בית הדין הרבני, היכול ורשאי להיזקק לדין תורה בדונו בירושות וצוואות, מגיע למסקנה דומה לזו לו היה התיק נדון בבית המשפט לענייני משפחה, ואינו מקבל צוואת שכיב מרע, שנאמרה בעל פה, לאזני הנהנית, כעדה יחידה.
בפני בית הדין בתיק (חי’) 1165287 פלונית, צוואה שהוגשה לקיום, והתנגדות לצוואה של אישה שטוענת שהייתה הידועה בציבור של המנוח, וכי ארבעה ימים לפני מותו השאיר צוואה בעל פה לאוזניה ואותה היא מבקשת לקיים במקביל לצוואה שאותה הגישו הבנים.
האישה-הידועה בציבור אינה טוענת שנפל פגם בצוואה הכתובה, ואינה מתנגדת לעמוד הראשון שלה, אלא שטוענת היא לקיומה של צוואה נוספת, צוואה בעל פה, מאוחרת לצוואה הנזכרת. כמו כן מתנגדת היא לקיומו של העמוד השני לצוואה, בשל הסתירה בין העמוד השני לצוואה בעל פה הנטענת על ידה.
בצוואה בעל פה נקבע כי היא הזכאית לזכויות הפנסיה. כמו כן, טוענת האישה הידועה בציבור שאין לתת תוקף של צוואה לדף הנוסף המצורף לצוואה. יצוין כי בדף הנוסף יש התייחסות ספציפית לנושא הפנסיה ואין המנוח מותיר את הפנסיה לידועה בציבור אלא נותן הוראות שונות באשר לפנסיה.
לדבריה, היא שמעה את הצוואה בעל פה מפיו של המנוח ארבעה ימים לפני מותו, תוכנה של אותה צוואה היא, שהמנוח מצווה את כל זכויות הפנסיה שלו לידועתו בציבור, אשר רשמה “זיכרון דברים” המתעד, לטענתה, צוואה בעל פה זו אותה היא מבקשת לקיים.
לאחר מכן הפקידה האישה את זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני ירושה. בקשתה של הידועה בציבור היא לקיים את העמוד הראשון של הצוואה שבכתב, ולצד זאת לקיים את הצוואה שבעל פה.
בניו של המנוח טוענים שיש לדחות את הבקשה לאישור הצוואה בעל פה. כמו כן, מבקשים לאשר את הצוואה שבכתב על שני עמודיה.
צוואה בעל פה על פי ההלכה והחוק, צוואת שכיב מרע, צוואת שכיב מרע על פי ההלכה
על פי ההלכה יש בסיס למתן תוקף לצוואה בעל פה, אשר נאמרת במצב של חולי, שבסופו פטירת המצווה. הדבר דומה להוראות הקיימות בחוק הירושה בנוגע לצוואת שכיב מרע דהיינו אדם הרואה את פני המוות.
הדברים מפורשים ומפורטים בשולחן ערוך חושן משפט סימן רנ כדלקמן:
סעיף א – מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו.
סעיף ד – אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקניין.
סעיף ז – במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקניין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין, לכשימות, ואם עמד, חוזר אפילו יש בה קנין במקצת.
צוואת שכיב מרע על פי חוק הירושה האזרחי
בהיבט החוקי נקבע בחוק הירושה, סעיף 23:
(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
זכויות הפנסיה שהידועה בציבור לכאורה מבקשת לרשת
זכויות הפנסיה אינן נכס ממשי של האיש, אלא התחייבות של קרן הפנסיה כלפי האיש. חיוב זה הוא הסכם חוזי בין הקרן לבין הזכאי, ולהסכם זה יש תנאים וכללים משלו, וידוע שעל פי ההלכה כל תנאי שבממון קיים.
אם היה לצוואה תוקף על פי החוק הישראלי, אשר לפי כלליו התחייבה קרן הפנסיה למנוח, היה אפשר לפעול לפי הצוואה אף שאין לצוואה תוקף על פי ההלכה, הואיל וכך הותנה בין הצדדים להסכם.
אך לא רק על פי ההלכה לא התקיימו התנאים הנותנים תוקף לצוואה, אלא אף על פי החוק אין לצוואה זו תוקף.
יש צורך בראיות לצוואה בעל פה
טענת גב’ א’ שהייתה צוואה בעל פה לא זכתה לשום ראיה עובדתית, ואינה עומדת בדרישות היסוד של החוק.
אין בסיס לבקשה לאישור הצוואה שבעל פה
הצוואה הנטענת, נאמרה בעל פה, שלא בפני שני עדים. יש לבחון הן על פי ההלכה והן על פי החוק, האם יש מקום ליתן תוקף לצוואה שכזו.
הידועה בציבור טענה שהמנוח אמר אף לבניו וגרושתו שהיא זו שתקבל את זכויות הפנסיה, אך טענה זו אין לה על מה שתסמוך, שהרי היא עצמה אינה יודעת האם המנוח אמר זאת לבניו, אלא שלטענתה כך אמר לה המנוח, ואילו הבנים והגרושה מכחישים לחלוטין את טענתה, ולדבריהם ולטענתם, נאמרו להם דברים סותרים לחלוטין מפי המנוח.
צוואת שכיב מרע בלא עדים – על פי ההלכה
בשו”ת גינת ורדים יש משא ומתן הלכתי בשאלת תוקפה של צוואת שכיב מרע אשר נעשתה בלא עדים.
בסימן יא הביא תשובת רבה של ירושלים רבי משה בן חביב לשאלתו של בעל גינת ורדים. סימן יב הוא תשובתו של הגינת ורדים, וסימן יג – תשובת הרמב”ח לדברי הגינת ורדים.
בסימן יב, הביא הגינת ורדים משו”ת הרא”ש (כלל פג סימן ד) בה נשאל הרא”ש:
דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, אם מועיל בלא כתיבה ובלא עדים.
תשובתו של הרא”ש: […] אבל עדים ודאי צריך, אם הממון ביד היורשין, אבל אם הממון ביד מקבל המתנה, והוא אומר, נתנו לי, נאמן במגו דאין בידי כלום, או החזרתי לך, ובשבועה.
לאחר שהביא ראיות נוספות לדין זה כתב הגינת ורדים: ועוד תמצא מציאות רבות בפוסקים ראשונים ואחרונים דמצרכי בצוואת שכיב מרע לעדות ברורה והגונה על פי שנים עדים.
למרות האמור, סבור הגינת ורדים כי הדרישה לשני עדים אינה דרישה מהותית אלא רק כראיה בלבד, “דלא איברו סהדי אלא לשקרי”, יש ללמוד שאם יש ראיה שכך ציווה המנוח, הרי שיש לקיים את הצוואה אף אם לא נאמרה בפני שני עדים.
כמו כן, עצם הנאמנות של המקבל במיגו (מיגו, הכוונה למתוך בארמית), מוכיחה לכאורה שאין צורך מהותי בשני עדים, שהרי אף אם מכוח המיגו אנו מאמינים לו שכך צווה המצווה, הרי סוף סוף לא אמר המצווה את הצוואה בפני שני עדים. אלא וודאי שאם יש לפנינו בירור אחר שאכן כך אמר המנוח, אף אם נאמרו הדברים שלא בפני שני עדים – נאמן. (אומנם, ראו בסימן יג שרבי משה בן חביב העלה כמה דרכים לדחות ראיה זו, אך אינו חולק עקרונית על מסקנת הגינת ורדים).
לפיכך אם ניתנה צוואה בפני עדים פסולים, אין לחוש לצוואה: ואין מכל זה סתירה למה שכתבנו דכל מציאות הללו מתרצי כשהבעל דין הוא מכחיש את הענין לכן מצריכין בהו לשתי עדים להעמיד הענין בעל כרחו של יורש.
הצורך בשני עדים בין כצורך ראייתי ובין כצורך מהותי
אף מתשובה זו, לכאורה משתמע שיש צורך בשני עדים. אלא שמסיום דבריו שכתב שיקבל חרם כמו שאמר, דהיינו, שאינו מאמין לדברי החכם שהמנוח כתב צוואה, מוכח שאם היה מאמין הרי שיש לקיים את הצוואה.
דהיינו, יש תוקף לצוואה בעל פה אף שנאמרה שלא בפני שני עדים, ובתנאי שהיורש מאמין שכך אמר המוריש, אך כל שהיורש אינו מאמין, אין לחוש לטענת הצוואה בעל פה.
דהיינו, לא די להשתכנע שרצון המנוח היה כזה או אחר, אלא נדרשת הוכחה שכך ציווה. בשכיב מרע אמירה היא מעשה הקניין, והדרישה לאמירה בדרך של ציווי היא כן מהותית, ולא די בכך שבית הדין סבור שכך היה רוצה המצווה או אפילו שהביע רצונו אך לא ציווה.
גישה זו דומה עד מאד לגישת חוק הירושה והפסיקה המפרשת אותה, על פיה יש להתחקות אחר רצון המת ואולם יש כללים שחובה לקיים וישנם פגמים שאינם ניתנים לריפוי גם אם היה זה רצון המת.
הפוסקים קובעים כי ברוב המקרים שהציווי של צוואת שכיב מרע ככל שהיה שלא בפני שני עדים הרי שיש לחשוש לאמירה שאינה רצינית, ולא נועדה בכנות להקנות את רכוש המוריש לאדם אחר.
לסיכום
דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים – אף אם נאמרו שלא בעדים.
אמנם, יש לוודא כי הדברים נאמרו בדרך של ציווי, וכן יש לוודא כי הדברים נאמרו בכוונה גמורה להקנות, ולא מנימוקים אחרים (השטאה, השבעה).
כמו כן אפשר לתת תוקף לציווי השכיב מרע שלא היה בפני עדים – רק אם היורש מאמין לדברים, ומשוכנע שנאמרו כאמור.
למרות שכאמור מבחינה הלכתית הצורך בשני עדים בצוואת שכיב מרע אינו מהותי, מכל מקום לא התקיימו במקרה הנדון בתיק זה, אף אחד מהתנאים המאפשרים לאשר צוואה זו.
במקרה שלפנינו אין כל ראייה שאכן הדברים נאמרו. אף אם הדברים נאמרו אין ראייה שנאמרו בצורה של ציווי. אף אם נאמרו בצורה של ציווי אין ראייה שאכן הייתה כוונה לנותן לתת את המתנה שייתכן שעל פי הנסיבות בחר המצווה לומר דברים אלו כדי לרצות את האישה שעמו, אך לא הייתה לו שום כוונה שתזכה בזכות זו, וידע שיקשה עליה להוכיח שאכן הדברים נאמרו בכוונה הנכונה.
פרט לכל זה, היורשים מכחישים לחלוטין את טענת המתנה בעל פה, לדבריהם, המצווה אמר להם דברים הפוכים לחלוטין. ובפרט שעל פי התרשמות בית הדין יש יסוד לטענת היורשים שבזמן הנטען על ידי המבקשת, המנוח כבר לא היה בדעת איתנה וכפי שנתייחס עוד להלן.
לפיכך, אין כל מקום לקיים הצוואה על פי ההלכה.
צוואה בעל פה, ללא עדים – על פי החוק
לטענת בא כוח המבקשת יש לבית הדין הסמכות לאשר את הצוואה אף אם נפלו בה פגמים, וזאת לאור סעיף 25 לחוק הירושה.
יש לדחות על הסף טענה זו, לאור הדברים המפורשים האמורים בסעיף 25 לחוק, וזה לשונו:
- (א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים.
(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:
[…]
(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
כאמור, בצוואה זו לא התקיימו מרכיבי היסוד, שהרי הצוואה לא נאמרה בפני שני עדים. כך שעל פי החוק לא מתקיים התנאי המהותי, המאפשר לבית הדין לאשר צוואה אשר נפלו בה פגמים שאינם עקרוניים.
הצוואה שהוגשה על ידי הבנים – תקפה
ביחס לעמוד הראשון אף האישה אינה חולקת על תוקפה של הצוואה אשר הוגשה על ידי הבנים. מדובר בצוואה בכתב יד, עם חתימת המצווה ובציון תאריך.
כך הוא לשון סעיף 19 לחוק הירושה: צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.
בית הדין עיין בצוואה, ובמספר מכתבים אשר התברר כי נכתבו על ידי האב. לאחר העיון אין ספק כי הכתב בצוואה הוא כתב ידו של האב. וכמו כן, מתקיימים בצוואה זו כל התנאים הדרושים לאישורה.
גם מבחינה הלכתית את הזכויות הנובעות מזכויות הפנסיה ניתן להעביר בכתב, שכן מדובר על זכות הסכמית מול הקרן המשלמת את הפנסיה.
תוקפו של העמוד הנוסף הנטען להיות צוואה
המבקשים הגישו עמוד נוסף אשר אף הוא נכתב בכתב ידו של המנוח, נושא כותרת “ידיעות שונות” בו פירוט נוסף בנוגע לעיזבון.
הידועה בציבור מבקשת שלא לאשר עמוד זה כצוואה, לאור העובדה שאינו כולל את המרכיבים הנדרשים לצוואה – אין עליו חתימה ואינו נושא תאריך. כמו כן, אינו נושאת חתימת העדים לצוואה. לדבריה, אף מסתבר שהמסמך הנוסף נכתב בתאריך אחר.
בבקשתה מסבירה היא כי לדעתה אם לא יאושר חלק זה של הצוואה, הרי שתוכל לזכות בקצבתו של המנוח מכוח צו ירושה שתוציא. בדבריה היא מסתמכת אף על כך שבית הדין כתב בהחלטה קודמת כי הצוואה אינה מתייחסת לזכויות הפנסיה.
בית הדין סבור כי בקשתה של הידועה בציבור אינה תואמת אף את האמור בעמוד הראשון של הצוואה, אותו היא מסכימה לאשר. בעמוד זה אין אמנם הוראה הקובעת פוזיטיבית למי תיועד קצבתו של המנוח, אך יש הפניה למסמך אחר ושם התברר רצונו של המנוח, וכך נכתב בצוואה:
בעמוד השני של הצוואה נשוא הדיון נכתב על ידי המנוח כי ביטוח החיים המשולם ע”י מדור גמלאות צה”ל ישולם על פי טופס חלוקה כפי שמסר לצה”ל. אין לבית הדין ספק כי גם הדברים שנכתבו בעמוד השני, מבטאים את רצונו של הנפטר. אלא, שעולה השאלה האם יש לאשר האמור בעמוד זה כצוואה.
מבחינה משפטית הדבר אפשרי, אך נתון לשיקול הדעת. אמנם לפי סעיף 25 הקובע כי ניתן לרפא פגמים בצוואה אך זאת כאשר ישתכנע בית הדין כי זהו רצון המצווה ובהתקיימם של מרכיבי היסוד. מרכיב היסוד של צוואה בעל פה, נקבע בסעיף קטן 25 (ב) (1):
בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה.
דהיינו, די שהצוואה נכתבה בכתב ידו של המצווה, ואילו חתימת המצווה אינה מרכיב יסוד. אמנם, לאור העובדה שהנושא שבמחלוקת – הזכויות ממדור גמלאות – מאוזכר אף בחלק הראשון של הצוואה, וכאמור לחלק זה מוסכם שיש תוקף, בית הדין אינו רואה צורך ליתן בשלב זה החלטה סופית בדבר מעמד המסמך הנוסף.
לא הוכחה הטענה כי הצדדים כלל היו ידועים בציבור
המתנגדת לצוואה טענה כי היא והמנוח גרו בדירה אחת משך שש שנים, טענה זו לא הוכחה. ידוע שהמנוח גר בשנה האחרונה בביתו. גב’ א’ טענה כי במשך השנים גרו בעיקר בביתה, אך בשנה האחרונה גרו יחדיו בביתו. טענה זו אינה משכנעת, מה גם, שכתובתה, רשומה בדירתה, וכתובתו הרשומה של האיש הינה בדירתו שלו ואין אחידות בכתובות.
טיב היחסים בין המנוח לאישה אינו מן העניין, אך בית הדין מציין זאת כדי להצביע על התרשמות בית הדין כי יש פגמים באמינות של גרסתה של גב’ א’.
תאריך הצוואה הנטענת הוא ביום חמישי ל’ בשבט תשע”ח (15.2.2018). לדבריה לא הספיקו לארגן חתימה על צוואה כתובה למחרת היום בשל קשיים טכניים כמפורט בפרוטוקול, ובמוצאי שבת כבר לא היה האיש בר דעת לבצע פעולות משפטיות.
בניגוד לכך המבקשים העידו כי כבר ביום רביעי כ”ט בשבט תשע”ח (14.2.2018) דעתו של אביהם לא הייתה מכוונת. דבריהם של הבנים היו אמינים הרבה יותר, לדעת בית הדין.
בא כוחה של הגב’ א’ אמר כי נקרא על ידי האישה להחתים את האיש על צוואה ביום שישי א’ באדר תשע”ח (16.2.2018) אך בסוף ביטלה את הגעתו. אין חולק כי מי שזימן את עורך הדין הייתה הגב’ א’ ולא המנוח או אדם אחר. כפי הנראה בימים חמישי שישי 15-16 לפברואר, כמה ימים לפני פטירת המנוח ניסתה הגב’ א’ ‘לארגן’ צוואה אך הדבר לא עלה בידה.
חשוב לציין כי כשלושה חודשים קודם לפטירה התאשפז המנוח והיה תקופה ללא הכרה. לאחר מכן שב להכרה מלאה למשך מספר שבועות. אילו חפץ האיש לכתוב צוואה לטובתה של הגב’ א’, עמד לרשותו פרק זמן מספיק, בו ידע כבר שמצבו קשה, אך היה בדעת מלאה ללא חולק. כפי הנראה המנוח לא חפץ לשנות את הצוואה שרשם קודם לכן.
לאור האמור לעיל, כאשר הדברים מבוססים הן על ההלכה והן על החוק, הוא חוק הירושה – מאושרת הצוואה בכתב שהוגשה על ידי הבנים ונדחית הבקשה לקיום הצוואה שבעל פה. כפועל יוצא מכך לא תקבל הידועה בציבור, ככל שהייתה הידועה בציבור (דבר שנותר בספק) את הגימלה של המנוח.