צירוף צדדים שלישיים להליך המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה
פעמים רבות נזקק צד המגיש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה לצרף צדדים שלישיים, שאינם קרובי משפחה, לצורך בירור הסוגיה המשפטית הרלוונטית.
על פי הדין, בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא (ראה ס’ 6(ו) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ”ה – 1995).
הצד השלישי, בר הצירוף על פי תנאי הוראת סעיף 6 (ו) כאמור לעיל, יכול להיות אף מי שאינו בן משפחה, ובלבד שנוכחותו כבעל דין בהליך המתנהל לפני בית המשפט לענייני משפחה נדרשת כדי לאפשר לבית המשפט את בירור התובענה וההכרעה בסכסוך.
במה דברים אמורים?
לדוגמא – אישה המעוניינת לצרף את החברה שבה לבעלה יש מניות, על מנת לברר את היקף שוויה, לקבל מסמכים ומידע שנראים לה רלוונטיים וכיוצ”ב.
דוגמא נוספת – כאשר אחד מבני הזוג סבור שבן או בת הזוג האחרים העלימו כספים והבריחו אותם והם מצויים אצל חבר או חברה, או בן משפחה אחר, אשר משתפים עמו פעולה.
צירוף צדדים שלישיים לתיקים המתבררים בין בני משפחה בבתי המשפט למשפחה, נעשה בצמצום ובמשורה. [ראה לענין זה בש”א (משפחה חד’) 2111/05 פלונית נ’ אלמוני, [פורסם בנבו] תק-מש 2006(1), 59 , 61 (2006) וכן תמ”ש (ת”א) 9336/99 בש”א 17692/99 מגן נ’ מגן, [פורסם בנבו] תקדין משפחה 2000 (2) 18 (לא פורסם); תמ”ש 60265/99 (ת”א) בש”א 3879/00 צויבל נ’ צויבל (לא פורסם) [פורסם בנבו]; תמ”ש 29070/04 (ת”א) בש”א 7816/04 ר.ש. נ’ ד.ש. (פורסם במאגר “נבו”) , תמ”ש (ת”א) 7143/01 דור נ’ דור, [פורסם בנבו], בש”א 120/05 (משפחה קרית גת) ד.מ. נ’ ש.מ. (לא פורסם) [פורסם בנבו].]
ההלכה הפסוקה היא כי על המבקש להצטרף (או לצרף) צד שלישי כצד לתובענה המתבררת בביהמ”ש לענייני משפחה, להראות כי ללא צירוף הצד השלישי, לא ניתן לדון כראוי בתובענה. בחלק ניכר מהמקרים לא ייעתר בית המשפט לבקשה כזו אלא יורה על גילוי מסמכים ועל מינוי מומחים להערכות שווי, דבר שניתן לעשות ללא צורך בצירוף צדדים שלישיים לתובענה עצמה.
סעיף 6 ו’ לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ”ה – 1995 קובע: “בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה וההכרעה בסכסוך, נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה אשר יהא”.
על השיקולים אותם יפעיל בית המשפט לעניני משפחה לצורך עשיית שימוש בסעיף זה עמד כב’ השופט שוחט בתמ”ש 60265/99 בש”א 3879/00 צויבל נ’ צויבל ואח’ (לא פורסם): “בהפעלת סמכות הצירוף על פי סעיף 6 (ו) לחוק ישקול בית המשפט גם את השאלה, אם הצדק והתועלת בצירופו של הצד השלישי לצורך בירור התובענה וההכרעה בסכסוך, עולים על הפגיעה בענייננו של הצד השלישי שעד לצירופו כלל לא היה צד לתובענה. על בית המשפט לבחון את השאלה, אם לא ניתן לברר את התובענה ולהכריע בסכסוך ללא נוכחותו של הצד השלישי כבעל דין בה. במסגרת זו יש לבחון את מידת הפגיעה בענייננו של אותו צד ג’ להיות מצורף באופן שאם ניתן להגיע לברור התובענה ולהכרעה בסכסוך שלא על דרך צירופו, כך יש לנהוג גם אם הדבר קשה יותר. גישה הכוללנית אינטגרטיבית של המחוקק בחקיקת החוק והמוצאת את ביטויה גם בסעיף 6 ו’ לחוק, להביא לפתרון כולל של הסכסוך גם אם צדדים שלישיים שאינם בני משפחה מעורבים בו, אינה צריכה לבוא על חשבון הפגיעה בענייננו של אותו צד. אי לכך אין לעשות שימוש נרחב בהוראה זו”. (שם, ס’ 3 לפסה”ד).
ברוח הפסיקה עדים אנו לכך כי בית המשפט לעניני משפחה, על דרך הכלל, מצרף צדדים שלישיים שאינם בני משפחה בצמצום ובמשורה (ראה לדוגמא: תמ”ש (ת”א) 9336/99 בש”א 17692/99 מגן נ’ מגן, תקדין משפחה 2000 (2) 18 מפי כבוד השופט גייפמן; תמ”ש 29070/04 (ת”א) בש”א 7816/04 ר.ש. נ’ ד.ש. (פורסם במאגר “נבו”) מפי כבוד השופטת פרדו; תמ”ש (ת”א) 7143/01 דור נ’ דור מפי כבוד השופטת ע’ מילר; וכבוד השופטת שפרה גליק בבש”א 2111/05 פלונית נ’ אלמוני ואח’ (פורסם במאגר “נבו”).
הצד השלישי, בר הצירוף על פי תנאי הסעיף, יכול ויהיה אף הוא בן משפחה, שמשום מה לא צורף מלכתחילה, ויכול ויהיה אף מי שאינו בן משפחה, ובלבד שנוכחותו כבעל דין בהליך המתנהל בפני בית המשפט נדרשת כדי לאפשר לביהמ”ש את “בירור התובענה והכרעה בסכסוך”.
בהפעלת ההוראה נדרש ביהמ”ש לא רק לשיקולי תועלת, המהווים שיקול בכל החלטה על הוספת בעלי דין (ר’ למשל תקנה 24 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד- 1984 “לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה”), אלא גם לשיקולי צדק.
הטעם לכך נעוץ בתוצאות הצירוף – הכפפתו של צד שלישי, ובפרט אם הוא אינו בן משפחה, לסכסוך משפחתי המתנהל בערכאה שיפוטית שנגזרו לה סדרי דין וראיות מיוחדים.
בס’ 6(ה) לחוק מוקנית לביהמ”ש לענייני משפחה הסמכות למשוך אליו מבימ”ש אחר, גם אם אינו בימ”ש למשפחה, תובענה המתנהלת שם לגבי ענין שנדון בפניו – יהא נושאה או שוויה אשר יהא, ולדון בה במאוחד עם זו שבפניו, “אם לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה”.
בה במידה יש לבחון ולומר גם לס’ 6(ו) לחוק, האם הצדק והתועלת בצירוף הצד השלישי כבעל דין לתובענה, עולים על הפגיעה בעניינו של אותו צד להיות נגרר לסכסוך משפחתי, שלפחות בראייתו שלו אינו צד לו.
על הפגיעה האפשרית במי שאינו בן משפחה, בעצם צירופו כצד ל’תובענה משפחתית’, ניתן ללמוד מעצם העובדה שסוגיית הצירוף של צדדים (ובה במידה איחוד תובענות כאמור) לא נתקנה בתקנות סדר הדין האזרחי אלא בחקיקה הראשית, בחוק ההסמכה של בית המשפט לענייני משפחה עצמו. כן ניתן ללמוד על כך מהוראת ס’ 8(ה) לחוק הקובעת כי הסטייה מדיני הראיות וסדרי דין למען הצדק לא תחול על תובענה לפי חוק הירושה, תשכ”ה – 1965 שעילתה אינה סכסוך במשפחה. על פי ס’ 1(6)(ה) לחוק יכול גם מי שאינו בן משפחה למצוא עצמו נידון בבימ”ש לענייני משפחה בתובענה על פי חוק הירושה, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה (שנאמר “יהיו הצדדים אשר יהיו”) , אלא שלגביו יחולו סדרי הדין והראיות הרגילים ללא סטייה מהם למען הצדק.
המסקנה המתבקשת – בהפעלת סמכות הצירוף על פי ס’ 6(ו) לחוק ישקול ביהמ”ש גם את השאלה האם הצדק והתועלת בצירופו של הצד השלישי לצורך “בירור התובענה והכרעה בסכסוך” עולים על הפגיעה בעניינו של הצד השלישי שעד לצירופו כלל לא היה צד לתובענה. על ביהמ”ש לבחון את השאלה אם לא ניתן לברר את התובענה ולהכריע בסכסוך ללא נוכחותו של הצד השלישי כבעל דין בה. במסגרת זו יש לבחון את מידת הפגיעה בעניינו של אותו צד ג’ להיות מצורף באופן שאם ניתן להגיע לבירור התובענה ולהכרעה בסכסוך שלא על דרך צירופו, כך יש לנהוג גם אם הדבר קשה יותר.
לסיכום, הצירוף של צדדים שלישיים מאושר רק במקרים מיוחדים במידתיות ובמשורה, ואינו דבר שבשגרה.