באילו מקרים יתערב בית משפט בנוסח הצוואה וישנה אותה?
בית המשפט מתערב בניסוח של צוואה רק במקרים חריגים ולא בנקל משנה בית המשפט מהוראותיה של צוואה וזאת ייעשה רק מתוך רצון לכבד את אומד דעתו של המצווה ואת רצונו, שבא לידי ביטוי רק באמצעות פרשנות רחבה של צוואה.
פרשנות צוואה נעשית מתוך רצון לקיום רצונו של המוריש. מאחר ואין דרך לשאול את המוריש למה התכוון ומהו רצונו (בשל כך, כמובן, שנפטר) נקבעה המסגרת לפירוש צוואה בסעיף 54 (א) לחוק הירושה:
“מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.
סעיף זה קובע כי אומד דעתו של המצווה הוא הקו המנחה לפיו יש לפרש צוואה, ופרשנותה נועדה להבטיח כי המטרה תוגשם.
פרשנות צוואה מבוססת על בירור כוונתו הסובייקטיבית של המצווה ועל בית המשפט להביא להגשמה של רצונו האמיתי של המצווה, גם אם הדבר כרוך בשינוי הוראות הצוואה.
כאשר פרשנות הצוואה מוגבלת ללשון הצוואה כי אז ניתן לכנותה פרשנות במובן הצר. השופט אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה. גבול הפרשנות הוא לשון הצוואה.
לעומת זאת ישנם מצבים – חריגים אמנם – בהם יש לחרוג מפרשנות הצוואה במובן הצר, שאז יש לתקן את לשון הצוואה כדי להגשים את אומד דעתו של המצווה. פסק דין שניתן בתמ”ש 6013/00 עוסק במקרה בו בית המשפט שינה מהוראות הצוואה על מנת לבטא את רצונו של המנוח על פי אומד דעתו.
להלן תיאור המקרה בתמצית: המנוח הותיר אחריו צוואה לפיה כל רכושו עובר לאחייניו, ואף הורה כי האלמנה תקבל מרכושו 2,500$ מידי חודש בחודשו ואם תזקק לטיפול סיעודי – ישולם הטיפול מעיזבונו. כמו כן הותיר המנוח את המכונית ואת המיטלטלין לאלמנתו.
אלמנתו של המנוח, הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להצהרה בדבר בעלות משותפת ברכוש לה ולמנוח.
יורשי המנוח הגישו תביעה שכנגד לפיה עתרו כי אם תתקבל תביעת האלמנה בדבר בעלותה על מחצית הנכסים הרי שיש ליתן פסק דין המבטל את סעיפי הצוואה המזכים אותה בתשלום חודשי.
מאחר ומדובר בחיים הרמוניים לאורך שנים רבות, נקבע כי גם רכוש שהביא עמו המנוח לנישואין – שייך גם הוא בגלגוליו השונים במחציתו לאלמנה, ואין כל מקום להבחין בין רכוש זה לבין רכוש שנצבר מאוחר יותר, כמו גם שאין מקום להבחין בין רכוש עסקי לרכוש פרטי. משקבע בית המשפט כי האלמנה זכאית למחצית מהרכוש, הוא פנה לבחון את הוראות הצוואה.
סעיף 30 לחוק הירושה דן בצוואה שנעשתה מחמת טעות וזו לשונו:
ב. “הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה”.
בהסתמכו על העובדה שאלמנתו אינה יורשת מאומה, ומתוך דאגה לעתידה ולזקנתה – הוריש לה המנוח 2,500 $ לחודש.
הנחה זו שהתבררה כשגויה לאור העובדה שהיא מקבלת מחצית מהרכוש לאור ההלכות בדבר השיתוף – מחייבת גם את שינוי ותיקון הצוואה. שכן, לו היה יודע המנוח שאשתו תקבל מחצית רכושו לא היה מעניק לה גם את הסכום החודשי הגבוה שהעניק לה בצוואה.
אומד דעתו של המצווה בטעות יסודה ועל כן קובע בית המשפט כי ייכנסו לפעולה דיני הטעות ויביאו לשינוי הוראת הצוואה שבה נפלה הטעות. מאחר והמנוח יצא מהנחה שנכסי המקרקעין המניבים הורשו לאחייניו הרי שהורה כי עליהם לשלם לאלמנה קצבה חודשית של 2,500$. אין ספק כי לו היה יודע שהינה זכאית למחצית הרכוש – לא היה עושה כן.
על כן קובע בית המשפט כדלקמן:
“אין אלא לפנות לדיני הטעות ולקבוע על בסיס שהוכיח בפני בברור כי אילו ידע המנוח שהתובעת היא בעלת מחצית הזכויות במקרקעין אלו ומאידך זכויות הנתבעים מצטמצמים מחצית ואזי פרות שהרכוש שבבעלותם מצטמצמים גם הם באופן יחסי, היה מפחית בהתאמה את סכום המזונות, שהרי אין בכך כל פגיעה ברווחתה של התובעת שיש לה את הפירות מרכושה היא….”
וכך הופחת התשלום החודשי שעל היורשים לשלם לאלמנה לסכום של 1,250 $ לחודש והצוואה תוקנה בהתאם.
זהו מקרה חריג ונדיר של התערבות בלשון הצוואה ושינוייה כך שתתאים לרצון המצווה שהלך לבית עולמו.
