עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה
מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il
ב- תמש (נצ’) 37506-06-13 אזר כב’ השופט זגורי, ס”נ, אומץ שיפוטי ומקצועי והכריז על ילדים כנזקקים בהתאם לחוק הנוער טיפול והשגחה, למרות שעל פני הדברים עסק המקרה בזוג הורים נורמטיביים הנראים מטופחים ותקינים מבחינת התנהגותם, אך התרשמות בית המשפט הייתה כי אם מגרדים מעט את הקליפה – נוצר רושם שונה לגמרי, וכי ההליכים המשפטיים והליך הגירושין גרמו ו/או עשויים לגרום לפגיעה בילדיהם.
ועוד נוסיף, כי פנייה להליך של נזקקות לפי חוק הנוער, לא תיעשה רק במקרים המוכרים הקלאסיים של “נטישת ילד“, “הורים מכורים לסמים או אלכוהול“, “הכאת ילדים והתעללות פיזית בהם“, “ילדים משוטטים ברחובות” וכיו”ב.
כעורכת דין לדיני משפחה וגירושין, המופיעה כמעט מידי יום בבית המשפט לענייני משפחה, אני שומעת לאחרונה לא מעט “איומים” מצד שופט, כי אם ההורים לא ימצאו את הדרך לתקשר ביניהם בעניינם של הילדים – הוא יכריז עליהם כנזקקים ואף יתכן, כי יוציא אותם ממשמורת ההורים.
עם זאת, ככל שנכנס בית המשפט לעובי הקורה הוא נוכח לדעת, כי הדברים דולפים וזולגים מהצדדים עצמם ללא שליטתם.
כך עלה מדברי האב, כי הכמיהה לשלום בית ושיקום הזוגיות כמו גם, האכזבה מכישלון הניסיון לשיקום – האפילו על יכולתו לראות את הצורך הטיפולי של הילדים כחלק מטובתם (הגם שהצהיר כי כיום הוא מסכים לכך). האב הסביר, כי כאשר בנו אושפז לא עודכן על כך.
האם התקשתה אף היא לראות איזו מצוקה נגרמת לילדיה בשל הקונפליקט עם האב. עם זאת, היא הודתה כי אינה יכולה לסבול כל מגע עם האב, כל קשר עמו ואף אינה יכולה לשאת קיום שיחות טלפון בין הילדים לבינו, ולדבריה “הוא צריך את הטיפול ולא הילדים”.
בית המשפט מתרשם הן מדברי הצדדים בפרוטוקול והן מתסקירי הסעד, כי בפנינו משפחה בה שני ההורים פשוט פוגעים בילדיהם הקטינים. הקונפליקט ההורי, השוני בתפיסת היחסים והיעדר יכולת הבחנה בין הפגיעה האישית של כל אחד לבין הצורך של שני הילדים ליהנות מקשר הורי מיטבי.
בית המשפט קבע, כי העובדה שהילדים “שורדים” את מאבקי הוריהם עד כה, אינה מבטיחה כי סימני הקונפליקט לא יתנו אותותיהם בנפשם ובהתנהגותם בעתיד. על בית המשפט לעמוד על המשמר ולנקוט בכל אמצעי שיש בידו על פי החוק כדי לצמצם הסיכון הנשקף להם.
המתווה הנורמטיבי להכרזת נזקקות וקשר בין הליכי הנוער לבין קונפליקט הורי
סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש”ך – 1960 מגדיר קטין נזקק כך:
קטין נזקק (תיקון התשנ”ה)
קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא נמצא אחראי עליו;
(2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה;
(3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים;
(4) הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי”ג-1953;
(5) הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה;
(6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת;
(7) הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).
במקרה דנן, טוענת העו”ס לחוק הנוער (ולסדרי דין), כי מתקיימים תנאי סעיף 2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך – 1960, במובן זה ששלומם הנפשי של הילדים נפגע ועלול להמשיך להיפגע בשל הסכסוך ההורי עקב הגירושין והתנהלותם של ההורים זה כלפי זו.
ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. ככאלה, מוטלת עליהם החובה והזכות לדאוג לצורכיהם במסירות, וצמודה לה הרשות להחזיק בילדיהם הקטינים (סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962). ההורים נושאים באחריות הישירה לילדיהם מתוקף מעמדם כאפוטרופסיהם הטבעיים (ע”פ 4596/98 פלונית נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(1) 145, בעמ’ 182 (2000). חזקה שהוריו- אפוטרופסיו של הקטין פועלים לטובת עניינו.
להורים נתונה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, אשר היא בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (רע”א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני (קטין), פ”ד נא(4) 830 בעמ’ 860).
זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה ואת הפרטיות של התא המשפחתי ושוללת, ככלל, התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית (ע”א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פ”ד לח(1) 461, בעמ’ 468).
עם זאת, האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. הנשיא ברק (כתוארו דאז) קבע בשעתו, כי כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין.
מכאן, סמכותם של בתי-המשפט ושל רשויות הסעד להתערב, בנסיבות מוגדרות, בתא המשפחתי כאשר הדבר מתחייב לשם רווחתו של הילד (דנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(6) 246, וכן רע”א 5587/97 הנ”ל, בעמ’ 860-861).
כב’ השופט גרוניס (כתוארו דאז), אף הקל בתנאי ההתערבות של מוסדות המדינה באוטונומיה ההורית באומרו, כי המסקנה המתבקשת היא שלעתים קיימות נסיבות שבהן לא ניתן לדבר עוד על האוטונומיה של התא המשפחתי, וזאת כאשר התא אינו קיים עוד כמסגרת אחת הפועלת בהרמוניה ובאינטימיות ותוך שיתוף פעולה למען טובתם של הילדים ובהתחשב בזכויותיהם. במקרים מעין אלה, חובה על המדינה לקבוע מנגנון להכרעה שבראש מעייניו תהא טובתם של הקטינים.
בתי-המשפט למשפחה ובתי-הדין הדתיים השונים עוסקים בסוגיות אלה ודומות להן מדי יום. התפרקותו של התא המשפחתי בשל גירושין בין ההורים והיעדר הסכמה בין ההורים בנושאים שונים. כגון: משמורת, משמורת משותפת או הסדרי ראיה, אינם צריכים להביא לכך שרשויות המדינה, כולל הערכאות לסוגיהן, יחליפו את ההורים כגורמים הראשוניים המחליטים באשר לילדיהם הקטינים.
ברם, חילוקי הדעות בין ההורים מעצימים את הצורך בהתערבות של גורם חיצוני. בדרך-כלל יהא זה בית-המשפט (או בית-הדין הדתי) שיפעל על-פי יוזמה של אחד ההורים.
במקרים אחרים הגורם היוזם את הפנייה לבית המשפט יהיה רשות של מדינה, דוגמת פקידת הסעד. בין כך ובין כך, קיים צידוק רב יותר למעורבות בהחלטות הנוגעות לקטינים מקום שאין קיימת הסכמה בין ההורים (דנ”א 6041/02 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(6) 246 בעמ’ 266-267).
סמכות זו של רשויות המדינה להגן על עניינם של קטינים לובשת צורות שונות. המחוקק התווה מערכת מסועפת של דינים, המסדירים את דאגת המדינה לרווחתם של קטינים (ראו למשל: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; סעיף 323 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א-1991; חוק אימוץ ילדים, תשמ”א-1981).
אחד ההסדרים הוא ההסדר בחוק הנוער, הסדר המקנה לרשויות הסעד את הכוח לנקוט אמצעים וליזום הליכים משפטיים אשר יגנו על האינטרסים של הקטין. האמצעים הם מגוונים ביותר ונבדלים זה מזה בחומרת ההתערבות של גורמים חיצוניים.
למרבה המזל, לא כל סכסוך גירושין או קונפליקט הורי גבוה מניע תהליך של הכרזה על הילדים כנזקקים. השימוש וההפניה להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך – 1960 הם החריג ולא הכלל. הפנייה לדבר חיקוק זה מלמדת בראש ובראשונה על כרסום משמעותי ואי אמון של גורמי טיפול ובית המשפט באוטונומיה ההורית. עם זאת יש ופנייה כאמור חייבת להיערך כדי להגן על ילדים מפני פגיעות הוריהם.
כפי שמוסבר בפסק הדין על ידי השופט זגורי, קטין יוכרז נזקק, אם הוא חשוף לפגיעה רגשית ונפשית מתמשכת מצד מי מהוריו, אפילו הפגיעה אינה מכוונת. ההורים אינם צריכים להיות “מדעני אטום” או “ראשי המועצה לשלום הילד“, כדי להבין בעידן הנוכחי, עד כמה סכסוך הורי בעצימות גבוהה והיעדר מובחנות בין רגשות ההורה בסכסוך הגירושין כלפי רעהו לבין, טובת הילד להיות בקשר טוב עם שני ההורים, מהווים גורם סיכון להתפתחות רגשית תקינה של ילדים.
אם היעדר מובחנות וסכסוך הורי בעצימות גבוהה הם גורם סיכון, הרי הורים שמתעלמים מכך ולא נוקטים בצעדים הטיפוליים וההתנהגותיים המתאימים לצמצם מופעים אלו, הם הורים הנוהגים ברשלנות לכל הפחות ומסכנים את התפתחותם הרגשית של ילדיהם.
הם יכולים להיות הורים שמספקים את כל צרכיהם הגשמיים והחינוכיים של הילדים. הם יכולים להיות הורים שמטפלים בחום ובאהבה בילדים, אך אם אין הם מסוגלים לטפח קשר הורה-ילד טוב בין הילדים לבין ההורה האחר, אזי הם כושלים בתפקיד המרכזי שלהם כהורים ומסכנים את הילד. אם כך יעשו, חרף התראות ברורות שנמסרו להם מבית המשפט וגורמי טיפול (עו”ס המבטאים זאת בתסקיריהם),
בית המשפט מזהיר ומתריע כי ראוי שהורים המצויים בסכסוך גירושין ביניהם, ידעו שבית המשפט לא יעמוד מנגד ולא יתעלם מפגיעה בילדיהם.
בית המשפט ייכנס לרשות הפרט והמשפחה, יתערב באוטונומיה ההורית, יכפה טיפול ושינוי התנהלות הורית, כאשר האמצעים שינקוט יהיו בדרגת חומרה כזו שתבטיח הגנה על הילדים וצמצום גורמי הסיכון.
הצדדים מסוכסכים ואינם יכולים להגיע ביניהם להסדר לעניין גידול הילדים, הן מבחינת זמני ההורות והן מבחינת החינוך והגידול היומיומי של הקטינים. ניסיון גיוס הצדדים לטיפול והבנה של צרכי הילדים, כשל, והאב אף התנגד לטיפול בילדים, כאשר בינתיים חלפה מעל שנה ומחצה מאז הפרידה.
אמנם, הילדים מתפקדים במוסדות חינוך וזוכים לחום ואהבה משני ההורים כאשר הם אצלם, אך הם חשופים מדי יום ביומו להכפשות, הסתות, צעקות, טענות והאשמות של ההורים האחד את משנהו והדבר אינו מאפשר את התפתחותם התקינה.
בסכסוך הורי בעל עצימות גבוהה, יש משמעות שלילית ביותר לחלוף הזמן. מבחינת הילדים ומימד הזמן בחייהם, בפרט ילדים רכים כמו אלה שבפניי, שנה וחצי הם נצח. על בית המשפט וגורמי הטיפול להתחשב במימד הזמן לא רק במסגרת החלטותיהם אלא גם במסגרת קביעת לוח הזמנים לטיפול ומעקב אחר הסיכון הנשקף לילדים וטיב התנהלות ההורים האחד כלפי משנהו.
המקרה ממחיש חיוניות, דחיפות וצורך ממשיים להתערב באוטונומיה המשפחתית והפרטית ולכפות טיפול על כל הגורמים, כמו גם הצבת גבולות חדשים בהתנהלות ההורים.
לדברי כל הגורמים, לרבות אפוטרופוס לדין של הילדים, קיימת במקרה זה הסתברות גבוהה כי הפגיעה בילדים שכבר קיימת, עשויה להימשך ולהפוך לנזק בלתי הפיך.
לפיכך, מקבל בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה במלואה ונקבע, כי הילדים הם אכן “קטינים נזקקים” שמתקיימים לגביהם תנאי סעיף 2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש”ך – 1960.
כפועל יוצא, בית המשפט מעמיד את הילדים תחת השגחתו ופיקוחו של העו”ס לחוק נוער או מי מטעמו בהתאם לסעיף 3(3) לחוק הנוער.
בנוסף, מורה בית המשפט על מתן טיפול דיאדי (הורה-ילד) לילדים ולהורים לפי סעיף 3(8) לחוק הנוער וכן מחייב את ההורים לעבור אבחון מסוגלות הורית באמצעות מומחה שיומלץ על ידי גורמי הרווחה, והם יישאו בעלויות שכרו בחלקים שווים.
למען הסר ספק, מבהיר בית המשפט כי הוא מורה לשני ההורים להישמע להוראות העו”ס לחוק הנוער, העו”ס לסדרי דין, האפוטרופא לדין וכל גורם מטעמם.
