צדק כלכלי בין בני זוג

מירה שהייתה נשואה כ 23 שנים לאוהד, התייתמה במפתיע מהוריה שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית, באמצע שנות ה- 60 לחייהם. כבת יחידה ירשה מירה דירה מרווחת בכפר סבא שהייתה בבעלות הוריה וכן סכום כסף נאה בו החזיקו הוריה, ובו קיוו להשתמש כאשר יצאו לגמלאות לצורך טיולים.

סך כל הירושה הסתכמה בכ- 4.5 מיליון ₪. בהיות הנישואין לאוהד יציבים, בלא שהיו בין בני הזוג מריבות קשות או פירוד, הייתה מירה משוכנעת שהיא צריכה להכניס את כספי הירושה לתא המשפחתי, ואפילו לא העלתה על דעתה כי היא אמורה לשמור על הירושה שירשה מהוריה, בהפרדה או בחשבון בנק אחר נפרד. אפשרות זו לא עלתה אי פעם לא בשיחות בינה לבין אוהד וגם לא בשום מסגרת אחרת של שיח עם אחרים. מירה כלל לא הייתה מודעת לכך שהירושה היא רק שלה וסברה שאם הירושה התקבלה כשהיא נשואה- הירושה שייכת לשני בני הזוג. מירה טעתה והטעות עלתה לה ביוקר.

מירה לא הייתה חייבת לפעול כפי שפעלה, שכן על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג – ירושה מוחרגת מכלל השיתוף, דהיינו, מירה יכולה הייתה לשמור על הפרדה רכושית בכל הנוגע לירושה שירשה, ולא הייתה אמורה, וודאי שלא הייתה חייבת להכניס את כספי הירושה ואת תמורת מכר הדירה בכפר סבא לפול המשותף. מירה ואוהד מכרו את דירתם הצנועה וקנו בית מרווח, בית על קרקע וגינה בשווי של כ- 8 מיליון ₪, כאשר הסיכויים שלהם להגיע לבית יוקרתי כזה היו קלושים ביותר, לולא נפטרו הוריה של מירה בטרם עת.

אלא שהחיים פתלתלים והנבואה ניתנה לשוטים. משכך, לא הייתה זה בלתי צפוי כי אוהד יגיע שלוש שנים לאחר מכן לבית הצדדים, בית מרווח על קרקע, ששוויו לא פחות מ- 8 מיליון ₪, שניקנה ממימוש דירתם המשותפת של בני הזוג פלוס כספי הירושה שמירה זכתה בהם – ויספר למירה כי באחד מימי הגיבוש של החברה בה הוא עובד, הכיר הוא אישה צעירה, גרושה ללא ילדים והתאהב בה, והוא מבקש להתגרש ולפרק את החבילה. מירה הייתה המומה, ועוד יותר הייתה המומה, כאשר אוהד הציע למכור את הבית ולחלק אותו שווה בשווה בין הצדדים. לטענתו יכולה מירה לקבל 4 מיליון ולקנות דירה מרווחת עבור עצמה והיא לא צריכה יותר מכך.

מירה הייתה משוכנעת כי תצליח לשכנע את אוהד שלא לעזוב את הבית ולהימנע מגירושין. היא סברה שחיי הנישואין הטובים והיציבים שהיו להם ינצחו את ההתאהבות הילדותית של אוהד, וכי האחרון ימנע מפירוק התא המשפחתי, יעזוב את פילגשו ויחזור לחיקה של מירה, שכן כאמור היו אלה נישואין טובים ללא דרמות מיוחדות.

אלא שאוהד התאהב ולא יכול היה לשקר לעצמו או למירה, ובסופו של דבר עזב את הבית המפואר שרכשו ושכר דירה עם אהובתו. בהעדר שיתוף פעולה מצד מירה, פנה אוהד לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה ליישוב סכסוך, וכאשר ניסיון הגישור עם מירה בחסות העובדות הסוציאליות של יחידת הסמך של בית המשפט לענייני משפחה – לא צלח, עתר הוא בתביעה לפירוק שיתוף, דהיינו תביעה למכירת הבית המשותף וחלוקת התמורה שווה בשווה בין הצדדים.

כל אותה עת הייתה מירה המומה למדי מהנחישות של אוהד, נחישות שלא צפתה, ורק עם הגשת התובענה מצידו לפירוק שיתוף פנתה לקבל יעוץ משפטי, אך השלב כבר היה מאוחר מידי. מירה קיבלה יעוץ משפטי אשר שיקף את מצב הדברים לאישורם ולא צוירה לה תמונה ורודה באשר לסיכוייה. למירה הוסבר כי אף אם רוב המימון של הדירה המשותפת הגיע ברובו מירושתה, אין בכך כדי לפגוע בזכויות אוהד בבית. השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה בחלקים שווים על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה.
במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה אינו משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה שווה בשווה, מדובר במתנה שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה, שהעניק מי שהשקיע כספית יותר ואין הוא יכול כעת לדרוש אותה חזרה.
ויודגש, על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף ונרשם במשותף אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס.
בע”א 66/88 תמר דקר נ’ פליקס דקר, פ”ד מג(1) 122, 127 (1989), קבע כב’ השופט שמגר ביחס לטענות כגון דא: ” כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה.”
(וראו גם : ( תמ”ש (י-ם) 16622/06 ו.א. נ’ כ.מ. (פורסם בנבו); תמ”ש (י-ם) 21230/07 נ. ק. נ’ ל. ק. [פורסם בנבו] (06/10/2011) ; תמ”ש (חי’) 14560/01 ז.כ. נ’ ג.כ. (פורסם בנבו) ; תמ”ש (ת”א) 15271/96 שלף נ’ שלף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8/11/2001)).
במקרים אחרים נקבע מפורשות, כי משנרשמה הדירה על שם שני הצדדים, ההנחה היא, כאמור, כי כל תרומת יתר הינה בגדר ויתור ( ע”א 343/87 פרי נ’ פרי, פ”ד מד(2) 154, 164 (1990); ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205(1989).
ועתה להתייחסות הפסיקה לטענה לפיה, השקעה בלתי שוויונית מצדיקה חלוקה לא שוויונית בדירה מכח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. ב תמ”ש (ת”א) 15271/96 דפנה שלף נ’ יהודה שלף [פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 08/11/2001) דחה כבוד השופט גייפמן את הטענה לפיה יש לבצע איזון בלתי שוויוני בדירה על פי ההשקעה בה. באותה פרשה ביקשה התובעת להורות על החזרת הכספים, שהשקיעה ביתר ברכישת דירת המגורים, וזאת חרף רישום הדירה בחלקים שווים ע”ש שני בני – הזוג. כב’ השופט גייפמן קבע בהקשר זה :
“גם הוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, המסמיכה את בית המשפט לקבוע איזון החורג ממחצית, לא תוכל לסייע לאשה, מקום שדיני המתנה אינם מעניקים תרופה .
ביישום הסדר איזון המשאבים ניתן להתוות 3 כללי יסוד בהקשר זה :
א)הוראת סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, המוציאה מהסדר איזון המשאבים נכס שקיבל בן – הזוג במתנה בתקופת הנישואין, חלה גם על מתנה שקיבל בן – הזוג ממשנהו, ולא רק על מתנה שקיבל בן – הזוג מצדדים שלישיים .
ב)הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המקנה סמכות לבית המשפט לשנות את בסיס האיזון ואת שווי האיזון, לא חלה על נכסים שהוצאו בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מהסדר האיזון .
ג)דיני המתנה של הדין הכללי גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון .
הכספים העודפים של המימון, לפני שניתנו לבעל, היו בגדר מתנה שנתנה הסבתא לאשה, ולאחר שניתנו הפכו שוב למתנה, שהעניקה האישה לבעל. סיווג הכספים כמתנה לא השתנה. כמתנה הנכס אינו בר – איזון מכוח הוראת סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון, ועל נכס, שאינו בר – איזון, אין תחולה להוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון .
ואפילו הייתה תחולה להוראת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, לא היה מקום להפעיל שיקול דעת מתקן, באשר הצדדים גמרו בדעתם, שדירת המגורים תהיה נכס משותף, ונתנו לכך ביטוי ברישום הזכויות. אין להחזיר את הגלגל כ- 18 שנה אחורנית, ולהורות עם פקיעת הנישואין על חלוקה לפי ההשקעות המקוריות בדירה .
מדיניות שיפוטית אחרת תחתור תחת כוונת בני – הזוג, ותרבה דיונים אין סופיים על ההשקעות המקוריות ברכישת הדירה, לאחר שחלפו שנים רבות ממועד העסקה” .
המסקנה היא, אפוא, כי אף טענת אחד הצדדים כי שילם מכיסו ביתר לרכישת הדירה המשותפת, אינה יכולה לסייע בידו כדי להשיג חלוקה לא שוויונית בדירה בעת פירוק השיתוף בה או בזמן עריכת איזון המשאבים. הטעם לכך נעוץ באותו שיתוף הנשלט על ידי דיני השיתוף ואותה מערכת הסכמית שבין בני הזוג שהסדירה את שיעור חלקו של כל אחד מהם בדירה, בהתעלם מגובה השקעתו של כל אחד מהם במסגרת הרכישה.

העיתוי הנכון לקבלת יעוץ משפטי באשר לירושה
העיתוי הנכון לקבלת יעוץ משפטי היה הרבה קודם לכן עם קבלת הירושה וההחלטה להטמיע אותה ברכוש המשותף, למכור את דירת הוריה בכפר סבא ולקנות בית שנרשם על שם מירה ואוהד בחלקים שווים. לו הייתה מירה פונה לקבלת יעוץ משפטי הייתה מקבלת היא מידע אודות הסיכון שבהטמעת הירושה ברכוש המשותף, וכפועל יוצא מכך או שמירה הייתה נמנעת מלפעול כך, והייתה שומרת את כל הירושה לעצמה או שהייתה מממשת את בית הוריה אך הייתה עורכת ביחד עם אוהד הסכם יחסי ממון שלפיו אם ייפרדו או יתגרשו – תחזור הירושה ו/או שוויה בכסף – לבעלותה הבלעדית.

העיתוי הלא פחות חשוב לקבלת יעוץ משפטי היה כאשר אוהד פנה למירה ובגילוי לב הבהיר לה כי התאהב באחרת. לו מירה הייתה פונה ליעוץ משפטי מיידית – ניתן היה בפניה לבית הדין הרבני למנוע או לעכב משמעותית את מכר הבית המפואר שנקנה במיוחד בזכות ירושתה של מירה שהוטמעה בפול המשותף. לא מן הנמנע כי אם פירוק השיתוף היה מעוכב היה אוהד מסכים להתפשר ולהקנות למירה חלק גדול יותר מחלקה הפורמלי בבית כגון חלוקה של 40-60.

גם כאן כשלה מירה והרגש גבר על ההיגיון, שכן היה עליה לפנות ליעוץ משפטי כבר עם פטירת הוריה, לא כל שכן כאשר אוהד הביע רצונו להתגרש מחד ומאידך דרש מחצית מכל הרכוש בלי להתחשב בעובדה שחלק הארי של הבית נרכש באמצעות הירושה ומבלי להתחשב בכך שבעתיד הוא עצמו יקבל ירושה מהוריו, ירושה שאותה מן הסתם כבר לא יחלוק עם מירה ובכך נוצר חוסר איזון קיצוני.

המוסר במקרה זה עומד בסתירה למשפט ולדין, והדין מאד יבש בסוגיה זו. רכוש שנרשם על שם בני זוג – יחולק שווה בשווה ביניהם למעט מקרים חריגים ביותר. המקרה המתואר לעיל אינו חריג ואינו מצדיק חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש וגם לא של הבית שנרכש בין היתר בזכות כספי ירושה שאינם ברי איזון.

בהערת אגב יצוין כי בתאריך 30/3/2011 הוגשה לכנסת הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון-חלוקת ממון הוגנת), התשע”א-2011. באותה הצעה, הוצע לתקן את סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, כך שייכתב כי עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואים עקב מותו של בן הזוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג “למעט מקרקעין, נכס פיננסי, תאגיד או עסק שאינו תאגיד שהבעלות בהם הועברה או שונתה בין בני הזוג, וטרם עברו שלוש שנים מיום נישואיהם”.

הצעה זו ננטשה ואינה קיימת עוד וממילא חלפו שנים רבות מאז הגשתה ומאומה לא קרה. יחד עם זאת יש לציין לטובה, הגם שאין בכך כל תועלת כי ההצעה מבקשת לאזן נכסים שלא באופן שוויוני, בהתאם למידת ההשקעה של כל צד, בנסיבות בהן נישואיהם מסתיימים בתוך פחות משלוש שנים. לטעמי גם לו הייתה הצעה זו מתקבלת אין בה די. ברוב המקרים המשבר אינו קורה במסגרת שלוש שנים וגם ירושה גדולה בדרך כלל לא מתקבלת לאחר שלוש שנות נישואין אצל מרבית הזוגות אשר נישאים כיום באמצע שנות ה-30 לחייהם.

הצעה ראויה תביא בחשבון כמה שנים שרדו חיי הנישואין מרגע שהרכוש שמקורו חיצוני הוטמע. כך למשל אם אחד הצדדים הטמיע רכוש חיצוני ובפרק זמן של מספר קטן של שנים עלו חיי הנישואין על שרטון והגיעו לסיומם – יש לאפשר לצדדים לטעון טענות לגוף החלוקה, כך שככל שפרק הזמן של הנישואין קצר יותר מהמועד בו הוכנס רכוש משמעותי שמקורו חיצוני לתא המשפחתי – כך הסיכוי שבית המשפט יורה על החזרתו למי שהחזיק בו במקור – גבוה יותר. זו לטעמי הצעת חוק שיכולה הייתה לבצע צדק חלוקתי אך בפועל לא ידוע על הצעת חוק כלשהי בעניין וגם ההצעה משנת 2011 לא התקדמה, הגם שלא היה די בה.

אפשר להשליך על עניין זה מסמכויות נאמן או מפרק במסגרת חוקי הפשר או חדלות הפירעון, לפיהם הענקה של רכוש בפרק זמן מסוים – מהווה הברחה של רכוש. כך למשל הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 96 לפקודה, המגדיר באילו מקרים תבוטל הענקה בהליך פשיטת הרגל:
“(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) “הענקה”, לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.”

תכליתו של סעיף זה היא להגן על נושי החייב באמצעות ביטול של הענקות פסולות שנעשו על ידי החייב טרם כניסתו להליך פשיטת רגל:

“מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים … תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים”

(ע”א 5709/99 לוין נ’ שילר פ”ד נה(4) 925, 938-939 (2001)).

ס’ 96 לפקודה מבחין בין שתי תקופות עיקריות לצורך החלתו: החלופה המפורטת בסעיף 96(א) עוסקת במקרה בו המעניק נעשה פושט רגל לפני שחלפו שנתיים מיום ההענקה, בעוד שהחלופה בסעיף 96(ב) עוסקת במקרה בו המעניק נעשה פושט רגל שנתיים לאחר יום ההענקה ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. המועד הקובע נמנה לאחור בהתאם לקבוע בסעיף 84(א) לפקודה (“כלל הייחוס לאחור”):

עולה אם כן כי כשם שאפשר לבטל הענקה שאינה לגיטימית במסגרת הליך של פשיטת רגל או חדלות פירעון – כך גם אפשר היה לו המחוקק היה מעוניין בכך, להתייחס לרכוש שמקורו חיצוני לזוגיות, במסגרת חלוקת רכוש ואיזון משאבים בין בני זוג מתגרשים. אלא שבתי המשפט לענייני משפחה מוצפים גם כך, וחקיקה כזו הייתה גורמת להצפה גדולה עד מאד של מקרים שבהם צד אחד השקיע יותר, וברוב המקרים אלו הם פני הדברים ורק במקרים חריגים שני הצדדים משקיעים סכום שווה ברכישת הדירה, היא הנכס העיקרי בדרך כלל של בני זוג.

למערכת אין כל אינטרס לפתוח סוגיה נוספת בדיני משפחה, זאת לאור ההצפה הבלתי אפשרית של בתי המשפט לענייני משפחה בנושאים של אחריות הורית משותפת (משמורת בשמה הקודם) ניכור הורי, תשלומי מזונות, איזונים שונים כשיש פערי השתכרות ניכרים, מוניטין, אופציות ומניות ואפילו מחלוקות בעניין מטבעות דיגיטליים ועוד.

מובן שאי אפשר לנהוג במקרה כזה כברשימה סגורה, אך יש צורך שמתחם שיקול הדעת של בית המשפט יהיה רחב וגמיש יותר.

נכון להיום ההלכה – שיש לה מעט מאד חריגים וחלוקה לא שוויונית מיושמת רק במקרים מיוחדים הינה כי – כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת.

הצעת חוק שתתייחס לפרק הזמן מרגע ההטמעה ועד למשבר עשויה למנוע חוסר צדק כלפי בן זוג שהשקיע את כל הונו ברכוש משותף מתוך אמונה בזוגיות וחיים משותפים לטווח ארוך כאשר בפועל נישואיו מסתיימים תוך זמן קצר מאוד ממועד הכנסת הרכוש לפול המשותף.

צד אשר הכניס רכוש רב שאופיו חיצוני ואשר מימן ביתר את רכישת הבית או הדירה מצוי מן הסתם בתחושה קשה אם הנישואין מסתיימים זמן קצר לאחר מכן. נכון לעת זו ההלכה הפסוקה הקיימת אינה מביאה בחשבון מקרים מסוג זה על אף תחושה של עלבון או החמצה מאת הצד שהשקיע יותר. כך יכול להיווצר מצב על פי ההלכה הקיימת היום כי צד יכניס את ירושת הוריו או מתנה משמעותית, הצדדים יתגרשו ומסת הרכוש תחולק שווה בשווה, ולאחר מכן – הצד השני יקבל ירושה משמעותית או מתנה מבני משפחה – ובשל הגירושין ודאי שלא יחלוק בהם עם הצד האחר. צדק אין פה, אך זהו המשפט.

נכון להיום רק מקרים מיוחדים חריגים ונדירים מאפשרים לבית המשפט חלוקה לא שוויונית של דירה או בית במצב בו צד אחד השקיע והצד השני לא- כאשר הוכחת תרמית או הטעיה עשויה לקרות רק במקרים חריגים שאפשר לספור על שתי ידיים ולא יותר מכך. מרמה או הטעיה אם יוכחו יזכו את הצד המרומה והמוטעה בהשבת מצב לקדמותו אך היכולת להוכיח הטעיה במסגרת חיי נישואין הינה קשה עד כדי קלושה.

אם נבחן את חוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973) נראה שהוכחת תרמית או הטעיה הם קשים עד מאד וגם אם תוכח טעות בכדאיות העסקה – אין היא מבטלת העברות שנעשו במסגרת חיי נישואין ו/או כתוצאה מהם. גם טענתה של מירה כי אוהד בגד בה ובשל כך מגיעות לו זכויות מופחתות – נדחתה על הסף שכן בית המשפט אינו מעניק ציונים או עונשים לנאמנות או העדר נאמנות ואין לכך כל קשר או רלוונטיות לחלוקת הרכוש.

צדק חלוקתי – ככל הנראה לא יהיה אלא כאשר אנשים יהיו מודעים לזכויותיהם ויקבלו יעוץ בזמן אמת

בע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829 (1978) (להלן: עניין דרור) נקבע (ברוב דעות) כי “נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף” [ההדגשה הוספה, מ.נ.]. ב- ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205 (1989) (להלן: עניין זיסרמן) נקבע כי “לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף”. ב- ע”א 819/94 לוי נ’ לוי, פ”ד נ(1) 300, 304 (1996) וב- בג”ץ 1135/02 וזגיאל נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נו(6) 14 (2002) חזר בית משפט זה על הקביעות האמורות. הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע”.
אף המשנה לנשיאה ריבלין הוסיף וציין באותה פרשה:
“בבסיס ההכרעה במקרים אלו ניצבה העמדה כי אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של ‘אשמה’. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי”.
דברים אלה, שנאמרו באשר לזכויות מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ומכוח משטר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, נכונים ביתר שאת לעניין זכויות קניין רשומות של בן הזוג. “אשם” בפירוק הנישואין, בהנחה כי ניתן לזהות “אשם” כזה, אינו מוביל לשלילת זכויות קניין.
המסקנה – סוף מעשה במחשבה תחילה. לו מירה הייתה מתכננת צעדיה על בסיס מידע משפטי נכון ועדכני – הייתה היא מגנה על הכספים שהגיעו אליה בירושה, בין אם הייתה נמנעת מלשתף את אוהד בהם, בין אם הייתה מותירה את דירת הוריה ואת הכספים כפי שהם, ובין אם הייתה משתפת את הכספים עם אוהד אך מגנה על עצמה באמצעות הסכם יחסי ממון בין בני זוג, שיכול היה להסדיר את המערכת הכלכלית בהתחשב בירושה שהתקבלה. משלא כך פעלה מירה – יצא היא ניזוקה, נבגדת, פגועה ומופסדת. כאמור, המשפט במקרה זה אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המוסר ועם תחושת הצדק.

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי

כתובת המשרד: ויצמן 2, תל אביב

יצירת קשר: 03-6969916

רוצים להתייעץ?

השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם!

צריכים עורך דין לענייני משפחה/גירושין?

לתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות

מלאו את הפרטים שלכם | נחזור אליכם בהקדם

עוד בנושא

החלטה חריגה של בית המשפט המחוזי הביאה לפסילת חוות דעתו של מומחה בתחום הנפשי והחלפתו במומחה חילופי, נוכח עבודה רשלנית משהו. בהחלטה הנוגעת לפסילת מומחה התנהל מאבק עז בין ההורים אודות קטין פעוט, כאשר האם עתרה להגבלת המפגשים ועתרה להערכה פסיכיאטרית, ואילו האב טען שאין לכך כל הצדקה עניינית, וכי העבר שאליו מתייחסת האם, שייך […]

שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנה המשפטי.   שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע.  במקרים בהם שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי  יביע על כך בית המשפט ביקורת. ישנם מקרים […]

ברוב המקרים הבעל הוא זה שהינו המפרנס העיקרי וזה שמביא את מירב האמצעים לכלכלת המשפחה, ועדיין הדברים נכונים בשנת 2023 במאה הנוכחית. אמנם אין ספק שיש נשים יזמיות ומרשימות ביכולות שלהן אך אחוזן הוא נמוך, וכאמור הגבר הוא זה שאחראי על אספקת אמצעי הקיום למשפחה, ובין היתר ישנם גברים המנהלים חברות, בין גדולות ובין קטנות. […]

דילוג לתוכן