פיצוי לגבר בגין גניבת זרע

עו”ד אלינור ליבוביץ, מומחית בגירושין גישור ודיני משפחה

מנהלת את פורום הגירושין בוואלה! מנהלת ובעלים של אתר gerushin.co.il

פסק דין חדש שניתן לפני ימים ספורים בת.א. 23789-02-11, מפי כב’ השופטת חנה ינון מעניק לגבר פיצוי בגין מספר עילות, ביניהן פגיעה בפרטיות ועקב תרמית שיצרה גניבת זרע.

התובענה הוגשה על סך של 900,000 ₪ בעילה של תשלום פיצוי בגין בשל פגיעה בפרטיותו של התובע על ידי הנתבעת, וכן דרישה לשיפוי הנתבע בגין טענה של גניבת זרע של התובע על ידי הנתבעת.

התובע כבן שלושים ושלוש שנה, נשוי ואב לשלוש בנות קטינות. קודם לנישואיו, בהיותו בן 22, ניהל התובע קשר מיני עם הנתבעת. לטענת התובע, נפל הוא קורבן למעשה רמייה והונאה של הנתבעת כלפיו בדבר גניבת זרע ובעקבות מעשיה נולד לתובעת ביום 5.6.06 בן שהינו כיום בן 7 שנים.

לטענת התובע, עושה הנתבעת כל שביכולתה להשיב את התובע לחיקה, ועל כן, מנסה היא לחבל בנישואיו לרעייתו החוקית ונוקטת מסכת הטרדות כלפיו וכלפי משפחתו תוך כדי פגיעה בפרטיותו.

כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת ביצעה עוולה של תרמית, המצויה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) בהשיגה בערמה את זרעו תוך העמדת פנים שהינה עקרה ואינה יכולה להרות.

התובע דורש פיצוי בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בגין מעשי הנתבעת, וכן דורש הוא שיפוי בגין כספים שישלם לקטין ולאימו, כפי שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, על סך של 2,305 ₪ לחודש כ- דמי מזונות חודשיים, למשך כל התקופה שבגינה הוא צריך לשלם מזונות.

מנגד, גורסת הנתבעת כי הצדדים ניהלו קשר במשך כשנתיים אשר בעקבותיו נולד לשניים בן. הנתבעת פנתה לתובע במהלך שנת 2010 כדי שיכיר באבהותו ומשזה סירב הגישה בלית ברירה כנגדו תובענה להכרה באבהות ולחיוב התובע במזונות הקטין לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד.

לגרסתו של התובע, בין הצדדים התקיים קשר מיני, מזדמן וקצר, עובר לנישואיו, בהיותו צעיר בן 22 וחסר ניסיון. הנתבעת הצהירה בפניו כי הינה עקרה וכי עקרותה גרמה למצב של גירושין מבעלה לשעבר.  לדבריו, הנתבעת ניסתה לשכנע אותו כי יוותר על אמצעי מניעה בעת קיום יחסי מין מאחר שעקרותה אינה מאפשרת לה להרות, ותיארה באוזניו את טיפולי הפוריות הקשים אותם עברה.

לימים, הכיר את רעייתו וביקש לנתק את הקשר עם הנתבעת, ברם, האחרונה סירבה להשלים עם העניין והודיעה לו כי הוא יהיה איתה מתי שרק תרצה, אפילו אם תהיה לו חברה.    הקשר בין הצדדים נותק, למעט פעם אחת בחודש אוגוסט 2005, כאשר הנתבעת הגיעה לביתו והשניים קיימו יחסי מין. הנתבעת התחננה בפניו כי לא יעזוב אותה, אולם התובע הסביר לה כי עומד להתחתן לבחירת ליבו, וכי אינו מעוניין עוד בקשר ביניהם.

ערב נישואיו לרעייתו הודיעה לו הנתבעת כי הינה הרה, לטענתה, ממנו, וביקשה כי יכיר בילד. לדבריו, נותר המום וחש כי חייו התנפצו וכי נפל הוא קורבן להצהרות השווא של הנתבעת ומצגיה השקריים.

בעקבות הקשר המיני בין הצדדים, נולד לתובע ולנתבעת, ביום 5.6.06, בן קטין.  בשלב זה החלה הנתבעת במסכת הטרדות קשה כלפי התובע, רעייתו, בני משפחתו ושיתפה את מכריו בפרטים אינטימיים אודות קיומו של ילד משותף, ושלחה מסרונים רבים מכפישים מעליבים ופולשניים.

התובע גורס כי הנתבעת ביצעה עוולה של גניבת זרע והסתבר לו כי הצהרותיה של הנתבעת בדבר עקרותה, בדבר אי קבלת טיפולי פוריות לאחר גירושיה ואודות  העדר רצונה להרות מקשר מזדמן – אינן נכונות.

עוד, טוען הוא כי הנתבעת חטאה בעוולה של פגיעה בפרטיות כאשר חשפה לעיני כל את ענייניו הפרטיים לצורך השגת האינטרסים הפרטיים שלה. לדבריו, הנתבעת גרמה לו פגיעה אישית, פגיעה במערכת היחסים שלו עם רעייתו, פגיעה בתפקודו כאב לשלוש בנותיו, פגיעה ביחסיו של בני משפחתו ועם בני משפחתה של רעייתו.

הנתבעת העידה בתצהירה כי עוסקת היא כמזכירה רפואית במקצועה בבית חולים באשקלון וכי הכירה את התובע בחודש אוקטובר 2002. אומנם לא התגוררו ביחד, אולם ניהלו מערכת זוגית שנפרשה על פני כשנתיים, במהלכה בילו יחדיו וקיימו יחסי אישות.

לדבריה, עוד בתחילת הקשר סיפרה לתובע כי הייתה נשואה בעבר וכי במהלך נישואיה עברה טיפולי פוריות ואף הרתה פעמיים, ואולם הריונות אלה הסתיימו בהפלה. כמו כן, הודיעה לתובע כי אינה משתמשת באמצעי מניעה והוא מצידו העדיף לקיים עימה יחסי מין ללא אמצעי מניעה.

מנגד, העיד התובע כי האמין להצהרותיה כי הינה עקרה וכי עקרותה אינה מאפשרת לה להרות, וכי שקדה לשכנע אותו לוותר על שימוש באמצעי מניעה, הואיל וממילא סובלת היא מעקרות חמורה, עד כדי כך שגרמה לה לגירושין מבעלה.

לעניין זה, העיד התובע בחקירתו הנגדית כדלקמן:

“היא הפכה אותי לאבא בעל כורחי וללא רצוני. היא אמרה לי שהיא לא יכולה להיכנס להיריון ושהיא עקרה. עובדה שעם כל הבנות האחרות כן השתמשתי באמצעי מניעה אבל היא אמרה לי שאין צורך בכך כי היא לא יכולה להביא ילדים. איך זה קרה?  ריבונו של עולם, בא ילד לעולם? אלא אם כן, היא הכינה את עצמה לאחר טיפולים. לא היה לי כסף לחוקר פרטי שאם כן, הייתי מוכיח את זה.”

משמע, התובע לא צפה כי הנתבעת תיכנס להיריון והאמין בתום לב כי הינה עקרה.  תימוכין למסקנתי זו ניתן למצוא אף בעדות אמה של הנתבעת,

מכל האמור לעיל, מסקנת בית המשפט הינה כי התנהגות הנתבעת עולה כדי ביצועה של עוולה של “גניבת זרע“, וכי במודע ובמתכוון ביקשה היא להונות את התובע ולגזול את זרעו, והאופציה של הימנעות מכניסה להיריון ממנו כלל לא עמדה לנגד עיניה, אף שלא היו בני זוג שניהלו קשר רומנטי זוגי, במובנו הרגיל של קשר שכזה.

במעשיה אלה, ביצעה עוולת תרמית המוגדרת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, (נוסח חדש) אשר זהו לשונו:

” 56. תרמית

תרמית היא הֶצֵג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון.”

על מנת לבסס את עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין יש להוכיח חמישה יסודות מצטברים:

1. היצג כוזב של עובדה.
2. העדר אמונה באמיתות המצג מצד המציג, גם אם הדבר נעשה מתוך קלות ראש.
3. כוונה שהתובע יוטעה ע”י המצג ויפעל בהסתמך עליו.
4. התובע הוטעה ופעל על סמך המצג.
5. התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג.

ראה בעניין זה (ת.א. (ת”א) 667/92 מדינת ישראל נ’ דוד אפל.

בענייננו, הנתבעת הציגה בפני התובע מצג כוזב לפיו הינה עקרה ואינה יכולה להרות, וזאת למרות שידעה כי אינה כזו והוא אכן הוטעה לחשוב כי הינה עקרה וקיים עימה יחסי מין ללא אמצעי מניעה.

כמו כן, אין חולק כי נגרם לתובע נזק הבא לידי ביטוי הן בחיובו במזונות, והן בעגמת הנפש שנגרמה לו ולמשפחתו בעקבות מעשי הנתבעת.

לעניין זה, ראה: תמש (י-ם) 24281/06 תמש (י-ם) 22317-08-11 מ. ו. נ’ צ. ש. ו. שם נאמר כדלקמן:

“דומה שאין צורך להכביר מילים באשר לפסול בהתנהגות האישה. אמנם כמיהתה של האישה לילד מובנת ונוגעת ללב. לכל אדם עומדת הזכות לנסות להביא צאצאים לעולם. יחד עם זאת, אף לאיש זכות, או למצער אינטרס מוגן, לבחור האם וכיצד, הוא מבקש להביא צאצאים לעולם. זכות או אינטרס אחרון זה נגזר מזכותו לפרטיות, אוטונומיה אישית ובחירה חופשית. ראו: עניין משרד הבריאות בפסקאות כט’-לב’ לפסק דינו של השופט רובינשטיין. ככל שתהא מובנית וחשובה כמיהת האישה לילד, אין היא מקנה לה את הזכות לרמוס ברגל גסה את זכויות האיש ולהשתמש בזרעו, חרף רצונו, לשם הבאת ילד לעולם, בדרך לה התנגד.”

ובהמשך נקבע:   “עוולה נזיקית אחרת שעליה ניתן להסתמך היא תרמית, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין. … חמישה יסודות נדרשים, על-מנת שעוולת התרמית תתקיים: היצג כוזב של עובדה; העדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג.

….

אין קושי לקבוע שכל חמשת היסודות האמורים התקיימו במקרה דנן. האישה נטלה מהאיש זרע בהציגה מצג שבכוונתה לעשות בו שימוש לשם ניסיון הפריה תוך רחמית, כפי שניסתה לעשות מספר פעמים בעבר במהלך חיי הנישואין. זאת ביודעה שבדעתה להשתמש בזרע לשם ביצוע הפריה חוץ גופית באמצעות תרומת ביצית. ברי, כי התכוונה שהאיש יוטעה לחשוב שבדעתה לבצע הפריה תוך רחמית, שכן ידעה שהוא מתנגד להפריה חוץ גופית ולא כל שכן מתנגד להפריה חוץ גופית באמצעות תרומת ביצית. האיש אכן סבר שזרעו ישמש לשם הפריה תוך רחמית (ואף סבר שסיכויי הצלחתה של זו קלושים), וגלל כך הסכים למתן זרעו לאישה. מפאת מתן הזרע כאמור, אשר הובילה בסופו של יום להולדת הקטינה מחויב בזה האיש במזונות הקטינה ובכך נגרם לו נזק ממון.

…

“נזק הבא לידי ביטוי הן בחיובו במזונות, והן בעגמת הנפש שנגרמה לו. הנזקים האמורים אף היו צפויים, שכן חיוב האיש במזונות הוא על פי דין, שהינו מן המפורסמות. חזקה איפוא על האישה, שבעת ביצוע מעשיה צפתה, כי האיש יהיה חייב במזונות הקטינה ובכך יגרם לו חסרון כיס.”

….

אף אם תמצי לומר, כי אין לראות במערכת היחסים שבין הצדדים באשר למתן הזרע והשימוש בו משום חוזה, הרי, שמערכת יחסים זו הינה למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973 (להלן – “חוק החוזים”) ובפרט את חובת תום הלב. זאת הן נוכח הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים והן הואיל ועיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם … בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת.

… פסיקת בתי המשפט החילה את עקרונות תום הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי הוגן, הרחיבו בתי המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות.”

כן ראה: ע”א 360/64 אבוטבול נ’ קליגר, פ”ד יט(1) 429, כדלקמן:

“בקיום מגע מיני ללא נישואין, אין אצלנו, מן הבחינה המשפטית, לא משום אי חוקיות ולא משום אי מוסריות, ולא משום הפרה או סיכון של תקנת הציבור או שלומו, ואין בו כדי לשלול או לסכל זכויות תביעה או סעד המוענקות עפ”י דין. אי שימוש הגבר באמצעי מניעה, בבחינת “יזהר השוכב”, לכל היותר הוא בגדר “אשם תורם”, ואין בו כדי לפטור את האישה, כשמועלית נגדה טענה של מצג כוזב..”.

עוד ראה: מאמרו של פרופ’ פנחס שיפמן, “הורה בעל כורחו- מצג שווא לגבי השימוש באמצעי מניעה”, משפטים, יח (תשמ”ח-תשמ”ט), כדלקמן:

“ההטעיה יכולה להיקבע כעוולה לפי סעיף 56 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש). מצג שווא של עובדה שהמציג ידע שאינה נכונה או שהיה אדיש לאפשרות היותה בלתי נכונה ושהוצגה בכוונה שהמוטעה יפעל על־פיה, נותנת יסוד לעוולת תרמית אם אמנם המצג שהיה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיה וסבל על ידי כד נזק ממון.

יסודות אלה מתקיימים כאשר אדם מצהיר כי הוא משתמש באמצעי מניעה או שהוא עקר, ביודעו שהצהרה זו איננה נכונה, ובכוונה שהצד האחר יפעל על פיה ויקיים עמו יחסי מין. אם הצד האחר אמנם קיים יחסי מין על יסוד ההצהרה הכוזבת, הוא רשאי לתבוע פיצוי אם הוא סבל נזק ממון עקב כך.”

בית משפט פוסק לזכות התובע 150 אלף ₪ בגין מרכיב זה של גניבת זרע אך מפחית את הסכום למחצית בשל אשם תורם שכן אין להטיל בשלמות את האשמה כולה להתרחשות דנא על כתפי הנתבעת, שכן התובע הינו אדם בוגר ומיושב בדעתו, אשר ניהל מערכת יחסים זוגית ואינטימית עימה, ללא שימוש באמצעי מניעה, וחזקה עליו שידע את ההשלכות לכך מדרך הטבע.

לעניין זה, נקבע בתמ”ש (ירושלים) 2470/05 הקטין נגד אלמוני, (פורסם בנבו), כדלקמן:

“טענה כזו, אשר נטענת לפעמים על ידי גברים במסגרת תביעת אבהות ותביעות מזונות, ראויה, לדעתי, להימחק מהלקסיקון. […] העובדה הביולוגית היא שקיום יחסים עד כדי כניסה להריון, מחייבת מעשה רצוני של הגבר (מה שאין כן, של האישה). ויהיו הפיתויים אשר שיהיו, הגבר מסוגל לשים קץ למזימה על ידי פרישה, בכל עת”.

וכן נקבע בע”א 5464/93 פייר נ’ פייר מח (3), 857, 861, כדלקמן:

“גבר המקיים יחסי מין עם אישה, בין בעקבות פיתוי ובין בלעדיו, אחראי לתוצאות הטבעיות של מעשהו” כתב הנשיא שמגר, “פיתוי אינו מעשה מרמה; מי שאינו יכול לעמוד בפיתויים לסוגיהם אינו פטור בשל כך מאחריות למעשיו, יהיה זה כאשר הוא שולח יד ברכושו של אחר מכיוון שאינו יכול לשלוט בעצמו בלחץ הנסיבות, ויהיה זה כאשר אישה משדלת אותו, בדרכה, לקיים עמה יחסי מין. על אחת כמה וכמה אין מקום לטענת המערער, כאשר קיים ביודעין יחסי מין מלאים, וחזקה על אדם בר-דעת שהוא ער למשמעותו של הדבר ולתוצאותיו האפשריות”.

עוד ראה: ע”א 5942/92 פלוני נ’ אלמוני פ”ד מח (3) 837,  כדלקמן:

“גבר המקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך כי בעשותו כן הוא נוטל על עצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים”.

לעניין “הגנת האשם התורם”, יפים דבריו של המלומד אריאל פורת בספרו “הגנת אשם תורם בדיני חוזים”, הוצאת תשנ”ז – 1997, בעמ’ 100 כדלהלן:

“הגנת האשם התורם, המביאה לידי חלוקת האחריות בין הצדדים לחוזה, מיועדת למצוא את נקודת האיזון הראויה. מצד אחד היא מספקת תמריצים לנפגע-בכוח למלא את תפקידיו לפי חלוקת התפקידים הראשונית, ומן הצד האחר היא מותירה תמריצי קיום למפר-בכוח אף אם הנפגע-בכוח נכשל במילוי תפקידיו שלו. הגנת האשם התורם הופכת את שני הצדדים לחוזה למעוניינים בקיומו, כמו גם בהקטנה אופטימלית של נזקי אי-קיומו (אפילו אם כל צד בנפרד מעוניין בקיום החוזה ובהקטנת הנזקים בעוצמה פחותה מזו בה היה מעוניין בכך לו היו כל נזקי אי-הקיום מוטלים עליו), ניתן לומר כי בהגנת האשם התורם יש מתח טבוע; מתן תמריצים להתנהגות רצויה לאחד מפחית מתמריציו של האחר. אך מתח זה אינו בהכרח חסרון; לעיתים, דווקא הוא שיביא לידי פתרון אופטימלי”.

כן ראה ע”א 3912/90 EXIMIN S.A .  נ’ טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ”ד מז(4), 64 בעמ’ 84-85, כדלהלן:

” …בסיטואציה כמו זו שלפנינו, בה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. התובע, שוב, אינו יכול לטעון, כי זכאי הוא להסתמך על הביצוע של הצד שכנגד, שכן לנתבע זכות לומר זאת באותה מידה. כך גם אין התובע יכול להיבנות מטענות שעניינן הפן המוסרי של קיום הבטחות. אין גם קושי מבחינת יישום הדוקטרינה, שהרי כשם שתקבע אחריות הנתבע לנזקי התובע תקבע גם אחריות התובע לנזקי הנתבע. כל קביעה אחרת תביא ליצירת מעגל שוטה, שהרי מאחר וכל אחד מהצדדים הוא מפר, יש להטיל על כל אחד מהם, לכאורה, אחריות מוחלטת בגין הנזק שנגרם עקב ההפרה לצד שכנגד…”.

פגיעה בפרטיות

בית המשפט מקבל את גרסתו של התובע כי הנתבעת הטרידה אותו ושיגרה אליו מסרונים רבים, במסגרתם, ניסתה לחבל, באופן מכוון, בחיי הנישואין שלו ובזוגיות עם רעייתו החוקית.

המסרונים שתוכנם נמסר בעדות התובע, מהווים התרסה רבתי וכן הטרדה ופגיעה בפרטיותו של התובע. התובעת נהגה להתקשר אל התובע ערב הלידה, ולאחר לידת הילד, וביקשה כי יגיע לברית המילה, ומתוכן המסרונים עולה כי דרשה השתתפותו באלה וכי איימה להרוס את נישואיו, ועמדה על כך כי יכיר באבהותו על הילד ויעזוב את משפחתו.

עצם העובדה כי הנתבעת סיפרה לבני משפחתו של התובע כי יש לאחרון בן מחוץ לנישואין מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו. הנתבעת אף פנתה, מיוזמתה, לבני משפחה שונים של התובע, בעת שהיו מאושפזים בבית החולים בו עבדה, וסיפרה להם אודות בנו של התובע מחוץ לנישואין.

בית המשפט מתרשם כי נגרמה לתובע עוגמת נפש רבה עת הוטרד וכי נפגעה פרטיותו בקבלת המסרונים ועקב פניית הנתבעת ישירות אל בני משפחתו על מנת לספר להם כי יש לו בן מחוץ לנישואין.

בית המשפט קובע כי באם התובע סבור היה כי ההטרדות אכן כה חמורות, יכול היה לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת, התשנ”ח- 1998, או להגיש תלונה למשטרת ישראל, ויש להביא מחדלו זה בחשבון, בקביעת סכום הפיצוי המגיע לו בגין הפגיעה בפרטיותו הקבוע בחוק להלן בדבר הגנת הפרטיות.

להלן, לשון סעיפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, כדלקמן:

“1. איסור הפגיעה בפרטיות

לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. ”

“2. פגיעה בפרטיות מהי

פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

…

(11)  פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.”

סעיף 29 א’ (ב) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק. במקרה שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק, וזהו לשון הסעיף:

“29. א. פיצוי בלא הוכחת נזק

(א)  הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 5, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) (1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.

(2)  במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק.

(ג)  לא יקבל אדם פיצוי בלא הוכחת נזק לפי סעיף זה, בשל אותה פגיעה בפרטיות, יותר מפעם אחת.”

על יסוד סעיף 29 א’. לעיל, ועל פי האמור לעיל על מחדל התובע, מצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפגיעה בפרטיותו בסך של 35,000 ₪, וזאת כפיצוי ללא הוכחת נזק.

עולה  אם כן, כי בית המשפט חייב את הנתבעת ב- 75 אלף ₪ וכן ב- 35 אלף ₪ בגין פגיעה בפרטיות וכן בהוצאות משפט בסך של בסך של 12,500 ₪.

סביר להניח בנסיבות הקיימות כי פיצוי של כ- 120 אלף ₪ לערך שאמנם אינו סכום קטן,לא יכול לפצות את התובע שניזוק קשות גם כלכלית וגם משפחתית מהתנהגותה של הנתבעת, נוכח הצורך לשלם עבור הקטין משך 18 שנה את מזונותיו המגיעים כדי יותר מחצי מיליון שקלים, ונוכח עלויות ההליך המשפטי (שכ”ט עו”ד).