פירוק שיתוף בבית מגורים

למי שייכת דירת מגורים אשר נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ואשר שימשה את המשפחה במהלך חיי הנישואין?

דירת מגורים אשר רשומה על שם שני הצדדים גם יחד

כאשר דירת מגורים רשומה על שם בני הזוג בחלקים שווים ביניהם דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית באשר לזכותו של כל אחד מהם במחצית הזכויות בנכס. אמנם בני זוג רשאים לכפור בנכונות הרישום ולטעון לחלוקה שונה של נכס המקרקעין, ואולם בחלק הארי של המקרים- בית משפט ידחה כל טענה בדבר בעלות שונה בנכס וזו תהיה גם תוצאת ניהול ההליכים המשפטיים, בהסתייגות במקרה בו קיים הסכם ממון בין בני הזוג אשר אושר כדין על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשלג – 1973.

נדירים ביותר המקרים בהם בן זוג שעל שמו רשומה מחצית דירה המגורים – הפסיד את זכויותיו בה. מקרה נדיר זה נסקר בבג”צ 609/92 בעהם נ. בית הדין הרבני הגדול, בו נקבע באופן חריג כי האישה תחזיר את הזכויות בדירה, שהייתה תחלוף לדירה שבעלה קיבל במתנה מהוריו קודם לנישואין, כאשר הדירה המקורית נמכרה ונרכשה דירה גדולה יותר, שלרכישתה הוסיף כסף גם הפעם אבי הבעל, ואשר נרשמה על שם בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. בג”צ אישר את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי והגדול בו נקבע מאחר וזכויות אלו ניתנו לה במתנה על תנאי, והיא לא השקיעה מאומה בדירה המקורית ו/או החדשה, יחול החריג ההלכתי בדבר החזר מתנות וזאת נוכח העובדה כי האישה קיימה יחסי אישות עם אחר וכי המתנה ניתנה מתוך אומד דעתם של הצדדים כי לא תבגוד בו ולא תעזוב אותו. משלא התקיים התנאי בטלה המתנה. יודגש כי מדובר במקרה חריג ביותר

בהערת אגב יצוין (הואיל ואין זה נושא מאמר זה) כי הדין האזרחי בנדון שונה הוא ובבית המשפט לענייני משפחה חל חוק המתנה התשכ”ח-1968, ופרשנות של חוק המתנה קובעת כי גם בגידה ו/או נטישה אינה מביאה לביטול מתנה. משבר בחיי נישואין אין בו כדי לגלגל אחורה כל מה שנעשה ועל כן לא ניתן להפוך מתנות שניתנו בזמנים טובים ויפים – לבטלות, רק משום שחיי הנישואין נסתיימו. ההנחה הבסיסית היא שמתנה שניתנה הינה מתנה סופית שלא ניתן לחזור ממנה – אלא אם כן הנותן מוכיח בראיות מוצקות כי לצדדים הייתה כוונה אחרת. אם למעניק אין ראיות לטענתו – לא תוחזר המתנה, שכן “הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, זאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה….(ע”א 348/88 זיסרמן נ. זיסרמן מפני כב’ השופט מלץ).

ואולם כאמור, ההלכה היא, כי כאשר הדירה רשומה על שם שני בני הזוג – המצב יישאר על כנו, והדירה בעת הגירושין, או קודם לכן, אם הוגשה תביעה לפירוק שיתוף – תחולק בין הצדדים בחלקים שווים אלא אם בית המשפט ישתמש בסמכותו ויקבע חלוקה שונה בהתאם לסמכותו על פי סעיף 8 (ועל כך להלן).

לאחרונה, ניתנו מספר פסקי דין היוצרים בלבול גם אצל עורכי דין העוסקים בדיני משפחה, והבקיאים במטריה, ומיום ליום קשה לייעץ ללקוחות ולהציג מצב עובדתי/משפטי ודאי וברור.

למה הכוונה?

דוגמא ראשונה – לפני מספר חודשים ניתן פסק דין בעמ”ש 48671/05/10 ש.ע נ’ מ.ע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (בהרכב השופטים נד”ב, פלאוט ומקובר) הקובע כי הגם שאין בית המשפט שלערעורים מתערב בממצאים של בית משפט למשפחה – יש מקום להתערב ביישום ההלכה המשפטית במקרה ספציפי זה.

המדובר בזוג שהיה נשוי שנים מעטות יחסית כאשר הדירה נקנתה על ידי הבעל קודם לנישואין ללא משכנתא ובמהלך הנישואין לא הושקע מאומה על ידי האישה בשיפוץ או בהשבחת הדירה.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את גרסת האישה כי הצדדים התכוונו למכור את הדירה ולקנות במקומה דירה יקרה יותר, ואולם ערכאת הערעור קבעה כי אין בכך די, והבחינה את המקרה ממקרה בו בני הזוג נשואים שנים רבות או במקרה בו נעשה שיפוץ משמעותי בסיוע האישה. בית המשפט שלערעורים חוזר על ההלכה המקובלת לפיה לאחר שנות נישואין ארוכות והשתתפות במאמץ המשפחתי, יש להחיל שיתוף גם על נכס חיצוני שנרכש קודם לכן, ומאבחן את המקרה שנדון בפניו ממרבית המקרים האחרים שנידונו בפסיקה.

כפועל יוצא מכך מבטלת ערכאת הערעור את הקביעה של בית המשפט לענייני משפחה, כי הדירה הינה משותפת, וקובעת כי הדירה שייכת רק לבעל.

עוד מצוין בפסק דין זה כי אין הרכב זה רואה עין בעין את הסוגיה המשפטית הרלוונטית עם כב’ השופט שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים לפיה כל אימת שבן זוג אחד מגיע עם דירת מגורים לנישואין הוא יוצר מצג לפיו יוכל לשכון לבטח בדירה (בע”מ (ירושלים) 818/05 פלונית נ. פלוני מ- 2006.

ראינו אם כן, כי בניגוד למגמה ההולכת והגוברת בפסיקה מצא בית המשפט המחוזי לנכון לקבל חלקית את הערעור ולהורות כי דירת המגורים שנקנתה על ידי הבעל במלואה ללא תשלום משכנתא ובלא שעברה כל שיפוץ משמעותי במהלך הנישואין – שייכת אך ורק לבעל ואין לאישה זכויות בה.

דוגמא שניה – תמ”ש 7800-06 א.נ. עזבון המנוח י.נ. ז”ל שם נקבע על ידי כב’ השופט שילה דין שונה לגבי נכסים שונים, כאשר מחד מקבל בית המשפט את טענת התובעת כי חשבון הבנק הוא משותף וכן כי הבית הוא משותף על אף שהוא רשום על שם המנוח בלבד, ומאידך קובע בית המשפט כי החנות שייכת לתובעת בלבד, הגלריה שייכת לעיזבון המנוח בלבד, וכך גם החברה ועסקי המנוח.

במקרה זה המדובר היה בזוג שחי יחד כ- 37 שנים כזוג נשוי, בנישואין שניים, ואף הביא לאוויר העולם ילד משותף. בית המשפט קובע כי מכלול היחסים הרכושיים בין הצדדים היה מורכב, וכי היו נכסים שהיו משותפים ונכסים שהיו נפרדים ושייכים לכל אחד מבני הזוג.

יחד עם זאת בעקבות העובדה שהבית נבנה במהלך חיי הנישואין והאישה העבירה את תמורת דירתה בתקופת הבניה, בצירוף הנתון של 37 שנות נישואין וילד משותף – מכריעה את הכף לגבי דירת המגורים ויש לראות באישה שותפה בבית שהוא כאמור “גולת הכותרת” של החיים המשותפים.

ראינו אם כן שבמקרה זה, על אף הפרדה רכושית בנכסים מסוימים – הוכר כי דירת מגורים שייכת הייתה לשני הצדדים על אף רישומה על שם הבעל המנוח בלבד וההתייחסות של בית המשפט כלפי דירת המגורים שונה מהתייחסותו לנכסים עסקיים שונים.

דוגמא שלישית – עמ”ש (ת”א) 1279/07 פלונית נ. פלוני שניתן בהרכב השופט שנלר, ד”ר ק’ ורדי ורות לבהר שרון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם אומצה קביעתו של בית משפט קמא לפיה: “אכן, הפסיקה הכירה באפשרות, לפיה על אף קיומם של סעיפים 4 ו-5 לחוק, יכול שתיווצר שותפות בין בני הזוג בנכסים שאינם ברי איזון בהתאם לחוק, בין משום שהיו בבעלות מי מהם עובר לנישואין ובין משום שהוא קיבלם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, וזאת מכוח הדין הכללי, החל לצד הסדר איזון המשאבים שבחוק. כך, למשל, הכירה הפסיקה באפשרות להוכיח הסכמה לשיתוף בנכס שאינו בר איזון על פי החוק בין במפורש ובין על פי התנהגות…” (וראו בע”א 1915/91, 2084/91, 3208/91 יעקובי נ’ יעקובי; קנובלר נ’ קנובלר, פ”ד מט(3) 529 (1995), דברי השופטת ט. שטרסברג כהן בעמ’ 621; רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו (6) 175 (2002) (“פרשת אבו רומי”) וע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, תק-על 2004(4), 3450 (2005)).

וכן: “בפסיקה ניכרת גם התפתחות של מגמה, לפיה בנסיבות מיוחדות יפעיל ביהמ”ש את שיקול הדעת המסור לו בסעיף 8(2) לחוק ויורה על איזון המשאבים ברכוש בר האיזון שלא בדרך של ‘מחצה על מחצה’ תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים אחרים“ (לענין זה ראה בע”מ 5879/04 פלוני נ. פלוני (לא פורסם) (2004); פרשת פלונית (פסקה 12 לפסק הדין).

בית המשפט שלערעורים קובע כי ההלכה הינה שעל מנת שתוקנינה זכויות בנכס חיצוני (דהיינו נכס פרטי שהושג שלא במאמץ משותף או קודם לנישואין) הרשום על שם בן הזוג האחד, לבן הזוג האחר יש צורך להראות נסיבות עובדתיות, בנוסף לעצם קיום הנישואין.

במקרה זה המדובר בבני זוג שהיו נשואים 11 שנה עד לקרע, כאשר כל אחד מהם עבד ולמד, ואולם קיימים פערים השתכרותיים ביניהם, כמו גם הפער בעצם קיומו של הנכס העיקרי שבבעלות הבעל (מניות חברה שאותן קיבל מאחיו במתנה). לטענת האישה לא יעלה על הדעת כי הנכס המרכזי של הצדדים יוותר לבעל בלבד. יודגש כי במקרה זה הויכוח ניטש אודות מניות בחברה שהחזיקה נכס מקרקעין, שהופעל כאולם אירועים ובני הזוג לא רכשו נכס מקרקעין למגוריהם (מלבד מגרש שלגבי הזכויות בו לא היה ויכוח שהן משותפות).

לטענת האישה בשל השקעת כל משאביהם בעסק עצמו, לרבות כספים שהיו יכולים לשמש לרכישת דירה מגורים מגיע לה חלקה במניות ו/או בהשבחתן. טענה זו נדחתה ואולם בית המשפט המחוזי מצא דרך לפצות חלקית את האישה.

נוכח האמור לעיל מצא בית המשפט שלערעורים להותיר על כנה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנושא העסק (אולם אירועים) והותיר אותו לבעלות הבעל בלבד, אולם יחד עם זאת נוכח הפערים המשמעותיים בין הצדדים והעובדה כי האישה נותרה ללא רכוש במקרקעין ובפועל גידלה את ילדם של בני הזוג מצא לנכון בית המשפט לשנות את בסיס האיזון ולחלק את כל שאר הזכויות מלבד נכסי העסק (שנותרו לבעלות הבעל בלבד) בשיעור של 60% לאישה ו- 40% לבעל. עולה אם כן שהנכס העיקרי נותר בבעלות הבעל ואולם כדי להמתיק את הגלולה המרה מקבלת האישה על פי פסק הדין 60% מן הזכויות הכספיות הביטוחיות והמכונית.

כל זאת נקבע לאור סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 8 לחוק המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ושינוי בסיס האיזון, והכל על מנת לעשות צדק ולהשתדל כי בני זוג יצאו לחיים חדשים ונפרדים, מאוזנים ככל שניתן ביכולותיהם הכלכליות, לרבות פוטנציאל השתכרותם והנכסים העומדים לרשותם.

דוגמא רביעית – לאחרונה ניתן פסק דין על ידי כב’ השופט מרכוס בתמ”ש (ירושלים) 12391/06 אשר מעניק לבעל 80% מדירת מגורים שהייתה על שמו ובבעלותו ערב הנישואין, ואילו האישה זוכה ב- 20% על אף שהדירה נקנתה טרם הנישואין והיא לא תרמה לרכישתה.

נסיבות המקרה היו של נישואין משך 15 שנים, כאשר דירת המגורים נרכשה על ידי הבעל ארבע שנים לפני הנישואין, והשקעת האישה בה היתה לא משמעותית מההיבט הכספי. בית המשפט מצא לנכון לציין את ההתנהלות המשפטית הלא תקינה של הבעל שהיה בין יתר הפרמטרים גורם משפיע על החלטתו.

גם כאן, בית המשפט לענייני משפחה מצא לנכון להשתמש בסמכות הקנויה לו על פי החוק וליצור איזון שונה ולהורות כי האישה תקבל 20% מן הבעלות בנסיבות הספציפיות של מקרה זה.

דוגמא חמישית – בדצמבר 2009 ניתן פסק דין על ידי כב’ השופט כהן סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה במחוז המרכז בתמ”ש 14070/07 ת.א. נ. ת.ד. פסק דין הקובע כי נוכח משכם הרב של חיי הנישואין – הוטמע במסת הנכסים המשותפת גם נכס שהאישה החזיקה בבעלות משותפת עם אחיה, נכס שהינו חיצוני למשפחה, ואשר לא הושג במהלך חיי הנישואין ו/או במאמץ משותף של בני הזוג.

במקרה זה הסיק בית המשפט לענייני משפחה מסקנה זו מאורח חייהם הספציפי של בני הזוג, ממשך חיי הנישואין ומהתנהגות בני הזוג במהלך הנישואין, התנהגות שלא ייחסה חשיבות יתירה לשאלה מי הביא מה וכמה. יודגש כי שיתוף בנכסי ירושה ו/או נכסים חיצוניים כגון מתנה לאחד מבני הזוג, עדיין נחשב לנושא שנוי במחלוקת, ועדיין נטיית בתי המשפט הינה שלא לקבוע שיתוף ואיזון בהם בהיותם נכסים פרטיים וחיצוניים.

דירת מגורים אשר נרכשה במהלך חיי הנישואין ונרשמה על שם צד אחד בלבד

הפסיקה קובעת באופן כמעט עקבי רכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, הגם שהוא רשום על שם צד אחד בלבד – קשה להעלות על הדעת, כי בית משפט יקפח זכויותיו של בן/בת זוג, בנוגע לנכסים שנצברו בזמן הנישואין ובמהלכם, רק בשל הרישום, ונראה כי גם כאשר יש טענות שונות בכתבי הטענות – אין מחלוקת אמיתית וכנה, ובית המשפט יקבע – ככל הנראה ובהעדרן של נסיבות מיוחדות – באופן עקבי, כי כל רכוש שהושג במהלך החיים המשותפים, גם אם הבעל עבד והאישה הייתה ספונה בביתה וגידלה את הילדים (וגם אם להיפך), יהיה רכוש משותף, ובמיוחד כאשר מדובר בדירת המגורים בה התגוררה המשפחה. שכן דירת מגורים הינה גולת הכותרת של המשפחה.

הלכת השיתוף – חקיקה שיפוטית פרי המשפט האזרחי 

“חזקת השיתוף היא טכניקה משפטית להסדרת יחסי הרכוש בין בני הזוג בהתקיים נסיבות מסוימות. החזקה מאפשרת לבתי המשפט להכריז על קיומו של שיתוף מלא או חלקי בנכסים, גם אם על פי הכללים המשפטיים ה”רגילים” מדובר בנכס או בנכסים המצויים בבעלותו של אחד מבני הזוג“ (ד”ר שחר ליפשיץ, על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף, משפטים ל”ד (3) 627 התשס”ה).

הלכת השיתוף חלה על זוגות נשואים שנישאו לפני 1.1.74 ועל זוגות החיים בזוגיות ללא נישואין כידועים בציבור.

במרוצת השנים ידעה חזקת השיתוף שינויים הולכים ומתפתחים. תחילתה בתפיסה חוזית מצומצמת התרה אחר אומד דעתם המשוער של הצדדים, שעליה ניתן היה ללמוד מהתנהגותם ומאורח חייהם.

בהמשך השנים, התבססה החזקה על רציונל נורמטיבי של צדק ושוויון במשפחה ועל ראיית נכסי המשפחה כתוצר של מאמציהם המשותפים של בני הזוג, כאשר אין הכוונה למאמץ כלכלי דווקא אלא לתרומה לחיי המשפחה.

במרוצת השנים גברה הנכונות של בתי המשפט להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים פרטיים שלא הושגו במאמץ משותף של הצדדים, דהיינו גם על רכוש שהושג קודם לנישואין או התקבל במהלכם ממקורות חיצוניים (ירושה ומתנות משפחה) וזאת באותם מקרים ספציפיים בהם משתלב מודל שיתוף שכזה עם אורח חייהם של הצדדים.

גם על פי הגישה המרחיבה הגורסת שותפות גם לגבי נכסי עבר ונכסי ירושה ומתנה, בה מאבדים בני הזוג בשלבים מסוימים של חייהם את התפיסה האינדיבידואליסטית הרגילה, ומפתחים תחושה שיתופית החלה על כל נכסיהם, משתפים ומטמיעים את כל נכסיהם התנאי המוקדם להחלת מודל זה של חזקת השיתוף הינו בהכרה בשיתוף הנרחב בין בני הזוג, המצדיק את החלת חזקת השיתוף גם על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף.

תנאי הסף שהוצבו בפסיקה כתנאי מוקדם להחלת חזקת השיתוף על נכסים פרטיים של בני זוג מהיותם נישואין ראשונים של הצדדים אשר נמשכו עשרות שנים בהרמוניה, בשיתוף מלא ואף ללא כל משברים מיוחדים, תוך שהצדדים מתמסרים זה לזו ומשלימים זה את זו בניהול מארג חייהם המשותפים, כאשר שניהם משקיעים את כל מאודם וכישרונותיהם בטיפוח התא המשפחתי, בגידול ילדיהם המשותפים ובדאגה לרווחתם של כל בני המשפחה.

יודגש כי אין חזקת השיתוף בנכסים פרטיים חלה לגבי כולי עלמא, בכל מקרה ובכל תנאי, אלא היא עשויה לחול כשמוכחות העובדות ההולמות.

הקביעה כי יש להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסיהם הפרטיים של הצדדים, חייבת להישען על תשתית ראייתית ייחודית, הן באשר ליחסי הצדדים ולאורח חייהם הספציפי.

בע”א 52/80 שחר נ’ פרידמן פ”ד ל”ח (1) 443, 446, הוגדרה חזקת השיתוף ע”י כב’ ביהמ”ש העליון (מפי כב’ הנשיא השופט א. ברק) כדלהלן:

“הלכת שיתוף הנכסים היא “דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית משפט זה” (השופט אלון בע”א 630/79 [1], בעמ’ 368). הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת ביסוד חקיקה שיפוטית זו, היא הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים (ע”א 253/65 [2]; ע”א 2/77 [3]). עפ”י גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות . אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם על שיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על פי כל נסיבות העניין“.

דברים רבים כבר נאמרו על הלכת השיתוף בין בני זוג, החלה על זוגות שנישאו לפני 1.1.74. הלכה זו הינה פרי יצירתו של בית המשפט ומהווה חקיקה שיפוטית. בפסקי דין רבים נאמר כי “חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף” (בג”צ 1002/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול).

בעבר הושם הדגש על שני רכיבים: מאמץ משותף ואורח חיים תקין. בשנים האחרונות העביר בית המשפט העליון את משקל הכובד, ותובע נדרש להוכיח יותר מאמץ משותף ופחות אורח חיים הרמוני. הנטייה הייתה להסתפק במינימום של חיים משותפים כדי לקבוע שכל מה שנרכש במהלך השנים המשותפות משותף הוא גם אם לא נרשם על שם שני הצדדים גם יחד.

בפרשת הדרי (ע”א 806/93 פד”י מח’ 3 עמ’ 685) נאמרו ע”י כב’ השופט שמגר בפסקה 6 לפסה”ד הדברים דלהלן: “חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת . כאמור, ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים לבשר אחד”

הדין באשר לדירת מגורים אשר שימשה את המשפחה ונרכשה על ידי אחד הצדדים, עוד קודם לנישואין, על פי הלכת השיתוף

משך לא מעט שנים, פסיקת בתי המשפט בנוגע לנכס שנרכש לפני הנישואין, אך שימש את המשפחה למגורים, קבעה באופן עקבי כי דירת המגורים של המשפחה מהווה את “גולת הכותרת” של הנכסים המשפחתיים, וכי דירה כזו שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, גם אם נרכשה לפני הנישואין, וגם אם צד אחד שילם בעבורה את התמורה המלאה (אלא אם נחתם הסכם ממון הקובע אחרת).

בעבר הרחוק יותר, דינו של נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין – היה שונה מדינו של נכס אשר נרכש במהלך חיי הנישואין, ואשר נרשם על שם אחד מבני הזוג. הלכה זו שונתה זה מכבר ומזה שנים רבות נוהג בית המשפט על כל ערכאותיו לקבוע כי דירת מגורים הינה נכס משותף, הגם שיש חריגים מעת לעת, והפסיקה יכולה להשתנות על פי הנסיבות העובדתיות המשתנות מזוג לזוג (ולהלן אתייחס לפסק דין שניתן ממש לאחרונה על ידי הרכב של בית המשפט המחוזי ובו נקבע כי דירת מגורים שנרכשה על ידי הבעל ארבע שנים לפני הנישואין, ואשר שימשה את המשפחה למגורים – שייכת לבעל בלבד).

האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין – הפכה ברבות השנים גמישה יותר ובמיוחד כאשר נגעו הדברים לדירת המגורים המשפחתית. נטיית בית המשפט הייתה להחיל בכל מקרה הנוגע לדירת מגורים כוונת שיתוף, וכפועל יוצא מכך – קביעה כי הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

במקרים בהם השתכנע בית המשפט כי בין בני הזוג הייתה כוונת שיתוף וכי הצד החלש ראה בדירה נכס משותף, על אף הרישום רק על שם אחד הצדדים – נקבע כי כוונה זו אינה מוגבלת בהכרח לרכוש שנצבר לאחר הנישואין, ולעיתים מזומנות הוחלה גם על רכוש שנרכש קודם לכן ובמיוחד כאשר מדובר היה בדירת המגורים.

כמובן שבתי המשפט עשו הבחנה בין מקרה בו מלוא התמורה בגין הדירה שולמה לפני הנישואין לבין מקרה בו שולמה משכנתא במהלך חיי הנישואין, הדירה שופצה ו/או הורחבה בהשקעה של סכום משמעותי. יחד עם זאת היו גם מקרים בהם בן הזוג האחד לא השקיע מאומה אך בכל זאת זכה במחצית הזכויות נוכח התנהגות הצדדים, משך חיי הנישואין וכיוצ”ב פרמטרים שונים המבחינים בין מקרה למקרה.

ברע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פד”י נו(6) 175, באה לידי ביטוי הדרישה לכוונה ספציפית מפורשת לשיתוף, והנטל על האישה להוכיח זאת. וכך מובאים הדברים בפסק דין אבו רומי:

“לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כלל, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני… על מנת שתוקנינה זכויות בדירת המגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים”

כך הדבר הודגש גם בתמ”ש (ת”א) 22772/00 ע.ב נ’ ב.ל.ב (פורסם בנבו): “ההתנהגות צריכה להיות ברורה, ודאית כשמנגד יש להצביע על פעולות שביצע בן הזוג האחר בהסתמך על אותה התנהגות כגון השקעה כספית מצידו בהשבחתה של דירת המגורים ואין הכוונה לסיוד או החלפת סורג וכיוצ”ב, פעולות שיש בהן כדי להיטיב גם את חיי היום יום שלו, בדירת המגורים ולא יותר.

על מנת להמחיש את הדברים אינם חד משמעיים וכי הדעות על כך אינן אחידות וברורות דיין, יש לפנות לדבר כב’ השופט רובינשטיין בבע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית: “מהו איפה שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה “פורמאלית” בלבד הנאחזת ברישום הנכס אלא בוחנת מצברים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכס גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד בדירת המגורים…….בעיני כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכללי – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי. (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג- 1973) בחינת “אדם לאדם – אדם” (הנשיא ברק, רע”א 6339/97 רוקר נ’ סלמון פ”ד נה(1) 199, 279). ו גם תמציתו הערכית של כלל “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’ י”ח)…….ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה משמעותי יותר וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם אלה לא היו החיים הללו “גן של ורדים” בכל עת ובכל שעה כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף במיוחד על נכס כמו דירת מגורים והמשפחה“.

על פי האמור לעיל, הנטל הוא הפוך ויש להניח שדירת המגורים הוטמעה ברכוש המשותף, אף אם היא רשומה על שם אחד מבני הזוג; על הטוען כי דירת המגורים, הרשום על שמו בלבד, אינה נכס משותף, להביא ראיות חד משמעית על הצהרותיו במפורש כי הדירה לא תחשב כנכס משותף של הצדדים.

נטיית הלב בקרב בתי המשפט להחלת חזקת השיתוף גם על דירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין כאשר מדובר בנישואין ארוכי שנים שבמהלכם לא הייתה התחשבנות והפרדה בין בני הזוג

כמפורט לעיל, משך שנים הייתה קיימת מגמה להרחיב את היקף השיתוף בנכסים בין בני זוג גם לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג גם קודם לנישואין. יש להדגיש כי ההבחנה לא בוטלה כליל ואין לטעון באופן גורף כי דין אחד לנכסים בלא קשר למועד רכישתם, אולם בתי המשפט נטו וגילו נכונות לבדוק על מקרה לפי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות.

בעבר נראה כי ניכרת מגמה ברורה בפסיקה כי חייבת להיות זיקה כלשהי בין הנכס לבין אותו בן הזוג שאין הנכס רשום על שמו, והוא טוען לשיתוף בו, ואולם ההתרשמות הייתה כי ככל שהדברים נוגעים לדירת מגורים ששימשה את המשפחה משך שנים רבות למגורים – אין ספק כי מדובר בנכס משותף בין אם נקנה לפני הנישואין ובין שלאחריהם, הגם שבן הזוג האחר לא השקיע בדירה.

וכדברי כב’ השופט שמגר בע”א 800/93 הדרי נ. הדרי: “עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסיה משפחה האחרים (מכונית חשבונות בנק) השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים עלה עובדה הניצבת לעצמה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שלפנינו היינו נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בית ובין על ידי עבודת חוץ מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים“.

בפס”ד הדרי הוחלה חזקת השיתוף על דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין. בית המשפט השתכנע כי מפתחות הדירה נמסרו לזוג בסמוך לנישואין עצמם, כי האישה מסרה לידי הבעל את כל חסכונותיה כדי שישקיעם בדירת המגורים. כמו כן הייתה עדות של עורך דין שהמטרה הייתה לרכוש דירה משותפת וכי הרישום היה טכני בלבד.

כך גם נקבע בע”א 2566/93 שמחה-רון נ. שמחה-רון שם נרכשה הדירה כחודש לפני הנישואין ונרשמה על שם הבעל, אולם הוכח כי הדירה נרכשה למטרת מגורי המשפחה וכי האישה השתתפה במימון המשכנתא והחזרי ההלוואות מחשבונה. גם לגבי נכס בדמי מפתח נקבע כי הוא שייך במחציתו לאישה.

גם בע”א 253/65 בריקר נ. בריקר הוחלה חזקת השיתוף לגבי מגרש שהבעל רכש בהיותו רווק ואולם שילם 4/7 ממחירו לפני הנישואין והיתרה של 3/7 שולמה מהקופה המשותפת של בני הזוג במהלך הנישואין.

בע”א 595/69 אפטה נ. אפטה הוחלה חזקת השיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין מאחר והשווי המקורי של ערך הרכישה של המגרש היה קטן יחסית ומאחר והתשלומים להשלמת הרכישה ופיתוחו של הנכס באו מהקופה המשותפת של בני הזוג.

בע”א 234/80 גדסי נ. גדסי הוכח על ידי האישה כי תוספת הבניה משמעותית בשווי של שני שליש מהבית הוספה במהלך חיי הנישואין ועל כן נקבע כי נתקיימה חזקת השיתוף וזאת חרף העובדה שהקרקע והבית המקורי (טרם ההשקעה הרבה בו) היו שייכים לבעל קודם לנישואין וממקורותיו שלו.

גם בה”פ 424/86 מליחי נ. מליחי נקבע כי למרות שהבית נרכש על ידי הבעל מכספו ומכספי אביו לפני הנישואין, העובדה שהיה צורך להמשיך ולשלם עבורו במהלך חיי הנישואין מהכספים המשותפים של בני הזוג פועלת לטובת האישה, וגוררת אחריה החלת חזקתה שיתוף ונקבע כי לאישה חלק בבית. גם העובדה שהבית הורחב ושופץ מכספים משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין תרמה למסקנה זו.

אף בע”א (נצרת) 298/96 דוד נ. דוד הוחלה חזקת השיתוף ונקבע כי האישה זכאית למחצית הבית. קביעת בית המשפט ניתנה למרות שהבית נרשם רק על שם הבעל, למרות שבנה אותו מכספו (מימן את הוצאות הקניה של המקרקעין הוצאות הבניה והפיתוח), למרות שחיי הנישואין לא התנהלו על מי מנוחות ובני הזוג חיו יחד תקופה קצרה יחסית, ולמרות שהאישה כמעט ולא התגוררה בבית. בית המשפט שם את הדגש על המאמץ המשותף שהתבטא בגידול שלושת הילדים ובאחזקת הבית מצד האישה.

גם בע”א 1937/92 קוטלר נ. קוטלר נקבע כי יש להחיל את חזקת השיתוף וזאת למרות שהבעל החל בבניית הבית בקומה מעל הוריו לפני מועד הנישואין. הכוח כי המימון לבניה נעשה ממשכורות שני בני הזוג ואף אבי האישה עזר במימון הבניה. על כן נקבע כי לאישה חלק בבית.

אף בת”א (ירושלים) 920/93 הירש נ. הירש נקבע כי למרות שלא היה חולק כי חוזה הרכישה נחתם על ידי הבעל לפני מועד הנישואין וכי לפחות חלק מהתמורה שולם על ידו קודם לכן – זכאית האישה למחצית מן הדירה. בית המשפט קיבל את עמדת האישה והאמין לה ולראיות שהביאה כי הייתה כוונה מפורשת של הבעל לשתף אותה בנכס שהביא עמו לנישואין, וכי נתן ביטוי מפורש לכוונתו זו. במקרה כזה הופך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג. בפסק דין זה נקבע כי הוכחו נסיבות שבהן יש להצביע על כי בעל הרכוש התכוון ערב הנישואין להעביר אותו ל”כיס המשותף” של בני הזוג ואזי יש להסיק את המסקנה כי מטרת בני הזוג הייתה לרכוש דירה משותפת למגורי המשפחה ולהחיל את חזרת השיתוף.

כך עולה גם מע”א 52/80 שחר נ. פרידמן, שם נאמר מפי כב’ הנשיא ברק כדלקמן:

“יש שנכס נרכש על ידי אחד מבני הזוג בנסיבות מהן עולה בבירור כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה התחול הלכתה שיתוף בנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים לפי נכס שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם יעבור לבעלותם המשותפת, במקום שאין הסכם מפורש יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול אב הנסיבות.

לעומת זאת היו מקרים בהם הגיע בית המשפט להחלטה כי נסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי אין להחיל את הלכת השיתוף על המקרה, כך למשל בע”א 630/79 ליברמן נ. ליברמן נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי רכוש שנרכש שלא מ”מאמץ משותף” וכך גם בע”א 35636/92 עזבון המנוח גיטלר נ. גיטלר נקבע כי בית שהאישה ירשה קודם לנישואיה שייך לה בלבד מאחר ושמרה עליו כרכוש נפרד.

ככלל, עמדת חלק ניכר משופטי ביהמ”ש העליון הייתה כי במקרים בהם מדובר בנישואים ראשונים ארוכים שהתפרשו על פני עשרות שנים במהלכם ניהלו הצדדים משק בית משותף וגידלו את ילדיהם המשותפים, נוצרת תחושה שיתופית המטשטשת את ההבחנה בין נכסים פרטיים לנכסים משותפים.

במקרים שכאלה מתנהלים בני הזוג באופן הממזג גם את נכסיהם האישיים לתוך מסת הרכוש המשותף, כאשר שני בני הזוג מסתמכים כלכלית על הנכסים של בן זוגם, ורואים בהם חלק מהעתודה הכלכלית של בני הזוג, לשיפור רמת חייהם, לתמיכה בילדיהם, ולהבטחת רווחתם לעת זקנתם וביום סגריר.

כך לדוגמא בע”א 1880/95 שרה דרהם נ’ חיים דרהם פד”י נ”י (4) 865 בעמ’ 878-877, נאמר ע”י כב’ השופטת דורנר כי: “על פי השקפתי יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין, שכן ככלל, בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש המשותף ….. ברם, גם על פי הגישה האחרת יש להחיל בין שיתוף על רכוש שמלפני הנישואין, אם מוכחות נסיבות המלמדות כי לכך התכוונו בני הזוג, נסיבות שהן בעיקרן חיי נישואין תקינים ומאמץ משותף במשך שנים רבות“.

גם בפרשת אבולוף (ע”א 2280/91 פד”י מ”ז (5) 596), נקבע ע”י כב’ השופט ברק כי: “הכלל היסודי הוא שבעניין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין “להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין…” .

בפרשת יעקובי קנובלר (ע”א 1915/91 פד”י מ”ט (3) עמ’ 529) , נאמר ע”י כב’ השופטת שטרסברג כהן כי: “חזקת השיתוף גורסת שיתוף מלא בין בני הזוג בכל הרכוש בין המשפחתי והפרטי ובין העסקי, בין זה שבא לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין, או במתנה או בירושה במהלכם“.

בבג”ץ 2222/99 גבאי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נ”ד (5) 401, בעמ’ 416 (מול אותיות א-ב) נקבע כי: “חזקת השיתוף עשויה להקיף גם נכסים שנפלו בירושה לאחד מבני הזוג, וגם נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובן הזוג הביאם אל תוך הנישואין“.

אמנם הפסיקה קבעה כי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף באופן גורף על נכסים פרטיים, וכי יש לשמר עקרונית את ההבחנה בין נכסים שהינם פרי המאמץ המשותף לבין נכסים שאינם פרי המאמץ המשותף, וכן בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין, לבין נכסים שנרכשו במהלך הנישואין, ואולם במקרים מסוימים המתייחסים לשנות נישואין רבות, לעצם העובדה כי מדובר בנישואין ראשונים, ולהתנהגות הצדדים באשר לנכסיהם (הפרדה או הטמעה) – נטה בית המשפט לפסוק במקרים מסוימים שיתוף כולל המרחיב את מוטת כנפיו אף לנכסים שנרכשו לפני הנישואין ו/או לנכסים שהושגו ממקור חיצוני לנישואין (כמו למשל ירושה או מתנה ממשפחה)

הדעה הקיימת והרווחת היא כי ביחס לנכסים פרטיים, יחולו תנאי סף נוספים (מעבר לתנאים הרגילים הנדרשים לעניין החלת חזקת השיתוף) המתייחסים לסוג הנישואין, לתקופתם, לאיכותם, לקיומם של ילדים משותפים ולמתכון הכלכלי שיתופי שבו פעלה המשפחה.

כמו כן נוטה בית המשפט במקרים כאלה לבחון האם ניתן להסיק מנסיבות המקרה על הסכמה של הצדדים ולו גם בדרך של התנהגות (שהרי אם יש הסכם ממון הבעיה פשוטה יותר).

אם נסכם את נושא דירת המגורים, בעשורים האחרונים התפתחה נטייה הולכת וגוברת לקבוע כי דירת המגורים של המשפחה הינה משותפת, בהיותה גולת הכותרת של הנישואין. בתי משפט על ערכותיהם השונות נטו להחיל שיתוף בדירת המגורים, בעוד שנכסים אחרים, ובמיוחד כאלו שנצברו טרם הנישואין ו/או הובאו לנישואין ממקורות חיצוניים – נותרו שייכים לבן הזוג שעל שמו הם רשומים.

ואולם, כמפורט לעיל ניתנו פסקי דין שאינם עולים בקנה אחד, ואינם מאפשרים לעורכי הדין לתת יעוץ וחוות דעת חד משמעיים.

הסדר איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג

בנוגע לבני הזוג שנישאו לאחר 1.1.74 חל חוק יחסי ממון, וההסדר הרכושי החל הוא הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשלג-1973. לפיכך, יש להחיל את הסדר איזון המשאבים בהתאם להוראותיו של החוק, אלא אם כן הסכימו הצדדים אחרת.

במשטר שיצר חוק יחסי ממון במהלך הנישואין, כל אחד מבני הזוג הינו הבעלים של נכסיו, זכויותיו וחובותיו, ולבן הזוג השני יש בהם זכות נדחית המתגבשת עם פקיעת הנישואין אלא אם כן הצדדים הסכימו אחרת.

הזכות לאיזון משאבים מתגבשת במועדים הקבועים בסעיף 5 לחוק, עם פקיעת הנישואין ורק אז קמה לכל אחד מבניה”ז הזכות למחצית שווים של כלל נכסיהם. מכאן, שבמהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית והשיתוף האמור נדחה לעת שיפקעו הנישואין. משמעות החלת הסדר זה הינה שמועד האיזון יהיה מועד הגירושין ובמועד זה יוערך הרכוש ויאוזן שוויו, בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק (פס”ד יעקובי, עמ’ 554 – 555; ע”א 122/90 חנוך נ’ חנוך, פ”ד מה (5) 584).

התיקון לחוק שהותקן בשנת 2008 קובע הגמשה במועד האיזון בהתקיים נסיבות מיוחדות. כמו כן קיימת הגמשה באופן האיזון.

ככלל רכושם של בני הזוג, אם כן, אמור להתאזן עם פקיעת הנישואין, וזאת למעט בנוגע לדירת המגורים, שלגביה אפשר לטעון כי חלה כוונת שיתוף ספציפית, ויש וניתן לדון בה גם קודם לפקיעת הנישואין. בפסיקה נדונה רבות השאלה האם הלכת השיתוף ממשיכה לחול סימולטאנית גם לאחר שנחקק ההסדר הנוכחי של איזון המשאבים (פס”ד יעקובי הנ”ל, בעמ’ 564, 589-587, 606-605, 621, 635).

לשאלה זו חשיבות מיוחדת כאשר דנים בדירת המגורים וביתר שאת במצבים שקשר הנישואין בין בני-הזוג לא נותק לגמרי (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175).

עם זאת, גם אם חלה חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון, וגם אם לאו – תיתכן שאלה באשר לתחולתה של החזקה על נכסים “חיצוניים” של בני-הזוג, ובייחוד נכסים שלא נצברו במאמץ המשותף של בני-הזוג במהלך חיי הנישואין (ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם פ”ד נ (4) 865; ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי פ”ד מח(3) 685, בעמ’ 692 ו-696-695; ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל פ”ד נה(4) 709).

בפסק הדין המנחה בעניין זה, פסק הדין יעקובי הנ”ל, נקבע שאמנם חזקת השיתוף אינה חלה סימולטאנית על בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של החוק והכפופים להסדר איזון המשאבים.

עם זאת, יש לבני זוג, אשר נישאו לאחר כניסתו לתוקף של החוק, אפשרות לבקש סעד הצהרתי קודם לפקיעת הנישואין מכוח הדין הכללי ולאו דווקא מכוח חוק יחסי ממון. מכוח כוונת השיתוף הספציפית שהייתה בין בני הזוג יכול אדם לטעון כי הוא זכאי הוא לסעד הצהרתי לפיו בית המגורים הוא משותף חרף הרישום על שם בן/בת הזוג השני בלשכת רישום המקרקעין.

ההלכה הקיימת לגבי זוגות שנישאו לאחר 1.1.74, דהיינו אלו שחוק יחסי ממון חל עליהם, היא שלפני פקיעת הנישואין לא ניתן להסתמך על חזקת שיתוף כללית, אולם ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בנכס מסוים.

לפיכך, אם יעלה בידי הבעל או האישה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית, לגבי נכס המקרקעין, דירת המגורים הרשומה על שם הצד השני בלבד, לא תהיה כל מניעה להצהיר על זכויות הצדדים באותו נכס, והכול בהתאם לכוונה שהוכחה, ובמקרה זה ניתן יהיה לפרק את השיתוף בו לאלתר ולא יהיה צורך להמתין לפקיעת הנישואין (ת”א (י-ם) 1595/96 מונטיליו נ. מונטיליו, דינים- מחוזי לב(2) עמ’ 680).

ישום עקרונות צדק והגינות בנישואין הביא לפסק דין שניתן לפני למעלה מעשור על ידי כב’ השופט שוחט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בתמ”ש 45181/98 (כיום שופט בבית המשפט המחוזי) קובע כי הזכויות בדירת מגורים אשר נקנתה על ידי האישה לפני הנישואין -שייכות בחלקים שווים לה ולבעל.

בני הזוג נישאו לאחר שהאישה, שהייתה גרושה ואם לילד, ובעלת זכויות למשכנתא בתנאים נוחים כאם חד הורית, רכשה על שמה, בתקופה בה היו היא והבעל חברים, דירת מגורים קטנה וישנה, בת שני חדרים, בעלות של 29,000$.

מרבית ערך הדירה – כ-27,000$ שולם באמצעות משכנתא חודשית שנלקחה על ידה עובר לרכישתה. המשכנתא שולמה על ידי שני בני הזוג במהלך הנישואין.

בשלב מאוחר יותר הורחבה הדירה והפכה לדירה בת 4.5 חדרים, דירה מרווחת וחדשה, שלצורך בנייתה הושקעו כ- 54,000$ על ידי בני הזוג ובנוסף נרכשו מוצרים שונים לדירה לצורך בנייתה, וכמו כן התגוררו בני הזוג בשכירות במשך שנה לצורך בנייתה, שכירות ששולמה ממקורות משותפים.

הבעל הכניס לצורך הבניה קרנות השתלמות וחסכונות ממקום עבודתו, וכן נשא ביחד עם האישה בהחזרי המשכנתא המשלימה שנלקחה, בנוסף למשכנתא המקורית. הבעל היה חתום על היתרי הבניה וכן על החוזים עם הקבלן הבונה-משפץ. לצדדים היה חשבון משותף במהלך מרבית חיי הנישואין ונולד להם ילד משותף.

טענת האישה כי כוונת בני הזוג הייתה כי הדירה תהיה רק שלה נסתרה לחלוטין הן מחקירתה והן מעובדות המקרה כפי שהן מתוארות לעיל והנכס על אף שנקנה על ידה טרם נישואין – נקבע כנכס משותף לה ולבעל.

המבחנים להוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכס

כאמור, במשטר איזון המשאבים החל על בני זוג שנישאו לאחר תחולת חוק יחסי ממון, ניתן לבחון את תביעת צד התובע למתן פסק דין הצהרתי בדרך של הוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים מכוח הדין הכללי, כאשר לגבי נכס כזה ניתן ליתן פסק דין הצהרתי (פס”ד יעקובי וראה גם פס”ד מונטיליו ).

בפסיקה נקבעו קריטריונים לצורך בדיקת תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים. מקריטריונים אלה ניתן ללמוד לענייננו, קרי התנהגות הצדדים או הסכמה לשיתוף ספציפי בנכס מסוים או בנכסים מסוימים (ה”פ (י-ם) 527/96 בראון נ’ בראון).

להלן יפורטו הקריטריונים:

1. האם אלה הם נישואיהם הראשונים של בני הזוג.
2. אורח החיים של בני הזוג.
3. משך הנישואים.
4. נטילת חלק במאמץ המשותף ובמיוחד קיומם של ילדים משותפים
5. קיום חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים.
6. טיב הנכסים שבמחלוקת.
7. האם הושבח הנכס במהלך קשר הנישואין.

על מנת לבדוק אם הייתה כוונת שיתוף ספציפית בבית מגורים הרשום על שם צד אחד בלבד, יש לבחון את נסיבות המקרה עפ”י השיקולים כפי שיפורטו להלן.

האם אלה נישואים ראשונים?

על פי הפסיקה יש מקום לגישה חיובית במיוחד בכל הנוגע להכרה בקיומה של החזקה מקום בו הנישואין הם נישואין ראשונים, להבדיל מן המצב בו חוו הצדדים יחסי נישואין קודמים בעבר, אשר במסגרתם צברו נכסים. (ע”א 630/79 ליברמן נ. ליברמן פ”ד לה (4) 359, 365; פס”ד הדרי הנ”ל).

לחיזוק דברים אלו יש לפנות לדברי כב’ השופט שנהב בתמ”ש (ת”א -יפו) 25870/98 פלונית נ’ פלוני תק-מש 2004(3), 238 ,עמ’ 245:

“נישואי הצדדים הם נישואים ראשונים – בענייננו, כך הם פני הדברים ומנישואין אלה נולדו שלושת ילדיהם, ובידוע הוא כי בנישואים ראשונים קיימת גישה אחרת, חיובית, בכל הנוגע לקיומה של החזקה, לעומת המצב בנישואין שניים, אשר במסגרתה צבר כל אחד מבני הזוג נכסים ורצונו לשמור על נכסים אלה.”

אורח החיים של בני הזוג

מבחן החיים המשותפים, שנקבע בפסיקה לקיום חזקת השיתוף הרחבה, עודו בעל נפקות לענייננו, היות והוא משמש כלי עזר ראייתי, לצורך הוכחת כוונת שיתוף בנכס מסוים גם לגבי בניה”ז שחל עליהם חוק יחסי ממון (פס”ד בראון הנ”ל). מבחן החיים המשותפים, צומצם בפסיקה עם השנים עד למינימום של חיים הרמוניים בין בניה”ז (ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, פ”ד לו(2) 645). בבג”צ 3995/00 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד נו(6) 883, הוסיף כב’ הנשיא ברק וקבע: “אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני-הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם… כך גם במחלוקת נושא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג והרשום על שמו בלבד.”

מהאמור עולה שיש לבחון את כוונת השיתוף על פי אורח חייהם המשותפים של בני הזוג , וכדברי כב’ הנשיא (דאז) מ’ שמגר בפס”ד הדרי הנ”ל: “… עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג.” ( פס”ד הדרי הנ”ל, בעמ’ 694-695).

כך גם לדברי כב’ השופט א’ רובינשטיין בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית תק-על 2004(3), 3086, עמ’ 3088, שם המדובר היה בבני זוג שנישאו לפני תחולת החוק וחלה עליהם הלכת שיתוף הנכסים:

“ישנה ככלל אמפטיה בסיסית להחלתה של חזקת השיתוף בנישואין הרמוניים – הרמוניים “סבירים”, כך נראה – על דירת המגורים, והשאלה שבה מתחבטים היא האם נוטה הכף לכיוון חזקה “מלאה”, או יש מלכתחילה לבדוק ולדקדק בכל מקרה לגופו… ואכן, ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו “גן של ורדים” בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה.”

קיומם של ילדים משותפים

לעניין אורח החיים של בני הזוג ניתן להוסיף כשיקול גם את נטל גידול הילדים.

בפסיקה נקבע שהתרומה של כל אחד מבני הזוג יכול שתהיה בעבודות הבית, טיפול בילדים ובטיפוח משק הבית המשותף “באופן המאפשר לבן הזוג השני לרכז את מאמציו בעבודה לפרנסת המשפחה …מבלי שיוטרד בעול הרציני והעיקרי של החזקת הבית וגידול ילדים, משנולדו לבני הזוג ילדים.” (ת”א (י-ם) 415/94 פלונית ואח’ נ’ פלוני ואח’ תק-מח 99(1), 33364 ,עמ’ 33370).

על פי הפסיקה ניתן גם להסתייע בעובדת קיומם של ילדים לצורך ביסוס הטמעה או חזקת שיתוף בנכסים, שכן קיומם וגידולם מחזקים את הקשר בין בני הזוג, מצריכים קיום משק בית משותף והשקעה של כל אחד מבני הזוג בדרכו הוא למשק הבית המשותף.

מנגד, העדר ילדים משותפים מחליש טענת הטמעה או חזקת השיתוף בין בני זוג, בעיקר כאשר המדובר בנישואים שאינם ראשונים. (ראה גם דעתו של כב’ השופט שוחט בתמ”ש 070031/98 פלונית נ’ פלוני (תק-מש 2000 (1) 334). בפסקי הדין נטו בתי המשפט לציין גם את מספר הילדים, שהורו וגידלו בני הזוג, לצורך חיזוק מסקנתם בדבר שיתוף ספציפי.

משך הנישואין

שיקול נוסף הכלול במבחן החיים המשותפים הינו משך הנישואין. בפסיקה נקבע שכדי שהנכס הלא משותף, כפי שהיה בראשית חיי הנישואין, ייטמע בנכסים המשותפים של בני הזוג, נדרשת תקופת חיים משותפים לא קצרה.

וכך נאמר בפרשת אבולוף (ע”א 2280/91 פד”י מ”ז (5) 596(:

“חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין… חזקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר… בנכסים המשמשים את המשפחה בחיי יום-יום, כלומר דירת מגורים וחפצי בית. אמנם נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג יוצר הנחה לבעלות נפרדת בו. אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא מנהגם הכללי של בני הזוג בתקופת נישואיהם בענייני הרכוש שלהם.”

נטילת חלק במאמץ המשותף

המבחן הנוסף, שנקבע בפסיקה לקיום חזקת השיתוף הרחבה וכיום מהווה כלי עזר ראייתי להוכחת כוונת שיתוף ספציפית, הינו מבחן המאמץ המשותף. בת”א (י-ם) 920/93 הירש נ’ הירש תק-מח 98(2), 1994 ,עמ’ 2002, נקבע:

“מבחן המאמץ המשותף מעורר, מעצם טבעו, קושי לגבי נכס שנרכש קודם לנישואין שכן מדובר בנכס אשר נרכש על ידי המאמץ של בן זוג אחד בלבד… אכן, גם כאשר מדובר בנכס כזה עשויים שני בני הזוג לממן לפחות באופן חלקי את רכישתו… או להשביחו במאמציהם משותפים הנעשים לאחר הנישואין. כאשר שיעור ההשבחה או חלקו של המימון המשותף מתוך מחירו הכולל של הנכס הוא משמעותי, עשוי הדבר לשמש כשיקול להחיל את חזקת השיתוף על הנכס, חרף העובדה שהוא נרכש קודם לנישואין“. וראה גם האמור בפס”ד הדרי הנ”ל.

תובע/תובעת אשר נטלו חלק משמעותי במאמץ המשותף אם בגידול הילדים ואם בעבודה מתגמלת יש שיהיו זכאים להצהרה בדבר שיתוף בדירת המגורים הגם שזו נרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין.

כך פרט סגן הנשיא (כתוארו אז), כב’ השופט פורת בע”א (ת”א) 11/96 המלי נ’ המלי תקדין-מחוזי, כרך 96(3) 3500, בשורה ארוכה של פסקי דין שבהם הוחלה חזקת השיתוף על נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין, כאשר חלק מעלות הרכישה מומן במאמץ משותף של שני בני הזוג, במהלך הנישואין, או כאשר היה מדובר בהשבחה משמעותית של הנכס שנעשתה מכוח המאמץ המשותף של שני בני הזוג במהלך הנישואין.

קיום חשבונות ונכסים משותפים אחרים

ניתן ללמוד על כוונת השיתוף בנכס מסוים על פי התנהגות הצדדים ביחס לנכסים נוספים שהיו בידי בני הזוג במהלך הנישואין. במידה והייתה לבניה”ז קופה משותפת (לאו דווקא חשבון אחד משותף) שבה נתמזגו יחדיו משאבים שכל צד עבד לשם השגתם, וכי הוצאות הבית מומנו רובם ככולם מהכנסות משותפות של שני הצדדים – יטה בית המשפט לראות בכך ביטוי לכוונת שיתוף.

טיב הנכסים שבמחלוקת

בעניין זה יש להפריד בין דירת המגורים לבין הנכסים אחרים. לגבי בית מגורים של בניה”ז נאמר בפסיקה שדירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, “…גולת הכותרת של חזקת השיתוף…” (פס”ד אבו רומי הנ”ל; הדרי הנ”ל בעמ’ 685).

כמפורט לעיל, במהלך השנים התחזק מעמד בן הזוג הטוען להחלת “חזקת השיתוף” לגבי דירת המגורים. בן הזוג יכול לסתור את חזקת השיתוף בנוגע לזכויות בדירת המגורים המשמשת את שני בני הזוג, אולם נטל השכנוע בעניין זה הוא על הטוען לסתירת החזקה, “ועליו להסתמך על ראיה משכנעת לשם ביסוסה של טענה כזו‘” (פסק הדין בעניין פרבר הנ”ל). וראה דברי השופט ג’ בך בפס”ד אבולוף הנ”ל:

“אם הנכסים שכל אחד מבני הזוג הביא עמו אינם בעלי ערך רב, ואם נרכשו הנכסים זמן קצר לפני הנישואין וישב מקום להנחה שמטרת הרכישה הייתה השימוש המשותף בהם, או אם המדובר ברכישת דירת מגורים המשמשת לאחר מכן בתור ביתם המשותף של הזוג הנשוי, אזי סתירת החזקה לא תהיה משימה קלה.” (שם, בעמ’ 603-604)

לפיכך, עצם רישומו של הבית על שם צד אחד בלבד אינו מעיד על בעלותו הבלעדית בנכס זה ויש להכריע במחלוקת לפי כוונת השיתוף או ההפרדה של הרכוש, כפי שבאה לביטויה בהתנהגות הצדדים “שכאשר המדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קל שכן, כאמור, הדירה היא “גולת הכותרת של חזקת השיתוף“ (ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר פ”ד מט(2), 233 ,עמ’ 242-243; פס”ד הדרי הנ”ל).

האם הושבח הנכס במהלך הנישואין

בפסיקה הדנה בהלכת השיתוף בנכסים נקבע שהעובדה שבמהלך הנישואין הורחבה דירת המגורים, שופצה או הושקעו בה כספים משותפים תסייע להוכחת כוונת שיתוף בדירה, בין אם נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ובין אם נרכשה לאחר הנישואים. (ע”א 253/65 בריקר נ’ בריקר, פ”ד כ (1) 589, ע”א 713/74 רווה נ’ מסעוד, פ”ד כט (2) 831, ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, פ”ד לו (2) 645, ה”פ (ת”א) 424/86 מליחי נ’ מליחי, תק-מח 92(2), 1449, רע”א 964/92 אורון נ’ אורון, פ”ד מז (3) 754).

השבחת הנכס על ידי הרחבתו או שיפוצו גם היא תומכת בטענת בן הזוג האחר בדבר שיתוף בו.

עצם קיומו של הסכם ממון המתייחס לדירה

שאלה נוספת שיכולה לעלות לדיון היא האם יש בקיומו של הסכם הממון כדי להשפיע על זכויותיו של צד בדירה.

אמנם הסכם ממון המתייחס לדירה קיימת או עתידית עשוי להוות ראיה מכרעת כמעט לכוונתם של הצדדים ואולם גם בנושא זה ניתן לערוך הבחנות ולהסתייג שכן:

“אין לראות ב“הסכם ממון” את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין “הסכם ממון” – או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את “הסכם הממון”- לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. “הסכם ממון” חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר […]. הנה כי כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט) כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק…”(ע”א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ’ ששון (שרעבי) שי, פ”ד לט(3) 776)

כמו כן ראה לענין זה בג”צ 10605/02 – יפה גמליאל נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח‘ פ”ד נח(2), 529 ,עמ’ 533-534 ותמ”ש (תל-אביב-יפו) 91032/99 ב.א נ’ ב.י . תק-מש 2004(3), 274 ,עמ’ 275.

סיכום ביניים

אכן הפסיקה הכירה משכבר באפשרות להכליל נכס אשר נרכש על-ידי אחד מבני-הזוג, ואף טרם הנישואין, במסגרת הרכוש המשותף, בעת שעסקינן בהלכת השיתוף מכוח חזקת השיתוף החלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.74 והן בעת שעסקינן בהסדר איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון לגבי זוגות שנישאו אחרי מועד זה.

וראו בבע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית פ”ד נט(1) 665, את סקירת התפתחות הפסיקה אודות הנסיבות להכללת נכסים שהיו למי מבני-הזוג עוד טרם הנישואין. באותה פרשה, הדגיש בית-המשפט כי מדובר בדירת מגורים, כך גם נדרש בית-המשפט לעיקרון תום הלב.

כך גם בפרשת יעקובי (ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי פ”ד מט(3) 529), וכפי שהדברים מובאים לעיל בעניין אבו רומי (רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי פ”ד נו(6) 175), הוכרה אפשרות זו, גם בעת שעסקינן בזוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס אליו, אולם אז, לא מכוח הלכת השיתוף אלא מכוח הוראות הדין הכללי, כגון דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנוּת, דיני השליחות ועוד, תוך הדגשה כי פרשנות רחבה זו מתייחסת לנכס המשפחתי המובהק של בני-הזוג, דהיינו דירת המגורים.

עם זאת, חשוב לציין לא די בעצם קיומם של חיי הנישואים המשותפים להחלת האמור, הואיל ויהיה בכך לרוקן את אותה הלכה לפיה הלכת השיתוף אינה דרה לצִדה של שיטת איזון המשאבים. וכפי שנקבע: “על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים” (בעניין אבו רומי, בעמ’ 183).

באותה פרשה הפנה בית-המשפט לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (טרם תיקונו), בדבר אותה אפשרות, כי האיזון לא יהיה מחצה על מחצה. לאמור לעיל , יש להוסיף את אשר תוקן בחוק יחסי ממון (תיקון מס’ 4), התשס”ט-2008 (ס”ח 2186, 12.11.08), אשר לפיו ניתן גם להתחשב בחלוקה לא שוויונית, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני-הזוג, תיקון המקנה לבית המשפט לענייני משפחה יתר גמישות ויתר שיקול דעת, והכל על מנת שיעשה צדק וההגינות תבוא לידי ביטוי בחלוקת הנכסים כולם.

נמצאנו למדים, כי יש להפריד בין החלת שיתוף מכוח הדין הכללי, לבין אותן ההוראות שבחוק יחסי ממון על פיו חל הסדר איזון משאבים. ההוראות מכוח הדין הכללי, תוצאתן שיתוף בן-הזוג הטוען לשיתוף באותו נכס, בנכס השנוי במחלוקת, וכשמבחינת התוצאה דומה הסעד לאותו סעד, כאילו היה מדובר בהלכת השיתוף.

שונים הדברים בכל הקשור להוראות חוק יחסי ממון, אשר התוצאה לא תשנה את הזכויות הקנייניות של כל אחד מבני-הזוג בנכסים הרשומים על שמו, אלא יכול והאיזון יבוצע בדרך שונה.

חוק יחסי ממון – מאפשר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת בנוגע לחלוקת הנכסים המשפחתיים והחיצוניים – ובמיוחד לאחר תיקונו

סעיף 8 רבתי לחוק יחסי ממון בין בני זוג מעניק לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת נרחב באשר לאיזון בין בני הזוג ולחלוקת הנכסים. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה הורחבה בשנת 2008 בתיקון שהותקן, ובניסוחו הורחבה עוד יותר סמכותו של בית המשפט בעניין זה.

השאלה האם במקרה ספציפי קיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות את הסטייה מכלל האיזון השווה, וכדברי כב’ הנשיאה, השופטת ביניש בבג”צ 4178/04 פלונית נ’ בית הדין לערעורים (לא פורסם, [פורסם בנבו] 23.6.05):

“בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני-הזוג. כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים“.

כך ייתכן שבית המשפט יפעיל שיקול דעת ויבצע איזונים צודקים שיעשו צדק עם בני הזוג ולא רק משפט. הכרעת משפטית יבשה שאינה מביאה בחשבון שיקולי צדק ואת יציאתם של בני הזוג לחיים חדשים נפרדים – עשויה לעשות עוול לאחד הצדדים ועל כן סמכותו הרחבה של בית המשפט מאפשרת לשקול גם שיקולים של צדק ושיקולים פרקטיים של המשך החיים לאחר הגירושין והפירוד.

כאמור, כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו הספציפיות. משך הנישואין, היות הנישואין נישואין ראשונים או שניים (או שלישיים…) המאמץ המשותף, התנהגות הצדדים, השקעות בנכס במהלך הנישואין בשיפוצים ובהרחבתו, הבטחותיהם זה לזו במהלך הנישואין – כל אלו הם גורמים המשפיעים על המסקנה הסופית.

נראה היה בשנים האחרונות כי המגמה הינה מגמה של שוויון והגינות, וכי בתי המשפט מתכוונים להחיל את חזקת השיתוף ואת הסדר איזון המשאבים על נכסים רבים ככל האפשר וכי מוטת הכנפיים מתרחבת.

סיכום

פסקי דין שונים אלו רק ממחישים את הטענה על פיה עורך דין, יהא בקיא ככל שיהא בפסיקה, ויהא מנוסה ככל שיהא, הן במשפטים והן בחיים – אינו יכול לתת יעוץ ברור וודאי, באשר לנכסים חיצוניים למשפחה, ואף לא כאשר מדובר בדירת מגורים שנקנתה קודם לנישואין. ודאות כמעט מוחלטת קיימת רק כאשר נכס המקרקעין המשותף רשום על שם הצדדים בחלקים שווים ביניהם או כאשר קיים הסכם יחסי ממון שאושר כדין המסדיר את היחסים הרכושיים בין בני הזוג. בכל מקרה אחר – הדברים פרוצים ופתוחים, ויש קושי לתת תשובה ברורה ללקוח המקשה קושיות באשר לרכוש הרשום על שמו או על שם בן/בת הזוג.

אכן נראה שהמחוקק נתן פתרון חלקי לחוסר איזון בין בני זוג ואפשרות לעשיית צדק בתיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון: בפרט, בסעיף 8 לחוק מסמיך את בית המשפט אם ראה “נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת …. לעשות אחת או יותר מאלה: …. (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחסי אחר אשר יקבע בית המשפט, בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של הצדדים…”.

אולם הקניית סמכות זו לבית המשפט אינה מסירה את חוסר הוודאות, וכדי למנוע חוסר בהירות והתדיינות מיותרת, מן הראוי שזוגות יקפידו לעשות הסכמי ממון סמוך לנישואין ובמיוחד כאשר מדובר באנשים הבאים עם פערי רכוש משמעותיים.

הסכם ממון פחות חשוב וקריטי, מההיבט הממוני, כאשר בני זוג מתחילים חייהם ללא רכוש משמעותי ו/או עם סכום ראשוני שחסכו או קיבלו מהמשפחה שאינו משקף פערים גדולים ביניהם.

מילות סיום

השורה התחתונה היא כי הגם שמאד לא נעים להעלות את נושא הסכם הממון בטרם הנישואין, כאשר האהבה עוד פורחת ומערכת היחסים מלבבת ומלבלבת – ראוי לעשות כן כאשר לאחד מבני הזוג רכוש טרם נישואין ו/או צפי לירושה משמעותית עתידית.

הסכם יחסי ממון שיאושר בבית המשפט לענייני משפחה או אצל רשם הנישואין בטרם הנישואין ו/או אצל נוטריון קודם לנישואין עצמם – עשוי לפתור אי וודאות מרובה, שאלות ותהיות באשר למצב המשפטי, הסיכונים והסיכויים שכל בן זוג נוטל על עצמו ערב נישואין.

אמנם גם הסכם יחסי ממון ניתן לבטל ו/או לשנות, אך בפועל אם נבחן את הפסיקה – נראה כי המקרים בהם נפסל הסכם כזה והוכרז כמבוטל בטלים בששים לעומת המקרים בהם נקבע כי ההסכם תקף ומחייב. בפסיקה הקיימת אך מקרים בודדים בהם לא הוכרה תקפותו של הסכם ממון. יתר על כן גם כאשר הסכם ממון לא אושר כדין ואין להכריז על תקפותו – ראו בו בתי המשפט ביטוי לאומד דעתם של הצדדים ולכוונתם. לכן ההמלצה החד משמעית היא לערוך הסכם ממון טרם נישואין ובמיוחד כשהצדדים אינם באים עם נכסים שווים או קרובים בשווים.

נכון הוא שלבית המשפט לענייני משפחה סמכות לחלק נכסים שלא מחצה על מחצה ובכך לעשות צדק, ואף יכול בית המשפט בדרך זו לעקוף הוראות הסכם יחסי ממון, ואולם תמיד עדיפה הוודאות על פני אי הוודאות, ולמרות שאין כל ספק בלב הח”מ שמאד לא נוח להציע לארוס/ה הסכם יחסי ממון – יש להעדיף מצב בו הדברים בהירים ברורים ו”מונחים על השולחן”, על פני חוסר וודאות ועתיד מעורפל.

טיבם של נישואין לעלות על שרטון מעת לעת, ומי שנישא אינו יכול לדעת האם יסיים את חייו עם בן זוגו. אחוז הגירושין בקרב האוכלוסייה האזרחית, הלא חרדית ושאינה משתייכת לבני המיעוטים גבוה, באופן יחסי, ועל כן הח”מ מאמינה כי אין להותיר את הדברים לרצונו הטוב של בן הזוג או להגינותו (מאחר ובן זוג כועס או פגוע, גם אם בבסיסו הוא אדם הגון – יפעל אחרת בעת פירוד) ואין גם אפשרות מוחלטת כי אדם יטיל יהבו על בית המשפט שיעשה צדק. עדיף לשלוט בעתיד ולתכנן אותו מראש.