פסיקה המטיבה עם נשים בבד"ר

בית הדין הרבני? לא מה שחשבתם!

פסיקה מתקדמת ומודרנית המטיבה עם נשים

מספר פסקי דין שיצאו לאחרונה תחת עטו של בית הדין הרבני מצביעים על גישה הוגנת ביותר, מתקדמת ומודרנית, שעושה צדק עם נשים.

פסקי הדין הללו מכירים בצורך לחייב בעל בסכום פיצוי נכבד, בנסיבות של הרס חיי המשפחה וגרימת סבל לאישה, בנישואין אזרחיים (הגם שהינם מנוגדים לדין תורה) ובזכויות הנלוות להם, ובחלוקת מוניטין אישי ועסקי בין בני הזוג, הגם שלא מדובר בנכס מוחשי אלא ערטילאי.

קיימים מיתוסים רבים ולא נכונים בנוגע לבית הדין הרבני. אחד המיתוסים שיש להפריך הוא ש"בית הדין הרבני טוב לגבר, ורע לאישה". יש לבחון כל מקרה לגופו ולעיתים מזומנות עדיף לאישה דווקא לפנות לבית הדין הרבני ולעתור שם לסעדים, ולאו דווקא לבית המשפט לענייני משפחה. כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות.

בתקופה האחרונה יצאו תחת ידו של בית הדין הרבני מספר פסקי דין המצביעים על גישה מתקדמת, המכירה בעקרונות המשפטי האזרחי, והעושה משפט צדק. להלן נביא מיעוט מהם, ולו כדי להדגים את נטיית בתי הדין למשפט צדק, בפסקי דין בהם הופעל שיקול דעת.

חיוב הבעל בפיצוי משמעותי בגין הסבל שגרם לאישה ואובדן חיי המשפחה והריסתם באמצעות קביעה כי על הבעל לשלם את סכום הכתובה עד לגובה שווי חלקו בדירה המשותפת, כך שזו תיוותר כולה ובמלואה בידי האישה

ב- 1687/24/1 בבית הדין הרבני בנתניה, נדונה תביעת פיצויים על הרס המשפחה, תביעה שהוגשה על ידי האישה, בגין נטישתה על ידי הבעל, אשר חי עם נשים שונות בגלוי. תביעת הכתובה שהוגשה מטעמה הייתה בגובה של מיליון שקלים חדשים. בית הדין מנתח את סכום הכתובה ושוקל האם כתובה, בסכום כה גבוה הינה מוגזמת, והאם לא הייתה לבעל כוונה להתחייב לסכום זה או שמא הסכום סביר וראוי בשל הסבל שגרם לאישה והרס המשפחה כולה.

וכך קובע בית הדין במקרה זה לגבי דין "כתובה מוגזמת" ומצטט דבריו של כב' הרב דיכובסקי ממקרה אחר, ומאמץ את דבריו. הנימוקים המופיעים בפסק דין מעניינים ביותר, ומתייחסים לסיטואציות אנושיות בהן כל אחד יכול למצוא את עצמו. וכך נאמר על ידי כב' הרב דיכובסקי:

עניין תוספת כתובה, אינו מוגבל בעקרון. יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.

צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.

גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג, ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג – כפי שנהוג עד היום בישיבות מסויימות – ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בוודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל, כדין הנכסים שמכניסה אישה לבעלה, או שהדירה כולה תרשם על שמה בלבד, ודין הבעל בה יהיה כדין נכסי מלוג – הכל לפי האמור ברמב"ם (פט"ז מהל' אישות א-ב). אלא כיון שמשום מה לא נוהגים כך, ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה. יצויין שבחוגים האמורים לעיל נוהגים לקפח את הכלה ומשפחתה באופן בולט – דורשים דירה מכובדת עבור הזוג, ועומדים על כתיבת כתובה מינימלית שיש בה 200 זוז ו- 200 זקוקים בלבד, ואין בה שום תוספת. כך שבהגיע יום פקודה, דורש החתן את מחצית הדירה הרשומה על שמו לפי הסכם הנישואין, ומסתפק בתשלום הכתובה המינימלית בלבד, לפי השיטות המקילות. זהו מעשה של קיפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט.

על כן ביה"ד פוסק, כי שווי הכתובה שיש לפסוק לאישה יהיה שווה לערך כל סכום שהאישה תחויב במסגרת הדיון על הרכוש, דהיינו בדיון בגין דירת המגורים הרשומה על שם האישה. פועל יוצא מכך כי בחלק שיזכה בו הבעל במסגרת פסה"ד על הדירה, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה, ובלבד שלא יעלה סכום זה על ערך הכתובה. ובנוסף ישלם הבעל לאישה סכום של 52,000 ש"ח כפיצוי על הרס המשפחה ועגמת הנפש של ארבע שנים שמרד באשתו והשאיר אותה אלמנה בחיי בעלה.

עוד קובע בית הדין כי לא יתכן שאחרי שאישה נישאת ומקיימת את כל התחייבותה ומולידה ילדים ומגדלת אותם בעמל רב ועובדת שנים רבות במשק בית, מחוץ לביתה ובעודה בונה את ביתה – יתן הצד שכנגד עינו באחרת ויזנח את בניו ואשת נעוריו, וזאת רק בכדי לתת מרגוע ליצרו כפי שאמר בפני ביה"ד "פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי…".

ראינו אם כן, שמדובר בפסק דין שבאופן גורף מצדד באישה ומותיר אותה עם מלוא הזכויות בדירה. מעטים הם המקרים בהם בית המשפט שולל מבעל את זכויותיו בדירה. בפועל בהליך של פירוק שיתוף המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה מחוייב הוא להורות על מכירת הדירה ועל חלוקת תמורתה בחלקים שווים בין בני הזוג, כך שבמקרה זה זכתה האישה בכך שעניינה נדון בבית המשפט ולא בבית הדין, ו"הרויחה" את המחצית הנוספת של הדירה.

חיוב הבעל בנכסי קריירה/מוניטין אישי/פוטנציאל השתכרות עתידי ותשלום של מחצית מהסכום לידי האש.

במקרה אחר בו דן בית הדין הרבני, עסק הוא בסוגיה החדשנית של נכסי קריירה ומוניטין עסקי אישי של הבעל, וגם בו פסק לטובת האישה, וקבע כי יש להעריך את שווי המוניטין העסקי של הבעל, והורה כי מחצית משווי המוערך של נכס לא מוחשי זה – ישולם לאישה. למותר לציין כי מדובר בפסיקה מתקדמת ביותר, כאשר רק לאחרונה, ממש במהלך השנים האחרונות, הכיר בית המשפט האזרחי ביכולת לחייב בן זוג לחלוק במוניטין אישי שנצבר במהלך חיי הנישואין.

גם כאן עשה בית הדין הרבני צעד גדול קדימה, והכיר בנכס בלתי מוחשי כנכס בר איזון בין בני זוג מתגרשים, ובכך העניק לאישה כספים בסכום משמעותי.

לביה"ד שיקול דעת רחב לקבוע האם קיימים נסיבות מיוחדות המצדיקות שכלל נכסי בני הזוג לא יחולק בשווה, אלא שאחד מבני הזוג יקבל יותר בכלל נכסי בני הזוג. משום שלבן זוג השני עתידים להגיע נכסים לאחר התרת הנישואין מכח כושר השתכרותו.

"כושר השתכרות" פירושו, הפוטנציאל האישי של בן הזוג, שמורכב ממספר משתנים והם: כשרונותיו המולדים, כשרונות נרכשים, המאמץ שהשקיע בלימודי ההשכלה וכן ברכישת המקצוע שבו הוא בחר ועוד מרכיבים.

בהצטרף כל המרכיבים הללו – קובע בית הדין – ביחד הם מייצרים את "ההון האנושי" שנצבר בו, שהוא המוניטין האישי שבסופו מניב את נכסי הקריירה.

החוק מקנה לביה"ד הרבני, יכולת שיפוט כלומר הפעלת שיקול דעת, להחליט האם להשאיר את נכסי הקריירה מה שמכונה במונחים המשפטיים מוניטין אישי כנכס אינדבידואלי, או להפכו לנכס קולקטיבי משותף לשני בני הזוג.

באשר לעסק, קובע בית הדין הרבני, כי אין לו כלל שיקול דעת, וכי זהו נכס שנכלל, לרבות המוניטין שלו, במסת נכסי בני הזוג ויש לאזן אותו. לשיטתו של בית הדין הרבני השבחת הנכס הינה תולדה ממאמץ של בעל הנכס, שהוא בן הזוג, או מהשקעה משותפת של שני בני הזוג בתקופת הנישואין. לכן השבחה שהיא תוצאה של השקעה של מי מבני הזוג בתקופת הנישואין, דינה להיות ברת איזון ככלל נכסי בני הזוג .והיא שייכת לשני בני הזוג ביחד.

המסקנה האופרטיבית הנגזרת מהחוק – לדידו של בית הדין הרבני – כי ערך מוניטין עסקי כלול בכלל נכסי בני הזוג לצורך איזון המשאבים, מעצם טיבו של החוק, ככל נכס אחר שנצבר במהלך הנישואין המשותפים ואינו נתון לשיקול דעת ביה"ד האם להוציאו מכלל נכסי בני הזוג לצורך האיזון על פי חוק, כדוגמת מוניטין אישי.

לפיכך המוניטין העסקי יכלל באקטואריה לצורך חישובו במסגרת איזון המשאבים. באשר למוניטין אישי – הרי שבית הדין קובע כי איזונו מותנה בנסיבות של כל מקרה ומקרה ולבית הדין שיקול דעת המוקנה לו על פי חוק יחסי הממון.

פסיקת מזונות בנישואין אזרחיים והכרה עקרונית ב"מנהג המדינה" בכל הנוגע לחיובים במסגרת נישואין אזרחיים כגון מזונות וחלוקת רכוש

במקרה שלישי הכיר בית הדין הרבני האזורי בנתניה בתיק 764411/1 בלא פחות מאשר ביכולת של נישואין אזרחיים ליצור התחייבויות כספיות ואחרות, הגם שההלכה כמובן אינה מכירה בנישואין מסוג זה, אלא אך ורק בנישואין על פי דין תורה, המתקיימים ברבנות ולא במסגרת אזרחית.

בנסיבות המקרה המדובר בזוג שנישא בנישואי אזרחיים בקפריסין וכאשר עלו הנישואין על שרטון נפתחו הליכים בין בני הזוג. בית הדין סוקר בפסק דינו את בג"צ בני נוח ומזכיר כי גם לדידו של המשפט האזרחי, עד שנת 2003 אישה אשר נישאה בנישואין אזרחיים לא היתה זכאית למזונות גם לא בבית המשפט האזרחי. הלכה זו שונתה על ידי כב' הנשיא (דאז) ברק. בית המשפט העליון שינה את הפסיקה לפיה אישה הנשואה בנישואין אזרחיים אינה זכאית למזונות, והשווה את מעמדה של אישה בנישואין אזרחיים למעמדה של אישה שנישאה בנישואין דתיים, בכל הנוגע לזכותה למזונות אישה.

בית הדין הרבני מכיר ב"הסכמה מכללא" המבוססת על דיני החוזים האזרחיים לאור רצונם של בני הזוג לחיות כזוג וקובע כי יש להחיל עליהם חובות וזכויות של בני זוג במסגרת חוזית גם אם לא הלכתית. אמנם מנקודת המבט ההלכתית אין מקום לחיוב מזונות במקרה של נישואין אזרחיים אך בית הדין מכיר ב"מנהג המדינה" שאינו כפוך לסטטוס האישי של בני הזוג, ויכול ליצור חיובים ממוניים ויכול גם לגרור אחריו מתן זכויות לבני זוג בנישואין אזרחיים.

מכוח "מנהג המדינה" מכיר בית הדין בעקרון בצורך העקרוני לפסוק מזונות מכוח דיני החוזים האזרחיים ומחליט כי סמכותו לפסוק בסוגיות שבמחלוקת קיימת גם כאשר בני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים.

בית הדין עורך הבחנה בין מנהג המדינה שאינו סותר את ההלכה לבין מנהג המדינה הסותר את ההלכה, ומגיע למסקנה כי המנהג בענייני נישואין צריך שיהיה מפושט בכל המדינה ולא רק ברובה. הואיל ובמגזרים רבים הנשים משמשות כשותפות לפרנסה באופן משמעותי ולאור העובדה כי חוק יחסי ממון משקף את תמונת המצב העובדתית שקיימת בציבור הרחב – אין לראות בנושא מנהג שעוקר את ההלכה אלא רק מנהג שמבטל את ההלכה שכוחו עמו. זהו מנהג המדינה שהתקבל בציבור מאחר והוא נאכף על ידי הרשויות המשפטיות.

אדם שנושא אישה אומד דעתו הינה להתחייב לה כחיובי בעל והוא רואה בה כאשתו ולא שפחה המשמשת אותו. לפיכך ניתן לחייב במזונות בנישואין אזרחיים ויש לעשות זאת מדין התחייבות על פי מנהג המדינה וזוהי סיבה לחיוב במזונות.