבה שלעיתים סירבה הנאשמת להפשיט את התינוקת בטיפת חלב, לצרכי בדיקה, שמא תאלץ לזרוק את הטיטול המונח על התינוקת. חרף המצוקה הנוראית דלעיל, נראה, כי הנאשמים נמנעו מלשתף את רשויות הרווחה במלוא חומרת המצב וניסו להסתדר בכוחות עצמם. למרבה הצער, היו כוחות אלו דלים עד מאוד.
חובתו של הורה לספק לקטין, בן ביתו, את צרכי מחייתו. יחד עם זאת, ייתכן גם ייתכן, שלא יהא ביכולתם של ההורים, על אף מאמציהם, לספק את צרכי הקטין. במקרה כזה חובה עליהם לדווח לרשויות על מצבם, שכן חדלונם מלדווח, פירושו, כי לא סיפקו לקטין את צרכי מחייתו, ואף לא נקטו ב”אמצעים סבירים לפי הנסיבות להשגת הדרוש כדי לספק את הצרכים”, כנדרש מכח סעיף 362 לחוק העונשין.
ענייננו הרואות, כי חוק העונשין מחייב הורה לעשות את מה שמתחייב מחובתו הבסיסית כהורה, הינו למנוע פגיעה כנ”ל בשלומו או בבריאותו של קטין. היה ואין ההורה נוהג על פי חובתו, והוא פוגע או עלול לפגוע בכך פגיעת קבע בבריאותו של הקטין, אזי הוא עובר עבירה לפי סעיף 337 לחוק העונשין, וכן יראו אותו כמי שגרם לתוצאות.
ברור כי הנאשמים, במחדלם להביא את התינוקת לבדיקות, הפרו את חובתם ההורית לדאוג לבריאות התינוקת ולמנוע פגיעה בשלומה ובבריאותה. ברור גם, כי בכך פגעו או עלולים היו לפגוע פגיעת קבע בבריאותה של בתם.
מקור החובה החלה על הורה למנוע התעללות בילדו הקטין נובע לפחות מהוראת סעיף 323 לחוק העונשין הקובעת כהאי לישנא:
“הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו, חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.”
חובה זו נובעת ממקורות נוספים (רע”פ 3626/01 ויצמן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(3) 187). משמע מי שחושש שמא חסר ישע נפגע על ידי מאן דהוא חב בדיווח ודאי אם הוא בעל אחריות כלפי הקטין, כגון הורה, מורה, צוות חינוכי, עו”ס, פסיכולוג ועוד’.
בית משפט קבע כי אב שהפך למתלונן סדרתי במשטרה כנגד האם מנוע מלפעול כך, ונאסר עליו להגיש תלונות במשטרה כנגד האם בגין פגיעה בקטין
היבט אחר מזווית אחרת לחלוטין, בא לידי ביטוי בפסק דין של כב’ השופטת שירי היימן הקובעת במקרה נדיר זה כי טובת הקטין מחייבת איסור על המשיב לפנות למשטרה בתלונות על פגיעה ו/או התעללות בקטין. אמנם לא בנקל יחסום בית המשפט דרכו של אזרח מלפנות למשטרה, אולם נסיבות העניין מחייבות זאת שכן מדובר במקרה חריג.
“מתלונן סידרתי” כזה, יכול שייחשב כמטריד. אך יש לשקול היטב לפני שעושים שימוש בחוק מניעת הטרדה מאיימת כדי למנוע מאדם גישה למשטרה, פן יווצר מצב בו הנפגע, שפנה למשטרה כדין, יהפוך ממתלונן למטריד, ויהיה חשוף לכך שיוגשו נגדו בקשות להוציא נגדו צו מניעת הטרדה מאיימת.
בענייננו אין המדובר באירוע חד פעמי, אלא במספר רב של תלונות שהוגשו במהלך תקופה ממושכת, 40 תלונות במהלך שנה וחצי, מאז מלאה לקטין חצי שנה ועד גיל שנתיים.
בית המשפט לא נעתר לבקשתה הראשונה של המבקשת לאסור על המשיב לפנות למשטרה וניתנה למשיב הזדמנות לשנות את התנהגותו. אך בשיחה עם עובדת סוציאלית לסדרי דין אמר המשיב “שהקטין ימשיך לראות משטרות והרבה”, כך שברור שהמשיב מתכנן להמשיך לפנות למשטרה ואינו מתכוון לחדול ממעשיו. המשיב אינו בוחל באמצעים וממשיך להטריד את המבקשת ואת הקטין ואף ציין שיפגין מול המעון של הקטין.
המשך הגשת תלונות למשטרה על התעללות בקטין שגוררות התייצבות ניידת וצוות מד”א לשם בדיקת מצבו של הקטין ללא כל סיבה וצורך, פוגעת בשלוות חייו של הקטין ופוגעת בטובתו.
המשיב אינו מגיש תלונותיו על מנת להיטיב עם הקטין, אלא במטרה להפר את שלוותה של המבקשת ושל הקטין ומתוך שמירה על טובת הקטין יש לאסור המשך התנהלות זו.
