מפסיקת בית המשפט: מצווה שלא ידע לקרוא את השפה בה נכתבה הצוואה – פגם מהותי בצוואה מול פגם צורני בצוואה
מאת עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, גישור ודיני משפחה
פגם מהותי מול פגם צורני בצוואה
בפסק דין שניתן על ידי כב’ השופטת אורית בן דור בת”ע (י-ם) 23724-06-12, נדונה סוגיית פגם בצוואה – פגם מהותי בצוואה אל מול פגם צורני בצוואה, כשעסקינן בצוואה שהותיר מנוח אחריו, ובסיטואציה בה נערכה הצוואה בשפה העברית בעוד המנוח לא קרא עברית ושפת אמו הייתה ערבית, ולהלן תובא תמצית הניתוח של בית המשפט בסוגיה זו.
המנוח הלך לבית עולמו ערירי וחסר ילדים או אישה/בת זוג. התובעת 1 והנתבעת הינן אחיות של המנוח, והתובע 2 הינו אחיין של המנוח, בנה של התובעת 1.
עסקינן במנוח אשר חתם על צוואה בעדים, שהינה אחת מארבע הצורות בהן ניתן לערוך צוואה תקפה ושרירה. הצוואה נערכה בשפה העברית על ידי עורך דין ואושרה על ידי שני עדי קיום. בצוואה חילק המנוח את רכושו בין הצדדים, שתי אחיותיו ובן של אחת מן אחיותיו וגם הקנה לקרוב נוסף, אחיין נוסף של המנוח שאינו צד להליך (להלן: “האחיין האחר”).
לאחיינו, בנה של אחת מאחיותיו, ציווה את כל זכויותיו בביתו שבבית חנינא בירושלים; לשתי אחיותיו ולאחיין האחר ציווה את הזכויות שבחשבונות הבנק שעל שמו בישראל וברשותו, וכמו כן ציווה לאחיין האחר את הזכויות בחשבונות בנק ברבת עמון שבירדן וכן כל רכוש נוסף אם וככל שיתגלה שם.
אחת מאחיותיו של המנוח, שהינה אחת מהזוכים בצוואה ומי שעתרה לכתחילה לקיומה, היא שמתנגדת עתה לקיומה. משך 15 שנים עובר לפטירת המנוח התגורר אחד המתנגדים עם משפחתו בבית המנוח, טיפל במנוח וסעד אותו עד יומו האחרון.
אחת מן הטענות הייתה כי הצוואה בטלה מכח הוראת סעיף 22 לחוק הירושה התשכ”ה-1965, (להלן: “חוק הירושה”) משום שהמנוח לא ידע את השפה העברית בה נערכה הצוואה. הצוואה לא תורגמה ללשונו, השפה הערבית, וממילא אין התצהירים מאשרים שתורגמה.
הצוואה נשוא התובענה שלפני הינה “צוואה בעדים”, אשר דרכי עריכתה נקבעו בסעיף 20 לחוק הירושה לפיו:
“צוואה בעדים תהיה בכתב תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו האחרונה; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”.
בפסק הדין בעניין ע”א 6198/95 יעקב ואח’ נ’ בראשי פד”י נב(2) 603 נקבע כי:
צוואת המנוח עומדת על פניה בכל הדרישות הצורניות של צוואה בעדים על פי סעיף 20 לחוק הירושה: הצוואה נערכה בכתב, היא נושאת תאריך, ויש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימה של שני עדים לצוואה.
טענות הצדדים
הנתבעת טוענת כי נפל פגם בצוואה משלא תורגמה לשפתו של המנוח והיא נסמכת על הוראת סעיף 22 (ג), לחוק, המתייחסת לצוואה בפני רשות, הקובעת: “נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה”.
טענת הנתבעת מתייחסת הן לפן המהותי מאחר שהצוואה לא תורגמה למנוח לשפה הערבית, והן לצד הפורמלי-צורני, שלא נכתב על פני הצוואה ובתצהירי עדי הקיום כי תורגמה לשפה הערבית, היא לשונו של המנוח.
עצם הדרישה בצוואה בפני רשות שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תאושר בתוכן הצוואה, הינה דרישה צורנית, דהיינו דרישה הנוגעת להליך עריכת הצוואה. דרישה דומה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, ואולם כבר הובעה בפסיקה העמדה כי על אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על גבי הצוואה חלה לכאורה רק על צוואה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים (ע”א 2119/94 לנדאו נ’ וין, פ”ד מט(2) 77; ע”א 5640/92 אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(2) 37, שאול שוחט פגמים בצוואות 125-123 (מהדורה שנייה, 2001)).
אלא שיש להבחין בין העדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על גבי הצוואה שזהו פגם צורני, לבין העדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו שזהו פגם מהותי.
פגם צורני בצוואה ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. מקום שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה מוטל נטל ההוכחה על המבקש לבטלה. במקרה של פגם צורני עובר נטל ההוכחה אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי.
העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי בצוואה היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה (ע”א 347/84 צימט נ’ בנימין, פ”ד מ(4) 118). פגם מהותי בצוואה מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.
אי בהירות קיימת בשאלה האם יש לראות בהעדר ציון עובדת התרגום בצוואה בעדים משום פגם פורמאלי המעביר את הנטל בדבר אמיתות הצוואה אל שכמו של מבקש הקיום (בע”מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז”ל נ’ פלוני).
בעניין לנדאו נ’ וין (ע”א 2119/94) בחן בית המשפט העליון את השאלה, מה דינה של צוואה בעדים שנחתמה על ידי מי שאינו מסוגל לקוראה, ונקבע, תוך ההיקש מדיני החוזים, כי החותם על הצוואה מוחזק כמי שתוכנה הובא לידיעתו לפני שיחתום עליה, על ידי אדם המהימן עליו וכי עובדה זו תבוא לידי ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה.
אי עמידה בחובה זו פותחת פתח להליך של התנגדות לקיומה של צוואה מן הטעם שהצהרתו “זו צוואתי” אינה שלמה ואינה ממלאה אחר תכליתה.
החלטה ומסקנות
עולה מהאמור שמקום שהמצווה הצהיר כי “זו צוואתי” התקיימה הדרישה הצורנית. ואולם, מצווה שהצהיר “זו צוואתי” על פני צוואה כאשר הוא לא קורא את השפה בה נערכה הצוואה, ראוי שאם הצוואה הוקראה בפניו יצוין הדבר בצוואה, וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה.
אם הדבר לא נעשה, אין לנו עניין בפגם פורמאלי במובן של ס’ 25 לחוק הירושה המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של התובע את קיום הצוואה, אלא בכשל/פגם מהותי בצוואה המאפשר לטעון כי הוא לא הבין את הוראות הצוואה.
במובן הזה ובזה בלבד, על התובע את קיום הצוואה להוכיח בראיות כי המצווה ידע והבין תוכנה של הצוואה (ע”א 2119/94).
לפיכך, משעמד מבקש הקיום בנטל שהועבר עליו והוכיח בראיות כי המצווה ידע שזו צוואתו בפן המהותי, כלומר, ידע את תוכנה והבין את הוראותיה – כגון שזו אכן הוקראה / תורגמה לו בשפה שהוא שומע, הגם שעובדה זו לא צוינה על פני הצוואה – חוזר נטל השכנוע על שכמו של המתנגד לקיומה להוכיח את פסלותה של הצוואה מהטעמים האחרים כגון אלה המפורטים בסעיף 30 לחוק הירושה (השפעה בלתי הוגנת וכד’).
רק במידה ולא הצהיר המנוח על פני הצוואה כי ‘זו צוואתי’ כשל הוא הן בפן הצורני הפורמלי והן בפן הענייני והמהותי, ואז הנטל משני היבטים אלה יעבור אליו (תע 4280/00 ב.ש.נ’ א.ז)
בענייננו זה, אין חולק שהמנוח לא קרא עברית ולא הבין עברית. על כן יש להכריע בשאלה האם הצוואה הוקראה בפניו בשפתו, והאם הוסברו לו הוראותיה. מבחינה ראייתית המנוח הצהיר בגוף הצוואה כי “זו צוואתי”, אך אין על פני הצוואה רישום בדבר הקראת הצוואה ותרגומה למנוח. אם כן הנטל להוכיח כי המנוח הבין את הצוואה מוטל על כתפי התובעים – מבקשי הקיום.
עד הקיום הצהיר כי הצוואה תורגמה למנוח בנוכחותו לשפה הערבית: “הריני להצהיר כי אישור חתימתו של המנוח ואשרור הצוואה מטעמו נעשו במעמדו ובנוכחותו ולאחר שתוכן הצוואה, על כל סעיפיה ורכיביה, תורגם למנוח לשפה הערבית שהינה שפת אמו של המנוח”.
בחקירתו הנגדית הבהיר עד הקיום כי נכח רק בשלב אישור הצוואה ולא בשלב עריכתה וכן הבהיר עד הקיום כי עורך הצוואה הוא שתרגם את הצוואה למנוח בנוכחותו בעת אישורה.
בהמשך חקירתו הוסיף כי היה עד וכי ראה ושמע והקשיב למהלך תרגום הצוואה לשפה הערבית.
עד הקיום הינו עו”ד שעבד במשרד עם עורך הצוואה ונתבקש על ידו להיות עד לצוואה. עד הקיום מוחזק כעד אובייקטיבי, ולא נמצאו כל ראיות על ידי בית המשפט לענייני משפחה כדי לסתור זאת.
ככלל, מרגע שבית המשפט משתכנע כי המצווה אכן חתם על הצוואה לאחר שזו הוקראה לפניו ולאחר שהבין את משמעותה ואת תוכנה, כאשר הצהיר לפני עדי הקיום כי זוהי צוואתו, שעה שבמעמד חתימת הצוואה לא נכח מי מהנהנים – אין להטיל דופי בכשרותה של הצוואה כל עוד ולא הובאה ראיה אובייקטיבית הסותרת מסקנה זו.
משעלה בידי התובע 2 להוכיח כי הצוואה תורגמה למנוח ללשונו, ומשכך המנוח ידע את תוכנה והבין את הוראותיה – הרי שלא נפל פגם בעריכת הצוואה. לפיכך, חוזר נטל השכנוע על שכמה של הנתבעת – המתנגדת לקיומה – להוכיח את פסלותה של הצוואה מהטעמים האחרים שהעלתה בהתנגדות לצוואה.
יצוין כי גם יתר הנימוקים להתנגדות לקיומה של הצוואה – כגון השתתפות או מעורבות נהנה בעריכת צוואה או השפעה בלתי הוגנת – גם הן נדחו על ידי בית המשפט במקרה זה והצוואה קוימה וניתן צו קיום צוואה.
**זקוקים לייעוץ פרטני? אתם מוזמנים לפנות אליי בכל עת לקבלת ייעוץ אישי ללא התחייבות, במסגרתו אני מעמידה את כל שנות ניסיוני כעו”ד בתחום הצוואות והירושות למענכם. אשמח לסייע!
