עסקינן בבני זוג לשעבר אשר התגרשו זמ”ז בבית הדין הרבני בשנת 2006. מנישואיהם נולדו להם 6 ילדים (כולם בגירים היום). ביהמ”ש לענייני משפחה בראשל”צ, סגן הנשיא הש’ נחשון פישר נתן פס”ד בתביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג (תלה”מ 47604-10-19)
לחובתם של בני הזוג, יש לציין, כי לא השכילו לטפל בעניין הרכוש המשותף ואף השאירו אותו כפי שהוא במקום להגיע להסכמות עובר לגירושין. לאחר שנתיים של פרידה חזרה האישה אל חיק הבעל למשך כמה שנים בודדות נוספות. סיטואציה מעין זו יוצרת בעיות ברורות, שהרי יש שתי אפשרויות להתייחס לסיטואציה, למועד הקרע המקורי או למועד הקרע המאוחר.
לאחר החזרה לזוגיות בני הזוג נפרדו בשנית והאישה הגישה לבית המשפט תביעת פירוק שיתוף ואיזון משאבים.
רכושם המשותף היה רכב שנמכר, דירת מגורים של שני הצדדים ועוד דירה מעל דירת אם הבעל שנרשמה על שמו של הבעל יחד עם אחיו.
הבעל טען כי חלה במקרה דנן התיישנות וכי לא מגיע לאישה מאומה. בנוסף טוען הוא כי יש לדחות את התביעה בגין חוסר סמכות עניינית לאחר שהוא הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני ביום 12.4.05 ובה כרך את ענייני הרכוש, משמורת הילדים והמזונות.
מאידך, טוענת האישה כי כשנתיים לאחר מועד הגירושין ועד לשנת 2014 חזרו הצדדים למגורים משותפים כאשר בדיעבד הסתבר לה כי כוונתו של הנתבע הייתה להתחמק מתשלום המזונות. עוד טוענת האישה כי מיום הגירושין ועד מועד הגשת התביעה לא נעשה איזון משאבים ברכוש המשותף על אף פניותיה הרבות אל הנתבע.
תוצאות פסק הדין;
לעניין סמכות בית המשפט לענייני משפחה:
בית המשפט דחה את טענת האיש בדבר העדר סמכות עניינית לבית המשפט הזה מאחר שלא הוכח בפני בית המשפט כי העניין הרכושי הוכרע במסגרת ההליך בבית הדין הרבני. אלא מאי, שהצדדים בחרו שלא להמשיך את ההליך שם והוא נסגר באופן יזום על ידי בית הדין הרבני. ללא הכרעה מספקת או סופית.
לעניין ההתיישנות:
לטענת האיש חלה התיישנות לאחר שעברו 14 שנים ממועד הגשת התביעה לגירושין בבית הדין הרבני ועל התובעת היה לפעול לפירוק שיתוף בהזדמנות הראשונה. ברם, התובע מתעלם מן העובדה כי האישה חזרה לגור בבית הצדדים והם המשיכו לנהל משק בית משותף גם לאחר הגירושין. עובדה כשלעצמה מראה כי הייתה ביניהם כוונת שיתוף. גם אם הוא איננו מכיר בכך. תקופת מגורים זו גם מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.
במאמר מוסגר אציין כי הזכות לשותף במקרקעין לדרוש פרוק שיתוף “בכל עת” מהווה עקרון יסודי אשר לעיתים אף כונה בפסיקה כ”עיקרון על” . עיקרון זה מעוגן בהוראות סעיף 37 לחוק המקרקעין תשכ”ט – 1969. וראה: רע”א 101/97 רידלביץ נ’ מודעי, פ”ד נ”ב (4) 625, 632.
האישה בתביעתה הוכיחה מעל כל ספק על פי עדויות ותמונות שונות כי אכן התקיימה ביניהם מערכת יחסים חמה והדדית ולכן בית המשפט דחה טענה זו על הסף.
בעניין נכסי המקרקעין:
-לגבי הדירה המשותפת שהזוג רכש זה מכבר נתן כבוד השופט את החלטתו באומרו כי הדירה תהווה נכס לפירוק שיתוף, תימכר למרבה במחיר ושוויה יחולק שווה בין שווה בין שני הצדדים.
לגבי הדירה המצויה מעל דירת אימו של האיש שהייתה רשומה על שמו ועל שם אחיו, טענה התובעת כי מדובר בדירה שנבנתה במהלך החיים המשותפים, דירה המצויה מעל דירת אמו של הנתבע כאשר לטענתה עברו להתגורר בה לאחר שהסתיימה בנייתה בשנת 1997.
סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי : “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקינינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני” ובסעיף 5 (1) נקבע אילו נכסים אין לאזן ובכלל זה אלה שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה ובירושה בתקופת הנישואין.
אולם, העולם כמנהגו נוהג, ומאז נחקק החוק התפתחו במהלך השנים הלכות המאפשרות הכרה ב”שיתוף ספציפי” בנכסים “חיצוניים” למסת הנכסים שיש לאזן על פי החוק.
ניצני ההלכה ביחס לשיתוף ספציפי בנכסים שלא נרכשו או נצברו על ידי הצדדים במהלך הנישואין או מהווים “נכסים חיצוניים” נקבעו לראשונה בדעת הרוב בהלכת “קנובלר יעקובי” (ע”א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ’ יעקובי וקנובלר נ’ קנובלר, פ”ד מט (3) 529 (1995) (להלן:”עניין קנובלר יעקובי“), בפסק דין זה כב’ השופטים טל ושטרסברג כהן הביעו לראשונה את עמדתם ביחס לאפשרות להכרה בשיתוף בנכסים מסוימים חרף היותם “נכסים חיצוניים” וחרף העובדה שמדובר בהסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון. כב’ השופט טל סבר, שהגם שלא ניתן לקבל הצהרה על בעלות במחצית כלל נכסי בני-הזוג במהלך נישואיהם לפי חוק יחסי ממון, ניתן לקבל הצהרה על בעלות בנכסים ספציפיים שהבעלות בהם נובעת מדיני הקניין ואילו כב’ השופטת שטרסברג כהן סברה, כי לצורך זיהוי הבעלות על הרכוש יש לפנות לדין הכללי תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין.
לטענת האישה, היא השקיעה ברכישת מוצרים וציוד לדירה. ואם לא די בכך, האיש לא צירף מסמכים כי מדובר בדירה שניתנה לו ולאחיו במתנה על ידי אמם.
במכלול השיקולים ומכל מה שנפרס בפני השופט ובנסיבות מקרה זה ולרבות אורך חיי הנישואין של הצדדים המשתרעים על פני 25 שנים ו-6 ילדים משותפים, חיי נישואין המאופיינים בשיתוף כלכלי כאשר כל אחד עובד לפרנסת המשפחה וכפי שעולה הצדדים התגוררו יחד עם ילדיהם במשך 9 מתוך 25 שנות נישואין בדירה זו אליה עברו לאחר שנולד בנם השישי,הרי שכלל ממצאים אלו מצביעים על כוונת שיתוף ספציפי בדירה זו. לכך יש להוסיף וכפי שהוכח, במשך 6 שנים נוספות, לאחר כשנתיים ממועד הגירושין, המשיכו הצדדים להתגורר יחדיו בדירה ובהמשך אף התגוררו שם עם ילדיהם הנשואים ונכדיהם.
לאור כל המצוין לעיל, ביחס לדירה האמורה, מצא השופט לקבל את גרסתה של התובעת אשר עדותה הייתה מהימנה ורציפה וזאת בניגוד לנתבע ועדיו (אמו ואחיו) אשר הציגו גרסה מתפתלת, סותרת, מעורפלת התומכת בגרסת הנתבע. ולכן נקבע כי מגיע לאישה מחצית מדירה זו גם כן. קביעה זו אינה מובנת מאליה ואינה אוטומטית וקביעת שיתוף ספציפי אינה דבר מובן מאליו.
בעניין הרכב:
ביחס לאיזון מכירת הרכב לאחר גירושי הצדדים בשנת 2006 משלא צורפו ראיות לעניין זה ועל כן השופט דחה את רכיב תביעה זה.
סוף דבר בתביעה זו הוא כי האישה יצאה עם רכוש על אף שלא התקיים בעניינם של הצדדים איזון רכוש ראוי בסוף הקדנציה הראשונה של זוגיותם.
מה אנו למדים מכך?
קודם כל אצל שופט אחר התוצאה יכולה היתה להיות אחרת לחלוטין.
בחברה הישראלית המציאות היא דינמית ומגוונת ולכן חשוב להבטיח את עתידכם בצורה מקצועית ומבוססת. בפסק דין דלעיל בית המשפט נתן את החלטתו, בהתאם לנסיבות, כי האישה תקבל את מלוא הזכויות בנכסי המקרקעין גם לאחר שהם התגרשו וחזרו יחד. אך פסיקותיו של בתי המשפט שונות ומגוונות בהתאם ספציפי לכל מקרה ומקרה ואל לנו להשליך מקרה זה על כלל המקרים. כל אירוע שונה מקודמו בהתאם לנסיבותיו.
ככל שישנם לבני זוג שנפרדו וחזרו לקיים חיים משותפים, נכסי איזון, מוטב יהיה אילו יעלו אותם על הכתב וגם יגבו את ההסכם באישור פורמלי לפי חוק. כמובן כשיש לשניהם זכויות ואל להם לוותר עליהם כלאחר יד. כמו כן, יפעלו בחוכמה ויגשו אל עו”ד טוב/ה על מנת שיסדיר את העניין בצורה המיטבית ביותר ויוציאו את הצדק אל האור.
עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין, דיני משפחה, ירושה וגישור משפחתי
כתובת המשרד: תובל 40, מגדל ספיר, רמת גן
יצירת קשר: 03-6969916
